נצחונו של ז'אן בודן

עשרים וארבע השעות האחרונות ראו שתי התפתחויות שלכאורה אין קשר ביניהן. באחת, לוותה מדינה אירופית כסף מאחיותיה על מנת לפרנס אורח חיים בטלני ונהנתני של אזרחיה, ומשהגיע זמן הפרעון, עלתה שם לשלטון מפלגת שמאל קיצוני שסירבה לשלם את החובות, ולהתחייב לתנאים אותם העמידו הנושים, תוך שהיא מעמידה את מדינתה בסיכון של פשיטת רגל, את אזרחיה בפני אי וודאות פיננסית מהיכן יגיע הלחם לשולחנם מחר, ואת היבשת כולה בפני תוהו ובוהו. באחרת כשל ראש הממשלה שלנו להעביר את מתווה הגז, מקום בו אנו זקוקים ליזמתם של האנשים הטובים שהשקיעו מכספם ולקחו סיכון בן מאות מיליוני דולרים על מנת לאתר את הגז ולשווקו, אל מול לחץ פופוליסטי של 'פעילים חברתיים' שכל מטרתם היא למנוע מהיזם להרוויח את המגיע לו, ולהרתיע יזמים אחרים תוך יצירת מצב בו יישאר הגז במעבה האדמה ולא יהיה בו שימוש.

נו… גם זו דרך לראות את הדברים. על העם היווני ניתן לומר הרבה דברים. בטלן ונהנתן הוא לא. למרות שסך הכל במה שהביאו אלי האולימפוס למין האנושי כדי שייהנה מהזמן הקצוב שיש לו על פני האדמה, אין כמו ה-Tsikoudia לעונג, וזה מה שסובאי השנאפס לא יבינו לעולם. ובכל אופן, העם הזה היה אחד הראשונים להתנער, במלחמת חירות הירואית, מעול האימפריה העות'מאנית (שכידוע מדינת ישראל עודה מצויה תחתיו, לפחות במה שנוגע לנישואים וגירושים). בשנות החשיכה של המאה שעברה, תחת הנהגת הרודן יואניס מטקסס התנגדו בהתחלה בהצלחה מרובה לפלישת האיטלקים, ואף הדפו אותם בחזרה לשטחם וגזלו נתח נכבד מאדמת אלבניה שהייתה אז שטח איטלקי, ולאחר מכן עמדו בגבורה כנגד הנאצים, בתחילה במלחמה אבודה מראש, ולאחר מכן בשנות גבורה ומחתרת שמעטים הדומים להם באירופה הכבושה. העם הזה יודע להילחם על חירותו.

וזה בדיוק מה שהם נלחמים עליו. וגם אנחנו.

היה זה ז'אן בודן שניסח את עקרון הריבונות בספרו 'ששת הספרים על הרפובליקה' ( Les six livres de la république ) שיצא לאור בשנת אדוננו 1576. עקרון זה ניתן לביטוי במילים 'אחדות הכוח בטריטוריה נתונה שאינה ניתנת לחלוקה או להעברה'. למה הכוונה? נאמר שאני בשנת 1575, שנה לפני בודן. ואני פרנסואה הגידם שגנב תפוחים מגנו של הדוכס מבורגונדי. אם אובא למשפטו של הדוכס, יפעיל זה את חוק דוכסות בורגונדי, ויכרות את ידי (כבר עברתי סיבוב כזה, ולכן אני גידם, אבל לא משנה). אם חלילה אובא למשפט המלך, יכרות הלה את ראשי, לפי חוק המלך. אם אמלט מרודפי ואגיע עד לכנסייה, אוכל לעמוד למשפט הכנסייה, ואז תעמוד בפני הברירה להיות מוטבע בשמן רותח או לומר שבע פעמים את תפילת אווה מריה. העניין מסתבך אם נניח שהדוכס מבורגונדי הוא גם נכדו של הדוכס מקיימברידג' האנגלי, וככזה וסאל של מלך אנגליה, מה שאומר שאוכל לטעון כי יש להפעיל בענייני את המשפט המקובל האנגלי העתיק מני זמן, ולהפעיל את מבחן האורדליה ולפיו משליכים אותי לנהר ואם אצוף אני אשם אך אם אטבע אני חף מפשע. מסובך? כך זה באירופה הקדם מודרנית. ערימה של סמכויות חופפות ומקבילות. בכל מקום התשובה לכל שאלה משפטית נתונה יכולה להיות באחת מכמה רמות, ובאחד מכמה מקומות.

מה שבודן אמר הוא שבטריטוריה שלי יש רק מקור אחד לתשובה. רק חוק אחד שחל. זה החוק של הריבון. לא משהו חיצוני. לא משהו פרטי. לא משהו כנסייתי. רצון הריבון הוא היחיד שקובע. איש מבפנים או מבחוץ לא יכול לקבוע מקום בו הריבון אומר את מילתו.

זה עיקרון חמוד. איך זה עובד בפועל? למעשה היום, בגרמניה הפדרלית, התשובה לכל שאלה שעולה יכולה להינתן באחת מכמה רמות. זה יכול להינתן ברמה המקומית, ברמת המדינה (ממדינות גרמניה), ברמה הפדרלית, או ברמה מעליה, כאשר מי שמחליט אינו יושב בברלין אלא בבריסל. יש לפעמים מילה גם לתאגידים בינלאומיים או לבנק העולמי. בעולם של ימינו מדינה אינה יכולה לנהל כל מדיניות מונטרית שבא לה. היא כפופה לאמנות בינלאומיות, לגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, או קרן המטבע העולמית, ואם היא – כמו יוון – חלק מהאיחוד האירופי, היא גם מוותרת על חלק גדול מהסמכויות שלה ונותנת להמון גופים חיצוניים (ולכאורה עליונים ברמה ביחס אליה) להתערב בענייניה הפנימיים. הריבונות היא לא מה שהייתה פעם. אם נשוב לפרנסואה הגידם, ונאמר שהיום אלפתרידס הגידם נאשם בקטיף תפוחים לא חוקי, אז ייתכן שיש איזה הנחיות מבריסל מתי מותר לקטוף תפוחים וכמה, ואם מרשיעים אותו יש לו ערכאת ערעור בבית הדין האירופי לזכויות האדם המצוי הרחק מעבר להישג ידו של הריבון בכל מקרה.

אז יש כמה אנשים – כמו יירגן הברמאס שהוא בדרך כלל מאוד חכם אבל כאן לדעתי הוא פיספס – שהחליטו שתם עידן הריבונות והתחיל העידן הפוסט לאומי או הקונסטלציה הפוסט לאומית (כתב גם ספר כזה. מומלץ לקרוא. יש בעברית. בכלל כדאי לקרוא כל מה שהברמאס כתב כי הוא אליל. הוא לא מבריק בזיקוקין דינור מילוליים כמו ז'יז'ק, ולמעשה הוא יבש כמו שרק ניאו מרכסיסט גרמני מאסכולת פרנקפורט יכול להיות, אבל אם מתגברים על זה זה פשוט דברי חוכמה שחבל על הזמן) והיום אי אפשר לדבר על ריבונות ברצינות.

אנחנו דווקא מאוד אוהבים את הריבונות שלנו. למעשה אנחנו שואפים להרחיב את תחומה ולהדק אותה. תשאלו את לב לבייב מה אמר לו בית המשפט העליון שלנו כשניסה להקים כאן בית סוהר פרטי. הסבירו לו במילים יפות שבמדינה ריבונית רק הריבון יכול להפעיל אלימות כלפי האזרחים בתוך הטריטוריה. אפשר גם לעיין בסעיף 97 ויתר סעיפי חוק העונשין העוסקים ב'פגיעה בריבונות' ולמצוא שבמדינתנו מי שפוגע בריבונות דינו מוות. בחיי אלוהים אמת התורה. זה מה שכתוב.

וכך גם היוונים. מי ששם לב לריטוריקה של ציפראס ימצא דיבורים על 'כבוד'. זה שם אחר ל'ריבונות'. זה העניין האמיתי. נעזוב מי צודק. מה שקרה הוא שכשהתחיל המשבר (ולא משנה מי אשם) הכתיבו האנשים הטובים בברלין ובבריסל, וגם בבנק העולמי וכאלה, מדיניות של צנע. אחרי חמש שנים זה לא עבד. מדינה אחרת שחושבת קצת להתפתח ולא רק להחזיר חובות הייתה אומרת 'אנחנו עושים חושבים'. מנסה כל מיני טריקים כמו פיחות של המטבע, ובכך להאיץ את הפעילות המשקית ואת הצמיחה. אבל מה לעשות כשאתה חלק מגוש היורו ואת המטבע מדפיסים בבריסל?

המאבק הוא למעשה מאבק לעצמאות יוונית מול תכתיב חיצוני שמוכתב על ידי אינטרס חיצוני וזר. לגרמנים לא איכפת מיוון. יוון היא נטל עליהם. כל הרעיון של צירוף המדינות האלו לגוש היורו היה שגיאה מבחינתם מהתחלה, חוץ מאלו שהיה להם חלום אימפריאלי שבו הכלכלה הגרמנית תגיע למצב של אימפריה יבשתית אירופית עם מושבות כפופות שהם ניסו בשנת 1940 ולא הלך (אגב, מהתחלת המשבר יעצתי לגב' מרקל שתכבוש את יוון, נוסח 1941, זה יעלה לה פחות ממה שיעלה לה לנהל את המשבר הזה בכל צורה שהוא לא ייגמר). הגרמנים רק רוצים לגמור את זה מה שיותר בזול ועם מה שפחות זעזועים, ואם דורסים בדרך מדינה אמיצה וקטנה, שיהיה. Been there, done that.

ציפראס למעשה אומר – אני מדינה ריבונית. אני עושה מה שטוב לי. או מה שאני חושב שטוב לי. יש לי את הזכות לנהל מדיניות עצמאית. את זה אפשר לפחות לכבד. אני אישית מעריץ את זה. אני מחזיק לו אצבעות. לו ולעם היווני.

ואצלנו?

אצלנו די ברור מי הריבון. בממשלה בה שלושה שרים הם בעלי אינטרס מוצהר בצד הטייקוני של משק הגז, ועל ידי ראש ממשלה שפועל לפי פקסים זועמים ממשרדו של אדלסון, האם באמת ניתן לומר שהריבון מקבל את כל ההחלטות או שהם מתקבלים על ידי גורם חיצוני פרטי?

נכון, עשינו אתמול שריר, אנחנו, העם. באמצעות נציגינו, יהיו אלו בלתי ראויים ככל שיהיו (ובדרך חשפנו גם די הרבה דברים מפחידים, כמו העובדה שניסו להעביר את ההחלטה בלי לחשוף את המתווה המדוייק). אבל הדרך עוד רחוקה. האנשים האלו שולטים בנו, ואם יקרה הצפוי ויתנו להם את השליטה באוצרות הטבע של מדינת ישראל, הם ימשיכו לשלוט בנו עוד ועוד. כמו היוונים, מסרנו את ריבונותנו מרצון לגורם זר. שלא כמו היוונים הדברים אינם נעשים בגלוי, במשאל עם, אלא בחדרי חדרים.

אבל אתמול היה יום קטן של ניצחון לבודן. לא שהריבונות בנוסח של בודן היא משהו ריאלי, או שיש בה איזה משהו טוב אינהרנטית, אבל אם אני שואל את עצמי מי צריך להגיד לי מה לעשות, התשובה 'הריבון' יותר יפה בעיני מ'האיחוד האירופי', 'קרן המטבע' או 'שלדון אדלסון'. בודן באמת כנראה עלה על משהו חשוב.

9 מחשבות על “נצחונו של ז'אן בודן

  1. רק הערה קטנה, להבנתי בית המשפט העליון לא אמר ללב לבייב שרק המדינה תוכל להפעיל אלימות על אזרחיה, בית המשפט אמר את זה למדינה, שרצתה להפריט את סמכותה תמורת שלמונים. וזה בדיוק גם מה שממשלת נתניהו, הראויה לכל גנאי על כל דבר וכל עניין, עושה כאן: בורחת מאחריות תמורת קצת מצלצלים בכיס. במקרה הטוב בכיס שלנו, קרי המדינה, כדי שממשלת התיעוב תוכל לקנות עוד ועוד התנחלויות וישיבות, קרי מנדטים. במקרה הסביר, בכיס של של בעלי העניין, שרים ואייקונים כאחד.

    גועל נפש.

    אהבתי

  2. הנה, באתי לבקר…
    קודם כל, רציתי להביע הזדהות עם דבריו של אורי, כאן, מעלי. עוד אחזור אל דבריו, בהמשך.

    ולגבי מה שכתבת – אין ספק, יש צדק בדברייך. אבל זה רק צד אחד של המטבע. לגבי הצד השני, אשיב לך במשל:
    כשהבת שלי למדה לתואר ראשון (מאז, הספיקה לסיים גם לימודי תואר שני) היא החליטה להפגין עצמאות: להתרחק מהבית, ללמוד בעיר רחוקה. ואכן, כך עשתה. ההורים שלה שילמו עבורה את מלוא שכר הלימוד, את כל שכר הדירה, ואף שילמו לה – ישירות לחשבון הבנק שלה – דמי מחיה. כך, מדי חודש בחודשו. וכך, ביתי יכולה היתה לחיות חיים "עצמאיים" לגמרי, בלי שאף אחד ידע מה היא עושה, בלי למסור דין וחשבון לאף אחד, בלי שאף אחד יציק בשאלות לגבי הבחור שבא אליה הביתה אמש. אבל אנחנו חכמים יותר מזה, ויודעים שהעצמאות שלה מזוייפת. שעצמאותה התאפשרה רק בגלל רוחב הלב של הוריה. אותו הדבר בנושא גוש היורו ויוון. יוון יכולה לתת פנסיות יפות לתושביה רק כי קיבלה מימון מגוש היורו. אבל חלק מהמימון הוא בהלוואות – והלוואות צריך להחזיר. אף אחד לא הכריח את היוונים להצטרף לגוש היורו. אבל, משהצטרפו, אינם יכולים ליהנות רק מהטוב, ועליהם להבין שהם חלק ממערכת כלכלית כוללת, שהרבה יותר חזקה מהם.

    ולגבי מה שאורי כתב: סבר פלוצקר כתב לפני ימים מספר מאמר שיוצא נגד הרכבת הקלה בת"א. בעיקר, כי יש, לדעתו, דברים דחופים וחשובים יותר לעשות עם הכסף הזה. נניח, חינוך. נניח, בריאות. ואני חשבתי לי, כמה תמים (שלא לומר אידיוט) יכול להיות פרשן כלכלי מוערך: אם הכסף הזה לא ילך לרכבת הקלה – הוא לא יגיע לבריאות (כמה בתי חולים חדשים הוקמו בעשרות השנים האחרונות, כשהאוכלוסיה הכפילה את עצמה?) וגם לא לחינוך. הוא יגיע לאותן התנחלויות, ישיבות וכוללים. לאותן קיצבאות למי שאינו רוצה לעבוד. הוא יגיע כעוד תוספת לתקציב הביטחון, שאינו יודע שובע. הכסף יוקדש לאותה קניית שלטון של בנימין נתניהו, בדיוק כמו שאורי כתב. במצב הנוכחי, אחרי כמה שנים, תהיה – לתושבי ת"א וגם לבאים אליה משאר הארץ – רכבת קלה שבחלקה אפילו תחתית. אין שום מקום יותר טוב מזה לכסף שלנו. לא בגלל שאין כזה מקום – אלא כי הכסף פשוט לא יגיע לשם…

    אהבתי

    • אין כאן ויכוח מהותי מי אשם במצב שאליו הגיעה יוון. יש דעות לכאן ולכאן – דעתי הלא מאוד מבוססת, או מבוססת על קריאת עיתונים מה שיותר גרוע, היא שאירופה מאוד עזרה ליוונים להגיע למצב אליו הגיעו. אחרים יביעו דעות אחרות, והפיסקה הראשונה של הפוסט מנוסחת בכוונה בדעה הנוגדת לדעתי. אבל וזה אבל גדול השאלה היא לא 'מי אשם שהגענו לכאן' אלא אם אחרי חמש שנים שבהן יוון ממלאת את התכתיב של בעלי חובה ונקטה צעדי צנע קיצוניים, יינתן לה ללכת בדרך אחרת שאולי תוציא אותה מהמשבר. כאן בדיוק הדיון בריבונות – כשמדובר בענייני יוון מיהו הצריך להכריע. היוונים הרואים את האינטרס היווני או אחרים. וכמו שכתבת 'עליהם להבין שהם חלק ממערכת כלכלית כוללת שיותר חזקה מהם'. אני לא רואה את זה כך, ונראה לי שאלכסיס ציפראס מסכים איתי.

      אהבתי

      • זה כנראה פגם באופי שלי, שאני מקפיד להיצמד למציאות היבשה – במקום להיתלות ברעיונות גבוהים…
        אחרי כמה ימים של בנקים סגורים, של 60 אירו ליום, של בורסות שתתרסקנה מיד עם חידוש המסחר ובדרך תכתושנה את חסכונות היוונים – נראה מה היוונים יצביעו במִשאל העם. כלומר, אם הדברים בכלל יגיעו למשאל עם. לדעתי, עוד לפני המשאל, ציפראס ייאלץ להתכופף ולהתגמש – או ללכת הביתה. אני לא באמת רואה אפשרות אחרת.

        אהבתי

        • אני לא רואה בזה סתירה לאמירה שכופפים אותו להחליט בניגוד לטובת עמו, על פי אינטרס זר. יותר טרי – בחדשות עכשיו אומרים שהגרמנים אומרים שהתגובה שלו עמומה והתנאים שלו בלתי סבירים. הסיפור רחוק מלהסתיים.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s