יום הניצחון

תסתכלו טוב בתמונה הזו:aba1

זה מצעד יום הניצחון על הנאצים בעפולה ב-9.5.1945. לפני שבעים שנה ויום. המצעד לא היה ספונטני. הוא היה מאורגן. הודיעו עליו מראש בעיתון 'דבר' שהגיע לעפולה בשעות הבוקר. תלו גם מודעות. הנה הידיעה שבישרה לאנשי היישוב המאורגן בעפולה, פעילי ההסתדרות, כיצד עליהם לחגוג.

aba3החגיגות עצמן היו כפי שציפו –

aba2אנו רואים בתמונה את 'התהלוכה' שהייתה אחרי הצהריים. אלו נושאי הדגלים. השלושה בקדמת התמונה הם הנושאים את דגל בריטניה. אלו לבושים במדי 'הכבאים המתנדבים'. אוברול לבן מהודק באבנט שחור, קסדות נוצצות. גם היום אנו יודעים את שמותיהם. אחד מהם הוא גרשון שרצקי. האחר שכטמן. באמצע ישראל לוי . ישראל הוא עובד חברת החשמל, ואחד ממפקדי 'ההגנה' בעפולה. הוא גם כבאי מתנדב. בן 28. הוא מסתכל במצלמה בפנים רציניות. איש 'ההגנה' העומד בין שני דגלים בריטיים.

מאחור יש דגלים נוספים. אני מזהה את דגל פולין האדום-לבן אני מניח שדגל הלאום היה בקדמת התהלוכה, במקום אותו לא תפס הצלם בתמונה. את הצלם עניין האדם המופיע בצד ימין של התמונה. אוחז בדגל האדום. זהו סבא שלי ממש. יחיאל אוני. התמונה המקורית עוד נמצאת ברשותי. איני יודע מי הוא שצילמה, אך מאחוריה כתוב בכתב ידו של סבי 'מצעד יום הנצחון על הנאצים יימח שמו, מאי 1945'.

יחיאל מבוגר מעט מיתר הצועדים. הוא בן 41. צעיר בשש שנים ממני היום. הוא עובד מזה מספר שנים כשומר במתקן של חברת החשמל, המצוי כיום בעפולה במקום בו נמצאים משרדי חברת החשמל, ליד התחנה המרכזית. הוא עלה לארץ לפני שמונה שנים. נשוי ואב לבת בגיל 14 ולבן בן 3, שנולד כבר בארץ. הוא לבוש באופנה שאותה לבש עד יומו האחרון, חמישים ושש שנים לאחר שצולמה התמונה. מכנסי שלושת רבעי. כובע. חולצה עם צווארון. לרגליו, כנראה, סנדלים. החגורה גבוהה מאוד. כך היו לובשים אז. אנשים אחרים לבושים בבגדים חגיגיים יותר. מכנסיים ארוכים, חולצה לבנה. סבי לבוש בבגדי עבודה.

הוא אינו שמח. אף אחד אינו שמח בתמונת יום הניצחון. כולם חמורי סבר. הם לא לחמו בעצמם בנאצים. לוי ביקש לצאת להילחם במסגרת הבריגדה היהודית. נאמר לו שתפקידו בעפולה חשוב יותר. סבי היה מבוגר מדי ובעל משפחה. השנים הללו, בעפולה, היו שנים של פריחה שלווה, עצובה. מתוחה. המתח ניכר בפני האנשים, נקרא בין שורות הידיעות הקצרות בעיתונות.

יחיאל השאיר מאחוריו בפולין שמונה אחים ואחיות ומשפחותיהם. אשתו הותירה אם, שני אחים ואחות. שנתיים לאחר שיצאו לארץ ישראל מפולין נכבש חבל ווהלין בו גרו על ידי הסובייטים. אולי אז נותק הקשר. שנתיים לאחר מכן נכבש על ידי הנאצים. הם אינם יודעים עדיין מהו שאירע לבני המשפחה. אבל כנראה יש להם ניחוש טוב. מאוחר יותר בשנת 1945 יגיע לעפולה השריד היחיד מגיא ההריגה בעיר ורבה, שהצליח לקפוץ לתוך בור ההריגה, לשהות בו יום שלם, ואז לזחול בלילה מתוך ערימת הגופות. הוא יספר לסבי מהו שעלה בגורל אחיו ואחיותיו. רחל, אשתו של יחיאל, למדה בבית הספר הכללי בעיירתה, שומסק. היא תחדש קשר מכתבים עם בן כיתה, פולני. הוא יספר לה סיפור דומה. אם בעת המצעד יש להם תקווה, היא אינה ניכרת בפניהם. עמוק בלב ידעו עוד בטרם הגיעו הידיעות והמכתבים.

יחיאל אוחז בדגל האדום. הוא אוחז בו בגאווה. הוא עלה לארץ להיות חלוץ. סוציאליסט. לחיות מעמל כפיו. את חנות הנעליים שהייתה לו בפולין מכר, ואת הכסף מסר לקיבוץ בוורבה. זו הסיבה שהוא כאן, הראשון מבני הקיבוץ שקיבל סרטיפיקט. ואבוי – גם האחרון. הוא מאמין בעבודה מאורגנת. חבר ההסתדרות. הוא אינו אוהב את סטאלין מאוד, אבל הוא יודע שזה האיש שניצח את היטלר. שאם יש סיכוי שמשפחתו שרדה את התופת, הרי שזה בזכות האיש הזה. הוא אינו יודע יותר משיודעים אחרים על הגולאגים, על הטיהורים הגדולים, על הקולקטיביזציה הכפויה. הוא יודע על אושוויץ. הוא מנחש את שאירע בוורבה. הוא אינו רוצה לדכא אף אחד. הוא רוצה לחיות. לחיות מעמל כפיו בארץ ישראל. לכן הוא אוחז את הדגל האדום. לכן הוא לבוש בבגדי עבודה. בעוד שלוש שנים יקימו האנשים האלו את המדינה. לא כל מי שמופיע בתמונה יהיה חי שלוש שנים לאחר שהתמונה צולמה.בפברואר 1948 יצא לוי למשימה של תיקון קו החשמל שעבר בוואדי ע'ארה וחובל. הוא לא חזר חי.

סבי היה מבוגר גם במלחמת העצמאות. הוא היה בין מגני עפולה, אך לא ממש לחם בקרבות. הוא נמנע בדרך כלל מסיכונים. כשהגיע לארץ, עוד בנמל יפו, ראה תאונה ובה נכנס גמל במכונית. מאז סירב לנהוג במכונית. כל חייו רכב על אופניים. מעולם לא לחם במלחמה. את הקפיצה הנחשונית, המסוכנת, עשה פעם אחת בחייו, כשלקח את משפחתו אל מעבר לים, למקום רחוק, מסוכן ולא בטוח. מקום בו יש גמלים המתנגשים במכוניות. איני יודע מהו שציפה למצוא כאן. אני יודע מה מצא. גם זוהר יודע. זה נהדר שהוא מצא את זה. זה מאוד רחוק מהנופים הירוקים, הרחבים, של מה שהיה פעם חבל ווהלין והיום הוא אוקראינה, שסועת המלחמה, הרדיו-אקטיבית, בה טמונים בני משפחתו, לצד בני עיירתם, בקבר אחים אותו כרו בטרם נורו. תקשיב, סבא. אולי תאהב את זה. זה בשבילך.

21 מחשבות על “יום הניצחון

  1. תמונה נהדרת, והסיפור עוד יותר. לכל יהודי שחי במחצית הראשונה של המאה העשרים יש סיפור חיים מרתק, גם אם הוא עצמו לא היה בעל נפש הרפתקנית או חיפש לבחון גבולות. אני תוהה אם בני המשפחה שלי (סבתא, אבא) השתתפו במצעד – הם גרו בקיבוץ בעמק, ועפולה עבורם היתה 'העיר הגדולה'. את אבא שלי אני יכולה עוד לשאול 🙂

    אהבתי

        • אז שאלתי, ולא הוא לא השתתף במצעד. הוא היה בן 14, ובקיבוץ הוא אומר, בהקשר של מלחמת העולם השנייה, שאספו את כל המשק כשהגרמנים היו על גבול מצרים, ודיברו על כך שכשהגרמנים יגיעו יעלו כולם לגלבוע ולכרמל, ושם היישוב היהודי יתבצר. 'תוכנית מצדה' נדמה לי שקראו לזה.

          אהבתי

          • התכנית אכן נקראה בשם 'מצדה על הכרמל' והייתה תכנית רשמית של ההגנה להעלות את כל יהודי היישוב למגננה אחרונה על רכס הכרמל אם חלילה יפלוש רומל. לשמחתנו היא לא יצאה לפועל. אביך ודאי אדם מאוד מעניין.

            אהבתי

  2. פוסט נהדר. מרגשותאפשר לבקש ממך להשתתף במאמץ ולשלוח מייל למנכל ישרא? דקה וחצי מזמנך? כפי שתארתי בפוסט האחרון בבלוגי וגם לשתף מכאןעל ענין ישרא? אני יודע שזה מקום אחר , שלו ושקט אבל עזרתך תמיד תיהיה נחוצה:-)

    אהבתי

  3. כמעט כל משפחתי עלתה לארץ אחרי שנת 1945
    סבתא שלי (אמא של אמא) היחידה שנולדה בארץ, הוריה עלו מבוכרה ברגל בשנות ה20 של המאה ה20
    יתר הסבים והסבתות, כולם היו באירופה, כולם עברו את השואה וחזרו מהגיהנום הזה

    זה תמיד טוב לדעת את ההיסטוריה המשפחתית
    לפעמים זה מוזר לי לפגוש אנשים שאין להם מושג מה המשפחה שלהם עשתה כמה דורות אחורה
    הרי זה לא כל כך רחוק וזה לא כל כך קשה לזכור את זה
    צריך הרי לדעת מאיפה באת, לא?

    אהבתי

  4. אני יודעת מי הצלם! משה ויצמן ז"ל , חניך עליית הנוער שאומץ ע"י משפחתי בבלפוריה והיתה לו צלמניה קטנה במרכז עפולה "פוטו ויצמו". הוא נפל בתש"ח. כתבתי אודותיו!!

    אהבתי

    • איני יודע אם זה צילום של וייצמן, אבל הסטודיו שלו וסיפורו מאוד מוכרים לעפולאים מהדור הוותיק. שמח להכיר אותך אדווה.

      אהבתי

          • הי גל, הסיפור עליו מרתק! פירסמתי בספר שנקרא "אשה יושבת וכותבת" והוא נמצא בספריית עפולה. הסיפור על משה ויצמן עתיד להתפרסם במאמר בכתב העת "עת- מול".
            אדוה

            אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s