שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.

12 מחשבות על “שלא ייגמר לעולם

  1. אני חושבת שאנחנו באמת יוצאים מהבועה כשאנחנו מתגייסים לצבא ונחשפים לדברים שסביר להניח לא היינו נחשפים אליהם במסגרת הקהילה בה אנחנו גרים וה"חממה" שההורים יצרו עבורינו
    זה מבגר השירות הצבאי, לא משנה איזה שירות צבאי אתה עושה.
    זו גם אחת הסיבות שאני חושבת שלא כולם מתאימים לשרת בצה"ל, לא כולם מצליחים להסתדר עם המסגרת הזאת, ועם ההכרח לשים את הילדות מאחור ולהתבגר.
    אני לא הלכתי לעשות שנת שירות, למרות שחלק לא קטן מחבריי הלכו לעשות
    אני רציתי לגמור עם העניין הזה של צה"ל ורצוי כמה שיותר מהר (לא רציתי להתגייס בזמנו, הייתי פציפיסטית ובכלל לא חשבתי שהמסגרת הזאת מתאימה לי – והיא עדיין לא). מי חשב שאני אעשה אחר כך מילואים וכו'?

    אהבתי

  2. כשאתה כותב על הצבא בעיקר על לבנון זה זורק אותי לחוויה של לבנון דהייתה אחרת לגמרי ממלחמת יום כיפור ועדיין הייתה מלחמה ומקום שלא רציתי להיות בהם

    אהבתי

  3. יפה בעיני ההעמדה של תהליך הדוקטורט עם הזכרונות מהבועה ההיא שנשארה ממלחמת לבנון צרובה בזכרון שלך, אבל אני לא מבינה כלום בלבנון, ולעומת זאת חושבת שמבינה די הרבה בתהליך הבודד מאוד הזה של כתיבת דוקטורט. ואני כאן כדי לומר לך שזו רק תחילת הדרך, אם תבחר, ולא כל כך בגלל הערות השוליים והתיקונים המייגעים משהו, אלא כי דוקטורט אכן הוא כרטיס הכניסה הפורמלי לגילדה, למרות שאתה כבר בא בשעריה מזה זמן מה, אבל הוא מעניק לך את החותמת הרשמית, כמו זו ששמים על היד שמאפשרת לך לצאת ולבוא מהרייב כרצונך.

    אהבתי

    • תודה על התגובה האמפתית. שני דברים – את מלחמת לבנון פיספסתי בשלוש שנים. מה שכתוב כאן מתייחס לשהייה ברצועת הביטחון אחרי 'הנסיגה' ב-1984. שנית – כמו לרייב, כך גם בגילדה יש כנראה גיל שבו גם החותמת לא תעזור, אני חושש.

      אהבתי

  4. השוואה מעניינת וכתובה יפה – ועדיין אני לא בטוחה שהבנתי למה אתה חושש שהדוקטורט יסתיים מהר מדי. לי נראה שהוא מעין ציון דרך, בשום אופן לא הסוף שלה, שמאפשר לך להמשיך אחריו ולפתח את הרעיונות שהתחלת בו (ולכתוב עליהם עוד מאמרים/ספרים). זה נכון שאת הדוקטורט קוראים מעטים, אבל אם תוציא אותו אחר כך כספר, או כסדרת מאמרים – יקראו.

    אהבתי

    • עדה – פסימי, כרגיל. את התעודה אתלה במשרד, אמשיך לטפל בעניינים שאיני אוהב ושאינם מעניינים אותי ולעולם לא אעמוד בפני כיתה. או שלא.

      אהבתי

    • תודה! אני כותב משהו, למעשה, במהירות של עמוד לחודשיים או משהו כזה. אבל באמת שום דבר לא יקרה עד שהדוקטורט לא יסתיים.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s