Be that guy

פעם פעם לפני הרבה שנים, בשנת 1987, כשהייתי צעיר ועול בימים, עשיתי קורס מש"קי איכון שנועד להכשיר אותי להיות מש"ק איכון. זה היה חלק מקורס מפקדי צוותים של חיל התותחנים – שמשום מה כונו צפרגולים – שכלל שלוש מגמות. מפקדי תומ"ת, שזה תותח מתנייע, סמפיקים שזה ראשי תיבות נורא סודיים של סמלי מרכז פיקוד ירי קדמי, ומשום מה כונו סמפיקיות, ואנחנו שהיינו משקי איכון.

אז אחרי שלושה ומשהו חודשים כשסיימנו, היה טקס סיום. במשך כמה ימים הריצו אותנו הלוך ושוב, נדמה לי בכפר סבא, בדבר הכי מטומטם בעולם שנקרא ת"ס תס"ח, שזה לצעוד כמו מפגרים קדימה ואחורה לפי פקודות שצעק איזה רס"ר שכולנו שנאנו.

עשו לנו גם חזרות על טקס הסיום שהיה אמור להיות די מתוקתק. היינו מאתיים ומשהו בוגרים לדעתי. ועם המשפחות וכל זה היה צריך לסיים מהר. היינו אמורים לעלות על הבמה במדרגות כאלה מצד ימין, לעבור את כל השורה של הגדוילים, לקבל את התעודה ואת הדרגות (רובנו קיבלנו רב"ט. מצטיינים קיבלו סמל. זה היה עניין של ציון. אני סיימתי את הקורס בציון של 69. בשביל סמל היה צריך מעל שמונים. אם זה אומר ש-69% מהפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה אני קונה את זה.) להצדיע ואז לרדת מהצד השני. זה בדיוק מה שעשיתי. כשקראו בשמי, עליתי מצד ימין, קיבלתי את הדרגות ממפקד החיל, קיבלתי את התעודה, הצדעתי, וירדתי במדרגות בצד שמאל. ההורים שלי היו מאוד גאים בי, אני חושב.

אז בקיצור בין הסמפיקיות היה אחד שאני לא זוכר איך קוראים לו אבל אני זוכר איך הוא נראה לפני 28 שנה, ואני גם זוכר שאחרי כמה חודשים הייתי במעצר במפח"ש וביליתי יום שלם בהמתנה למשפט בלשכה של האלוף שהיה אז אורי שגיא ומאוד שמחתי לגלות שהרלשית היפה של האלוף היא החברה שלו וכך יכלנו לקשקש קצת. לא משנה. כשקראו בשמו הוא עלה, הצדיע, קיבל את הדרגות ואת התעודה, וירד מאותו צד שממנו עלה. אם מבטים היו יכולים להרוג, הוא לא היה איתנו כבר עשרים ושמונה שנה. אם לא היו הורים בקהל, מפקד החיל, הרס"ר, מב"ס שיבטה וכל מי שהיה על הבמה היו רודפים אחריו ומרביצים לו מכות, אני בטוח.

אז מה באמת יכול היה לקרות לו? כלום. הוא לא אמור לראות יותר את האנשים האלה לעולם. המסגרת של הקורס היא מסגרת חיילית והוא חוזר לגדוד. שם הוא בטח יהיה אגדה חיה, על זה שהוא ירד בצד הלא נכון של המדרגות.

לכולנו היה את האינסטינקט הזה למלא פקודה, ורק הוא פשוט חשב לעשות ההיפך. לא בקטע של מוסר או סירוב, אלא בגלל שזה סבבה. וזה אמר הרבה. שפקודה היא לפעמים דבר מטומטם שנורא כיף ונכון לעשות את ההיפך ממנו. ושאין שום ערך בלמלא פקודה. וכשכולם הולכים מימין לשמאל, לפעמים נורא טוב ללכת משמאל לימין. ושום דבר רע לא קורה. ולפעמים הג'סטה הזו של בנאדם אחד שהולך בכיוון ההפוך זה כמעט הדבר היחיד שזוכרים מהטקס עשרים ושמונה שנים אחרי.

הבת שלי סיימה אתמול תיכון. היא מבלה את הימים והלילות הבאים עד יום חמישי בחזרות עד אמצע הלילה על מסיבת הסיום, ונורא מעניין אותה באיזה שורה היא תהיה בריקוד בנות.

מצד אחד אני רוצה לומר לה 'Be that guy', תעשי משהו מטורף ויוצא דופן. תסרבי פקודה. תרקדי הפוך. את לא חייבת כלום לאנשים האלה. לא תראי אותם יותר. הבגרויות מאחורייך. יש לך את הזמן המאוד מועט עד שהכל מתחיל. תתחילי את החודש הזה עד אמצע אוגוסט כשאת הולכת לשנת שירות במשהו מאוד מאוד משוגע.

מצד שני – יש משהו כיפי בלהיות קונפורמיסט. לא תמיד צריך להיות היוצאים מהשורה. לא תמיד צריך להיות זה שמשקיף מהצד. יש כיף בלהיות משהו גדול. בללכת עם החבר'ה באותו צעד. בלרקוד בשורה הראשונה בריקוד בנות.

שש שנים אחרי אירועי הטקס והמדרגות איזה בחורה בשם הופ סנדובל נדמה לי בטקסס הקליטה את הדבר הבא, אבל היא לא קראה לעצמה הופ סנדובל אלא מאזי סטאר שזה שם נהדר לזמרת. בזמן אמת לא ממש שדרו את זה ברדיו, וגם עכשיו לא. אז אני שם את זה כאן. לא קשור לשום דבר שכתבתי, אבל שמעתי את זה לפני כמה ימים עוד פעם וזה פשוט מאוד יפה. בכלל אלבום מופת So tonight I might see. אז השיר הבא מוקדש לבת שלי שסיימה יב אתמול, וזה לא ממש נראה עלי כי אני קול, אבל די התרגשתי. שחקי אותה מאזי!