שבוע הספר

שבוע הספר! אף אחד לא פנה אלי. לא עומד באף דוכן. לא מרצה אף הרצאה. נשכח מלב. עלבון רב נעלבתי כשהסתבר לי שהמועצה האזורית מטה אשר המצויה במקום בו דהר ד'אהר על סוסיו את רכיבתו האחרונה כנגד העות'מאנים האכזרים הזמינה את הפתח תקוואי ליעד שוהם להרצות על 'מאחורי הקלעים של כתיבת ספר מתח' כשיש להם סופר מתח ד'אהריסטי מדופלם במרחק יריקה! סתאאם. ליעד מדבר נהדר וזו הזדמנות לפרגן ולהזמין את כולם. האמת היא שעברו שנתיים מהספר האחרון. יצירתי הבאה, 'תפיסת הריבונות בדיני מדינת ישראל לאור הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי' תצא לאור רק בעוד כשנתיים. וגם אז יקראו אותה אולי שני אנשים, והיא תישלח אחר כבוד למדף נידח במיוחד בספריית אוניברסיטת חיפה וטוב שכך. כמו הנקרונומיקון, שכתב הערבי המשוגע עבד אל הזרד, חזקה על כל הקורא יצירה זו שדעתו תיטרף עליו. יצירתי 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין', ההולכת ונכתבת מזה כעשור, והגיעה כבר לנפח של כמה מאות עמודי שותתי דם, תצא לאור אם ירצה השם, בשנת 2020, אם יימצא המוציא לאור שיהין לשים את כספו על ספרות ספקולטיבית מסוג זה.

מה נשאר, אם כן? רשימה של עשרת הספרים הכי הכי שהכי השפיעו עליו וכל זה. כמו 'הארץ' ספרים האחרון, רק שאני מקווה שפחות ירדו עלי בפייסבוק על האירופוצנטריות שלי. באמת רשימה אירופוצנטרית לעילא ולעילא, כולה גברים, כולם לבנים, רובם מתים. אבל אלו הספרים שנתנו לי את הבעיטה בשיפולי הבטן ואין בלתם, ואנוכי אך גבר לבן. זה רק הטעם האישי שלי, רק אלו שאני מאוד מאוד אוהב. אולי עם כמה אפשרויות אלטרנטיביות בכל סוג של ספר. אגב – כמה שהספר יותר 'גדול' ויותר 'מוכר' אכתוב עליו פחות. סופרים עבריים לא נכנסים לכאן. הרומן שלי עם העברית הוא סודי. זה לא דברים שמדברים עליהם. אני אוהב אותם יותר מכדי שאוכל לכתוב עליהם.

בישראבלוג הישן והטוב היה מין קטע כזה של 'שרביט' שכל אחד כותב פוסט בנושא מסוים ומעביר לכתיבה לאחרים כמו 'חמישה דברים שלא יודעים עלי' (יש לי אח בפתח תקווה. אבל אני לא מכיר בו עד שיעבור דירה). או 'הפעם הראשונה שלי' (אל תשאלו. חמישה ימים אחרי כן הלכתי ברגליים פשוקות. סובב כינרת איז א ביץ'). אז טליק, מניפה, קנקן, שיר דמע וכל הכינויים המוזרים בעלי הבלוגים – ראו שורבטתם.

מה הרשימה הזו מלמדת עלי? אני חושב בסך הכל שהמדובר בעניין של הערכה לספר בנוי טוב. למבנה שהוא או פורץ דרך או חדשני. משהו על התוכן שמתאחד עם הצורה. 'מאה שנות בדידות' בנוי כמעגל. 'לוליטה' הוא פלאשבק אחד גדול. 'הדודה חוליה' בנוי מעלילה המתקדמת במקביל לתסכיתי רדיו שכותב אחד הגיבורים. 'טריסטרם שנדי' הוא משהו שקשה להסביר.  'בלשי הפרא' גם כן בנוי משלוש אפיזודות שמתקשרות סופית רק בשורה האחרונה.

יש גם איזו אמירה ביוגרפית, וכאן אני קצת קצת מחפש את עצמי ושואל את עצמי איזה אדם הייתי כשקראתי את כל הספרים האלו. ואיך זה שאת רוב הספרים שאני אוהב קראתי לפני גיל 20? – אז הנה – בסדר כרונולוגי לפי השנים שנחשפתי אליהם –

המרד_על_הקיין(1)

1981. הייתי בן 13 בערך כשנחשפתי ליצירה הנהדרת הזו. קראתי אותה לאחרונה רק לפני כמה ימים שוב. ספרות גדולה? אני בספק. ווק הוא מלודרמטי, שמרן, צבוע, אורתודוכסי להחריד וסופר בינוני ומטה. הספרות הפופולרית שכתב בשנות השבעים, המגנום אופוס שלו 'מלחמה וזכרון' ו'רוחות מלחמה' נשכחו זה מכבר וטוב שכך. שלא לדבר על 'התקווה' ו'התהילה' הנוראיים המגוחכים והבלתי קריאים. אבל זה ספר נהדר, כי אלו חוויות שחווה בעצמו על שולת מוקשים במלחמת העולם השנייה. לא נלחמים שם הרבה. כמעט ואין יפנים, ואם יש, אז הקברניט הפחדן של הקיין, 'קפטיין צהובכתם' עושה כל מה שהוא יכול כדי להתרחק מהם. אבל יש תיאור נהדר של הווי החיים בכל יחידה צבאית, עם תובנות נהדרות, אוניברסליות שכמה שנים לאחר מכן גיליתי שהלקחים הבסיסיים שאפשר ללמוד, ממנו נכונים גם לשולת מוקשים בפאסיפיק במלחמת העולם השנייה, וגם לסוללת תותחנים בשטחים באינתיפאדה הראשונה. התיאור של החנון האולטימטיבי (שיש לו אגב, רומן בלתי מסתבר לחלוטין, עם זמרת ג'ינג'ית על החוף) ויליס סיוארד קית' הנופל לידיו של קפטיין קוויג המתוסבך והפחדן, הוא כל כך מדוייק, שקנה לספר הזה מקום ברשימה הזו. נכון שהוא ירגיש קצת מוזר בין מארקס, בולניו וחוויאר מריאס. בעייה שלהם. בז'אנר הזה של ספרי מלחמה יש כמה נהדרים, אפשר גם לציין את 'השגעון הגדול' של אביגדור המאירי, ואת 'מלך עכברוש' של קלאוול. אבל ווק נכנס לרשימה והם לא.

2-70320b

 1981? לפני? אחרי? עוד ספרות גדולה. סיפורים קטנים, מצחיקים עצובים. מרירים. לא שמחים. מאוד אנושיים, מאוד צ'כיים. כולל הסיפור הבלשי הטוב ביותר שקראתי – 'הרצח בסניף הדואר'. סיפור על צדק, ועל אהבה, ועל עיירה קטנה ועל חמלה ועל גורל. אני חושב שהספר הטוב ביותר שכתבתי, 'השלישית בשורה השנייה' הוא הומאז' ל'איש שידע לעופף'. בדרכו. אתם יודעים. קטונתי וזה. בז'אנר הזה של סיפורים קצרים יש כמה וכמה ראויים, שלא ייכנסו ממש לרשימה. 'מוצרט הקטן שלנו' של וולפגנג בורכרט, שמוכיח שאפשר להיות אדם במלוא מובן המילה גם כשכופים עליך לשרת את מערכת הרצח והרשע הגדולה ביותר, ו'אחרי עשרים שנה' המתוק מריר של או. הנרי.

20292527b

1981? שנה קשה עברה על כוחותינו. זה ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב. יש בו הכל, אמירה מעמיקה על ההיסטוריה האנושית, על המעגליות שלה, על הנטייה שלנו להשמדה עצמית, עלילה מרתקת, סיום מרגש, וכמובן – זה הספר שהוביל אותי לאהבה רבת שנים לשפה הלטינית אותה דוברים גיבורי הספר, כמו גם לכמיהה לא ברורה שכנראה לא תתממש בימי חיי להגיע לאותה עיירת גבול שבין ארקנסו לטקסס – טקארקנה. זו גם מסה די מהממת בסוציולוגיה ומדע המדינה, ואמירה על כוחה של הדת, ובמיוחד הדת הקתולית. ותשימו הכל בצד – זה פשוט ספר נהדר עם עלילה סוחפת. אם מישהו שם יד על ההמשך – Saint Leibowich and the wild horse women, אז בבקשה, כי אני אוהב גם נשות סוס פראיות. בז'אנר הזה של מד"ב יש כמה וכמה ראויים. כמובן ש'השליטים' של הנליין, אבל גם "Lest darkness fall" של ל. ספרג דה קאמפ, שעד כמה שידוע לי לא תורגם מעולם לעברית, וקניתי אותו רק בגלל שסאגאן המליץ עליו ב'מוחו של ברוקה'. אופתע אם מישהו מהקוראים אי פעם שמע אפילו על הספר הזה, אבל אם מישהו רוצה מבוא טוב למלחמות הגותיות באיטליה, ביחד עם קצת אקשן נוסח 'משחקי הכס' אז זה זה.

הורד

1982. התקדמנו בחיים. זו גם השנה שהוא זכה בנובל. כל מילה מיותרת. זה הספר הראשון שקראתי במלוא מובן המילה. ספרות ענקית, גדולה מהחיים, פתח לי את העיניים וכל זה. מצוי עדיין ליד מיטתי, וכל עמוד ממנו חדש כאילו קראתיו היום לראשונה. עד כמה אני אוהב אותו? על הגב שלי מקועקעת הספינה מהעטיפה שלו. זה עד כמה שאני אוהב אותו. מארקס בכלל ענק, אבל האהוב עלי ביותר שלו אחרי 'מאה שנים של בדידות' הוא 'סתיו של פטריארך'. אתם יודעים מה? גם 'ארנדירה'. למרות שהכריחו את אלמוג ללמוד לבגרות את 'איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות' ועשה לי רע מאוד שהיא לא אהבה את זה.

הורד (2)

1985. שנייה לפני הגיוס. וכבר הייתה את הזו ואת האחרת וכזו וכאלה. אז התבגרתי קצת. ובכל אופן – מכה מתחת לחגורה. איזה ספר! אין מילים. אני צופה אדוק בפעם המיליון ותשע עשרה בערך בסידרה שמשודרת בערוצים הרוסיים (עם תרגום בערוץ 9. בלי תרגום – חוויה ביזארית כי הבנתי כל מילה ובעצם לא הבנתי כלום ביס ראדוגה) ולכן מי שעוקב אחר הבלוג כמה שנים רואה זליגה של תכני 'השטן במוסקבה' לבלוג הזה. אומר רק שהחוויה המתומצתת והמרוכזת של לקרוא את 'השטן במוסקבה' המקוצר והפגום, שהוברח לארץ בחוברות סאמיזדט ותורגם בעילום שם, היא חד פעמית וקריאת 'האמן ומרגריטה' עב הכרס והמואר לא משתווה לה. לפני כמה ימים היה לי ויכוח עם פ' שסבורה שהסתובבתי בחברה רעה, וקראתי את האנשים הלא נכונים, וכתוצאה מזה ראיית העולם שלי מאוד הצטמצמה לפריזמה שמפריעה לי קצת לכתוב. 'There are more things in heaven and earth, Horatio, than are dreamt of in your philosophy" אמרה, ואני נזרקתי בבת אחת לאגמי האבות.

הורד (3)

1986. כנראה שהיה לי זמן רב לקרוא. הספר עצמו עוסק באדם מתועב שמבצע את הפשע האולטימטיבי – אונס של ילדה קטנה, לאחר שחדר לחייה, הרג פחות או יותר את אמה, ולקח אותה למסע אונס ברחבי ארצות הברית. אבל הכתיבה, אלוהים אדירים, הכתיבה! ובסוף הספר מגלים שהכל היה תשבץ מוחין עם רמזים בלתי פוסקים לנוכחות דמות סוטה ומאיימת לא פחות, איזה קווילטי אכזרי, שנוכח נסתר בין השורות לאורך כל הספר. חד פעמי.

10612

1986 עדיין. וזה משהו דרום אמריקאי, פראי, סקסי להחריד, וארס פואטי. כל סופר בהתהוות, וכך ראיתי את עצמי, אם כי עדיין בתפקיד מחבר הרומן העברי הגדול של שלהי המאה העשרים ולא בתור סופר מתח כושל (שגם לספריה במטה אשר לא מזמינים אותו), יתחבר לזה. ותמצאו את בן ה-18 שהרומן של הגיבור בן אותו גיל עם הדודה החורגת הסקסית בת השלושים לא ידבר אליו. אבל גם היום זה מדבר אלי. יש לי אמביוולנטיות לוורגס יוסה. מצד אחד כתיבה נהדרת, אבל לא אחידה. יש לו גם קטעים מאוד לא נכונים בעיני גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה פוליטית. האהוב עלי ביותר אחרי 'הדודה' הוא 'חגיגת התיש'. שכמעט כמעט נכנס לכאן, אבל הדודה חוליה לקח ודי בלי מאמץ.

ce9160a75a9be46167ea12f31a3361e2_0

1993 – אנחנו על ספה של המאה ה-21 אבל חוזרים למאה ה-18. זה אחד המוזרים, לא ממש חוויה רגשית, אבל רכבת הרים שאי אפשר לרדת ממנה. מי שלא קרא לא יבין. האיש הזה, סטרן, לקח את השפה של הספרות, פירק אותה לגורמים, והרכיב אותה בחזרה. הוא הקדים את זמנו בשלוש מאות ארבע מאות שנה לפחות. אתם יודעים מה? עד היום אף אחד לא חזר על ההישג הזה.

הורד (4)

2003. קצת אחרי חומת מגן הייתי תקוע חודש בשלג באיזה חור מאחז בלתי חוקי בשטחים. כתבתי שם את 'השלישית בשורה השנייה', אבל גם קראתי את חוויאר מאריאס. הוא לא גדול ברמה של מארקס או ורגס יוסה, ואפילו לא בולניו, אבל הוא כותב נהדר, והוא פחות או יותר חווית הקריאה המשמעותית של העשור הזה. סוג של מותחן שמתרחש במדריד, אבל עמוק בכמה וכמה שכבות וכתוב הרבה יותר טוב ממותחנים רגילים. בעצם 'מותחן' עושה לו עוול. 'מחר בקרב חשוב עלי' שיצא לאור כמה שנים אחרי כן נותן בערך את אותה חוויה. אם כבר חוויארים, לכו גם על חוויאר סרקס, 'חיילי סלאמיס'. שווה.

הורד (5)

2012 – ידעתם שאגיע לזה. כל מי שקורא את הבלוג הזה היה עד בזמן אמת להתאהבות שלי ברוברטו בולניו. אני מחשיב את 'בלשי הפרא' לאחד משלושת הטובים שקראתי, רק לא יכול להחליט איזה השניים האחרים. עד כדי כך. אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי. פשוט תקחו ליד ותקראו. אני עכשיו באמצע של 2666 שמסתמן כחוויית קריאה מאוד מאתגרת, אבל נהנה לעת עתה הרבה פחות. בערך חצי מהספר הוא תיאור מאוד מפורט של סידרת רציחות מאוד מזוויעות, ודי נמאס לי אבל זה רוברטו אז אני סוחב. אבל זה לא קילקל לי את 'בלשי הפרא'. הכי ענק שיצא בשנים האחרונות.

אז זו הרשימה המצומצמת שלי. לא נכנסו בורחס והמינגווי וג'ניפר איגן וריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר, ופיליפ רות' וג'ורג' אורוול וכאלה, אבל חבר'ה אין הרבה מקום ודי מכובד גם ברשימה של העשיריה השנייה והשלישית

אז עכשיו תורכם. אפשר גם בתגובות.

9 מחשבות על “שבוע הספר

  1. אני מאוד אוהבת ספרים
    למעשה מחכים לי על המדף 90 ספרים שעוד לא קראתי
    ואני זוממת לקנות עוד ספרים במבצעי שבוע הספר (בטוח יהיו שם כמה של ג'ורג' מרטין ואולי גם של פאולינה סיימונס)
    למרות שאני מודה שבשנים האחרונות נדיר שיוצא משהו שממש ממש מעניין אותי
    כשהייתי קונה במבצעים שאז היו 4 ב-100 וחברים שלי היו שואלים אותי אם אני קונה ספרים במשקל או משהו
    אז בדר"כ על כל 8 ספרים היה ספר אחד ממש טוב,1-2 סבירים, והיתר בינוניים ומטה
    וכן אני מסוגלת להפסיק לקרוא ספר באמצע, אני נותנת עד 100 עמודים ואם עד אז הספר לא מעניין אותי אני עוזבת אותו (ותורמת לספרייה)

    אני לא אוהבת את מה שקורה לספרות העברית בישראל
    וגם לספרות המתורגמת, כי מנמיכים את השפה בתקווה להנגיש את הספר לקהלים נוספים
    אבל הקהלים האלה מלכתחילה לא הקהלים שקוראים ספרים הם לא יתחילו עכשיו פתאום כן
    ובכלל שאני קוראת ספרים שהעברית בהם לא עשירה זה מוריד לי מהנאת הקריאה
    אני צריכה שהספר שאני קוראת יהיה כתוב טוב ומעניין!

    מודה שאף אחד מהספרים שכתבת ברשימה שלך, לא יצא לי לקרוא

    אהבתי

  2. דווקא מלך עכברוש? לטעמי אחד הגרועים של קלאוול, ספר מבולבל מאד ומאד לא סוחף. לא נורא כמו "סופה" או איך שלא תרגמו את זה, אבל בעשיריה שלי יש את שוגון ולא את העכברוש.

    רשימתי הצנועה:

    שוגון, כאמור. טכנית גאי-ג'ין טוב ממנו אבל זה רק כי הוא עומד על הכתפיים של שוגון וטאי-פן, אז שוגון זוכה למקום בעשיריה.

    מלכוד-22. קראתי את הספר מספר דו-ספרתי של פעמים רק בשירות החובה שלי, ואני חוזר אליו פעם בשנה לפחות מאז.

    Choke של Chuck Palahniuk. באופן כללי אני חושב שהוא סופר מצוין (למרות שהוא קצת חוזר על גימיקים אז עדיף לא לקרוא ספרים שלו אחד אחרי השני) וזה הטוב מכולם, הטיפול הכי יצירתי באהבה שראיתי אי פעם.

    כשניטשה בכה (ילום). בזה אני כנראה אמור להתבייש, אבל בשלב בחיי שבו קראתי את אותו הוא היה נורא עמוק בעיני, וקשה להתשחרר מרושם ראשוני. היה יכול להיות יותר גרוע, הייתי יכול לציין את זן ואמנות אחזקת האופנוע שגם נראה לי ממש אדיר. בגיל 15.

    Transmetropolitan, של Warren Ellis. כן, אני ממליץ לך על קומיקס. זו אחת היצירות הכי ציניות ונשכניות שייצא לך לקרוא בחיים, דיסטופיה מרתקת עם מקבילים ברורים לדמויות הפועלות בזירה הפוליטית שלנו כיום. זה הספר שבעזרתו אני משכנע אנשים שקומיקס זו סוגה ספרותית בעלת ערך.

    Strange Wine של Harlan Ellison. טכנית זה מסווג כמד"ב. יש בקובץ הסיפורים הזה סיפור שמביע את דעתו של אליסון עצמו על סיווג היצירות שלו כמד"ב.

    תמונתו של דוריאן גריי (ויילד). אני מאד אוהב את ויילד, וזו בעיני שיא היצירה שלו.

    זמנים מעניינים (טרי פראטצ'ט). אני לא חובב גדול של פראטצ'ט, הוא די מטרחן וכשמוציאים שני ספרים בשנה קשה לשמור על רמה גבוהה. עם זאת, מכל שבעים הספרים של עולם הדיסק או כמה שהוא לא כתב מזה עד שהתייאשתי, זה החביב עלי מכולם. וכן, למרות התלונות קראתי את רובם.

    המשחק של אנדר (אורסון סקוט קארד). עוד בושה, ולו בגלל הנטיות המפורסמות של קארד. כמו כן הספר באמת מלא בעיות.
    עם זאת, גם ממרחק השנים ובנסיון לנכות את הנוסטלגיה, יש בספר הזה משהו שמאד מדבר אלי. הייתי מהמר שדווקא אליך לא, אז מכל הרשימה, את זה תקרא בסוף.

    סופת החרבות (ג'ורג' מרטין). ידוע שהתחלת בסאגה, הספר השלישי (מאז פוצל לשניים מטעמי תאוות בצע) הוא בעיני הטוב ביותר שיצא עד כה. החל מנקודה מסוימת פשוט אי אפשר להניח אותו. חסר ערך ספרותי אבל וואו כמה כיף לקרוא את זה.

    אהבתי

    • שלום עוקב. תגובה נהדרת בעיני, במיוחד בשל הספרים שאיני מכיר. ארשה לעצמי להגיב באריכות –
      * איני מאוד אוהב את קלאוול, ומה שקראתי ממנו זה 'מלך עכברוש' וכמובן 'שוגון' שקראתי כשהסידרה הופיעה בטלוויזיה אי אז בעידן המזוזואי המוקדם. ב'מלך עכברוש' היה משהו סוחף ואותנטי שאהבתי. הוא לא 'בעשיריה' אבל הוא טוב בז'אנר המומלץ והאהוב עלי של ספרות מלחמה. לגבי 'שוגון' אני בספק התמידי אם באמת יש שם תיאור נכון של תרבות זרה.
      * מלכוד 22 הוא ענק, כמובן, אבל לא התחברתי אליו באופן אישי. בו, כמו ביתר ספריו של הלר, יש איזה התחכמות יתרה שלא מדברת אלי. ייתכן שהייתי צריך להזכיר אותו, ומבחינת איכות הוא כמובן עולה על קלאוול.
      * את פלניוק איני מכיר, ואנסה לזכור ולהשיג.
      * כשניטשה בכה – אין מה להתבייש, אבל גם לא מה להתגאות. כנראה שזה באמת ספר שצריך לתפוס אותך במצב מסויים ובגיל מסויים. כך גם זן ואומנות החזקת האופנוע.
      * את אליס איני מכיר אבל אצהיר באופן עקרוני שקומיקס (או נובלה מצויירת) הוא ז'אנר ספרותי לגיטימי. ניסיתי פעם לשלוח בזה את ידי (בשיתוף פעולה עם קוראת קבועה של הבלוג) ומשום מה הפרוייקט גווע אחרי כמה סקיצות ראשוניות ורעיונות נהדרים. אולי אחזור לזה פעם.
      * הרלן אליסון – נהדר, קראתי הרבה שלו. אבל 'לא בעשיריה'. אולי בקריאה נוספת אוהב יותר. כבר כמה שנים שאני פחות מחובר למד"ב.
      * ויילד נהדר, ו'תמונתו' הוא הטוב ביותר שלו.
      * פראצ'ט – קראתי את 'רוב מהומה על לא דוור' מיד לאחר פטירתו כדי לעמוד על קנקנו, כי המון אנשים שאני אוהב (לא כולל שלי יחימוביץ!) אמרו עד כמה הם אוהבים אותו. לא נפלתי מהכיסא ולא עשה לי חשק לקחת ליד ספרים נוספים.
      * אנדר נחמד, אבל כמו שציינת מאוד בעייתי. הרעיון סוחף, הכתיבה טובה, אבל לא 'וואו' ברמה של כניסה לרשימה הזו.
      * סופת החרבות – אני זוחל בדיוק בזה כרגע באיטיות ברמה של פרק לשבוע, גם כדי להמשיך את ההנאה, וגם כי באמצע נכנס בולניו ויש לו קדימות. איני יודע אם זה 'הטוב שבסדרה' אבל זה ספר מרתק ומרגש. 'ספרות טובה' ודאי שלא, ויש לי איזה משהו נגד פנטזיה (התיוג הרשמי של מרטין) שקצת מרתיע אותי להשתפך על הסדרה הזו. פחות נוגע בי, אם כי אודה שאת את ספרי 'משחקי הכס' קשה להניח מהיד.

      מקווה שנתתי גם לך קצת חומר לחפש ולקרוא. מהמר שתחפש את 'המנון לליבוביץ' לפי הקו הכללי של הרשימה שלך. יופי של רשימה. ותודה!

      אהבתי

  3. ובכן חתיכת שרביט. דורש מחשבה וזמן, ואני לא בטוחה שאני יכולה עכשיו. אבל מאוד מעניין לראות את עשרת הגדולים שלך, ואני בהחלט חושבת שזה אומר המון על בן אדם. אולי היה כדאי לחלק לגילאים: הגדולים של הילדות, של שנות העשרה, של שנות הבגרות וכו'. הטעם משתנה, הרושם גם כן, כמו שמעיד מקרה ה'כשניטשה בכה' של יאלום (כן, קראתי), אצל העוקב. אגב, עוקב, אם אתה עוקב, כל הקטע של להתבייש בספר כזה או אחר מיותר. בעילום שם אין צורך בפוזות, בשביל זה יש את רשימת עשרת הגדולים של עיתון הארץ.

    אהבתי

    • תודה על התגובה. אם זה לא היה ברור מהתשובה שלי לעוקב אני חושב שבטעם בקריאה אין שום בושה, כמו בכל טעם אישי אחר. בימינו הטרופים הגענו למצב שעצם הקריאה, לא משנה מה, היא משהו להתגאות בו. חריג אחד – פאולו קואלו. אבל אותו לא מצאתי ברשימה של העוקב,… 🙂

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s