הירשיזמים

פעם כשהייתי יותר צעיר והיה לי תינוק בן שנה וילדה בת חמש היה ליל הסדר. ואז מישהו סימס או התקשר אלי שמשהו רע קרה. והבית של אבא שלי איפה שעושים את ליל הסדר יש שתי קומות ובקומה השנייה למעלה היה טלוויזיה אז עליתי למעלה וראיתי שיש פיגוע ענקי עם המון הרוגים. אבל בכל אופן המשכנו את הסדר כי זה היה 2002 ופיגועים בסדר גודל הזה היו קורים נאמר פעם בחודש חודשיים, לצד פיגועים קטנים יותר של עשרה עשרים הרוגים שהיו קורים נאמר פעם בשבוע. ואז אני חושב למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ועזבתי את הילדה בת החמש ואת התינוק בן השנה ויצאתי לחודש בערך מהבית להפסיק את הפיגועים.

לא ממש לחמתי כמו אנשים בג'נין בטיהור בתים מבית לבית בקטע של הרוג או ההרג. זה לא התפקיד שלי. אבל הייתי קצת חשוף לאש צלפים, והיינו באזור בית לחם שידענו שיש להם גם את החימוש וגם את הניסיון. אם הייתי בצוות אחר ולא בצוות שלי שבנה עמדה נהדרת במרתף ולא זז ממנה כל המלחמה הייתי גם במצב של כדורים ששורקים לידי. קורה. היינו עושים פתיחות ציר לשירותים שהיו בבית סמוך בקומה למעלה. נשבע לכם. זה היה הזוי כי המקום היה אתר בנייה ועבדו שם כל הזמן פועלים רומנים שלא יודע כמה ידעו שיש מלחמה מסביבם. ראיתי חייל שלנו חוטף כדור, אבל זה היה במרחק של שני קילומטר עם משקפת. הוא היה במקום שהייתה איזה בעייה טכנית לחלץ אותו, והיה לי קו ראיה לראות אותו מדמם שעתיים שלוש עד שהגיעו אליו. אין לי מושג מה קרה לו, אבל אני חושב שהוא שרד. עד כמה שאני זוכר היו לנו כמה פצועים בגדוד. אחד או שניים בתקרית שאני לא זוכר את הפרטים שלה, ואחד שפשוט עלה על האוטובוס הלא נכון בדרך חזרה מחופשה.

הדבר הכי עצוב או מרגש שקרה לי זה שהיה יום הזיכרון והייתה את האזעקה ועמדנו דום, ואז הבת שלי התקשרה בבכי נוראי, כי היא פתאום קישרה את כל העניין של יום הזכרון עם זה שאבא לא בבית. שלוש עשרה שנים אחרי אני די בטוח שהיא לא זוכרת את זה. נותרה תמונה מאוד מצחיקה שלה לובשת את הקסדה שלי (עם הסוואה נוסח שנות השמונים מצמיג ועליו מין גומי לבן כזה והסוואה מתוחה. לא היום הצ'יקמוקים שלא מותחים את ההסוואה וזה נראה כמו כובע של אנ'לא יודע מה) מכשהגעתי לחופשה באיזה יום. בדרך חזרה עברתי בקניון מלחה שבדיוק נפתח וקניתי את 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס והקראתי לה אותו, אני לא סגור שהגענו עד הסוף של הסיפור כי זה סיפור ארוך בשפה די קשה והילדים של היום פחות מתחברים. יש די הרבה אבות שלא הגיעו לזה ונשארו שם.

אז הגל הירש הזה קורא לחברה שלו "דיפנסיב שילד" שזה השם באנגלית של 'חומת מגן'. תבין, נשמה, . אני לא נלחמתי בשבילך, ולא עזבתי את הילדה שלי לחודש בשבילך. אתה סוחר בדם של החברים שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s