יום המודעות לחטופי תימן, מזרח ובלקן

RACHEL

נעים להכיר, זו רחל אוני. סבתא שלי. אני רוצה לספר לכם קצת עליה. רחל נולדה ב-1908 במיידן שבאוקראינה. כשהייתה ילדה היה בעיירתה פוגרום, וקוזאק של פטליורה היכה אותה בראשה בחרב ועזב אותה לאחר שחשב שהיא מתה. דודתה, חנה לרנר, מתה בפוגרום הזה. כשגדלה, נישאה ליחיאל, שהיה בעל חנות נעליים בעיירה. השניים מכרו את החנות, נתנו את הכסף לקיבוץ שהיה בעיירה של יחיאל, וחיו כחלוצים עד לעלייתם ארצה, לעפולה. את ביתם בנו במו ידיהם. מכלום. בעפולה עבד יחיאל בחברת החשמל ורחל גידלה את ילדיה הקטנים. אברהם, אבי, נולד ב-1942. באותה שנה נרצחה גם כל משפחתה של רחל – אם זקנה, אחים, אחיות, אחיינים, על ידי הנאצים.

רחל הייתה טיפוס חיובי ואוהבת אדם. כשקמה המדינה נרתמה למשימה הגדולה של קליטת העלייה, והפכה לעובדת סוציאלית. היא עבדה במקומות הקשים ביותר – קריית שמונה, בית שאן. מדי יום הייתה נוסעת שעות באוטובוסים. בנה היה אז בן שש. היא בילתה את מרבית היום בסיוע לילדיהם של אחרים.

זכיתי להכיר אותה. היא נפטרה כשהייתי בן 16. מעולם לא עשתה לאיש רע. מעולם לא אמרה מילה שאינה אמת. אהבה את כל האדם – בלי קשר למוצאו – אהבת נפש. אם היה משהו רחוק ממנה, משהו שמעולם לא הייתה יכולה לעשות, זה לקחת תינוק שזה עתה נולד מאמו. אני חושב שהמחשבה אף לא עברה מעולם בראשה. זה לא היה חלק מעולם המושגים שלה.

היום לא ניתן היה להימלט מ'יום המודעות לחטופי תימן, מזרח ובלקן', שתי תחנות הרדיו העיקריות – גל"צ ורשת ב', הקדישו לעניין דקות שידור ארוכות. אני יכול לדבר עד מחר על כך שארבע ועדות ממלכתיות לא מצאו שיש כאן אירוע מתוכנן של חטיפת ילדים ממשפחות מזרחיות ומסירתן לאשכנזים. זה קול קורא במדבר. ה-Zeitgeist הולך נגדי. הסיפור הזה, בגירסתו החמורה המדברת על קונספירציה מתוכננת במסגרתה נחטפו מזרועות אמם אלפי (נקבו במספר של חמשת אלפים) ילדים, הופץ שוב ושוב ברדיו כאמת שאין עליה עוררין. יש עליה עוררין. רק קול אחד נשמע, ואיש לא טרח להביא מישהו שיאמר משהו אחר. שינסה להראות צד אחר של הדברים. להראות את הצד של האנשים שאשמה נוראית מוטחת בהם שוב ושוב ולא ניתנת להם הבמה להפריכה.

אדגיש – אין לי שום ספק לגבי כאבן האמיתי והקשה של המשפחות שילדיהן נעלמו. יש לי את כל האמפתיה, ואת כל הרצון לרדת לחקר העניין, עד שיימצאו פרטי הילד האבוד האחרון. לו היו האנשים שדיברו היום ברדיו בכאב אמיתי על הדוד, הדודה, האח, האחות, שנעלמו, נמצאים לידי הייתי מחבק אותם חיבוק גדול, מדבר איתם. שומע את סיפורם, מספר להם את שלי. בין זה לבין לקבוע מסמרות באירוע היסטורי מורכב, שעולות בו שאלות של תיעוד ושל נרטיב, יש מרחק גדול. והצגת הדברים כאילו הם עובדה מוגמרת, כאילו אותה גירסה שהוצגה בראיונות היא האמת ואין בלתה, עושה קודם כל עוול למשפחות האלו. לאחר מכן למשפחתי אני, ולבסוף למדינת ישראל. כן, זו המואשמת שהורתה על חטיפת ילדים.

אומר רק דבר אחד לרשת ב' ולגלי צה"ל, ונדמה לי שעל זה יהיה קצת קשה להתווכח איתי. יום המודעות נקבע ב-21 ביוני, לציון פטירתו של הרב עוזי משולם. הרב עוזי משולם היה אדם שהתבצר במתחם חמוש. כך תיאר בית המשפט העליון את ההשתלטות על המתחם:

"ביום 10.5.94, מקץ שבעה שבועות של התבצרות אנשיו בביתו, שוכנע משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה במלון אוויה. משולם הגיע לפגישה כשהוא מחופש וחגור שני אקדחים. נילווה אליו אבנר אוזן (העותר 7; להלן: אוזן). המפכ"ל דרש ממשולם להורות לחסידיו להתפרק מנשקם ולהסגיר את עצמם למשטרה. משולם דחה דרישה זו ואף איים בשפיכות דמים. וכך – כדברי אחד הקצינים שנכח בפגישה – אמר משולם: "דם של שוטרים יישפך על המדרכה. רק אני יכול להורות למאמינים שלי לעזוב. הם יילחמו עד הכדור האחרון, וכל שוטר שיגיע יקבל כדור בין העיניים על-פי ההלכה". לנוכח איומיו של משולם, עצרה המשטרה אותו ואת אוזן שנילווה אליו. כשעה לאחר מעצרם של השניים נורו יריות, מגג ביתו של משולם, לעבר מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה שבסביבת הבית. השוטרים, שהשיבו אש, פגעו באחד המתבצרים, שלמה אסולין, אשר נפצע קשה ונפטר מפצעיו. יונתן שיפריס (העותר 4), שמיד לאחר הירי יצא מן הבית, נעצר. ולמחרת היום (11.5.94) הסגירו יתר המתבצרים (ובהם העותרים שטרם נעצרו) את עצמם לידי המשטרה. בדיקת המימצאים ביססה הערכות מסוימות, ביחס למספר כלי הנשק שנעשה בהם שימוש, אך החקירה לא העלתה מימצא ברור ביחס לזהות המתבצרים שהשתתפו בירי."

מי שמביא את דברי הטוענים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ביום השנה למותו של הרב משולם, המצויין כאילו היה אירוע ממלכתי, כאילו מת אחד מגדולי ישראל ואנו דנים במורשתו, ללא מילה של ביקורת, ללא כל שאלה, מבלי להביא את עמדת הצד השני, חוטא חטא חמור לאמת. מי שמציין את יום מותו של הרב משולם בדיון במורשתו, מציין לקבוצה הבאה שרוצה להביא נושא לתודעת הציבור – תתבצרו במתחם. כדאי לכם. זה עובד. תקבלו זמן שידור ברשת ב' (בפירוק), ובגלי צה"ל. תחנות של המדינה שכנגדה הרימו האנשים האלה נשק.

במדינת ישראל זה כנראה באמת עובד. למישהו יש M-16? יש לי נושא מאוד דחוף שאני רוצה להעלות. 

8 מחשבות על “יום המודעות לחטופי תימן, מזרח ובלקן

  1. אני זוכרת שפעם, מזמן, בישראבלוג, כבר היה דו שיח בינך לבין טליק בסוגיה הזאת.

    אין לי שום מידע ואני לא יכולה לקבוע כאן שום דבר, חוץ מלתרום שלוש הערות:
    האחת, שקשה לי להאמין שהייתה מזימה של גניבה מאורגנת של תינוקות, מונחית מגבוה – אבל לא מן הנמנע שהתרחשו גם מקרים כאלה. יש יותר מדי עדויות שמצביעות לכיוון הזה. דברים כאלה, אגב, התרחשו גם במדינות אחרות, ובערך באותה תקופה.
    השנייה, שזה לא סותר את העובדה שסבתך הייתה אישה הגונה מאוד, ושמימיה לא הייתה מעורבת בשום דבר כזה. אני יוצאת מההנחה שהיו עוד רבים כמוה – שעשו את עבודתם בהגינות ומתוך רצון טוב, ולא פגעו מעולם באיש.
    והשלישית, שהעליהום באמצעי התקשורת השונים, ולאו דווקא ברדיו, הוא עניין רע שאינו מעודד חשיבה ובדיקה ודרישה, וכבר דיברנו על זה הרבה פעמים.

    אהבתי

  2. אני יודעת שכל אדם שנפגע, או נעלב, מרגיש כאב. בכל זאת הרשה לי לומר שבין הכאב שלך על סבתך המופלאה (באמת), ובין אנשים שאיבדו את ילדם או אחיהם, בין אם כי מת בבית חולים או כי נמסר לאימוץ ונעלם מחייהם, בקרב על האהדה שלי הם מנצחים בגדול.
    לא יודעת מניין הגיעו שני הילדים התימנים שאימצו השכנים שלי בירושלים, ניצולי מנגלה שלא יכלו ללדת. אני רק זוכרת את הזוועה שחשתי כששמעתי את האמא מדברת בלחש עם אמא שלי במטבח ערב מלחמת ששת הימים, ומספרת שהכינה לכולם רעל אם הערבים יכבשו את העיר. היא לא היתה מוכנה לעבור עוד שואה. סיפרתי לאחותי הגדולה, שלדעתי סיפרה לבת שלהם.

    אהבתי

    • ודאי שבין הסימפטיה לאדם שמפעל חייו מוכפש עשרות שנים לאחר מותו, ובין הסימפטיה לאם שילדה נלקח ממנה – אם צריך לבחור הסימפטיה תלך לאם. זו בדיוק הבעייה עם מפיצי הנרטיב הקונספירטיבי – הם מאלצים אותנו לבחור. הם משרטטים 'טובים' ו'רעים', מקום בו האמת מורכבת בהרבה.

      אהבתי

  3. מודה אני שדווקא כאן אני לא רואה מקום לנראטיב מורכב. באות נשים ומספרות: "ילדתי תינוק ונאמר לי שהוא נפטר, ויותר לא ראיתי אותו". ייתכן שהן משקרות או טועות, וייתכן שהן דוברות אמר. יתרה מזאת, ייתכן שהן צודקות ואותו התינוק אכן נפטר, וייתכן ששיקרו להן. כל אחת משלוש האפשרויות הנ"ל שונה, אבל כולם מאד חד-צדדיות.

    נראטיב מורכב ייתכן אם העמדה היא "אמנם לקחו להן את התינוקות, אבל מנגד עמד זה וזה". לא נראה לי שזה מה שמישהו טוען, הויכוח הוא על העובדות עצמן.

    אישית תמיד חשבתי שזו תיאוריית קונספירציה מובנת אך חסרת ביסוס, עד שנתקלתי בסרט הזה מארכיון צה"ל: https://www.youtube.com/watch?v=aal9qdjr8js
    הגזענות והאדנות כלפי העולים מארצות המזרח הם ברמה שלא שיערתי, וזה מאד ערער לי את האמונה שלא ייתכן שבצורה מסודרת עשו דברים כאלה. אני לחלוטין יכול לראות איך מישהו מספר לעצמו שזה לטובת הילדים ולהורים לא יהיה כזה אכפת כי ככה הם, חיות, מתרבים ושוכחים מזה.

    אהבתי

    • הסיפור הוא מורכב ולא ברור. תינוק שנולד, נאמר לאמו שהוא נפטר, ואין לו תעודת פטירה. האם נפטר או נמסר לאימוץ? האם זה היה מקרה בודד או היו אלפי מקרים? האם היתה זו יוזמה של דרג שטח או קונספירציה מאורגנת? בתכנית הרדיו שאני שמעתי הסבירו שהיו אלפים וזו הייתה קונספירציה מאורגנת, זאת אומרת מהסקאלה של האפשרויות קיבלו כאמת את זו הקיצונית, ללא כל ביסוס עובדתי. את הסרט לא ראיתי עדיין, אבל אין לי ספק שהייתה אדנות, והיה ניצול, והייתה אפליה. בין זה לבין מערכת קונספירטיבית של חטיפת ילדים – מרחק של שמיים וארץ. את כל העוולות יש לתקן, בכל העוולות יש להכיר. אבל להלביש עלינו פשע פלילי – כאן אני צריך לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתגונן. ואני הכרתי את סבתא שלי – 'חיות, מתרבים ושוכחים מזה' לא בלקסיקון שלה.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s