12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.

10 מחשבות על “12.11.85

  1. חשבתי על זה, ואני לא זוכרת את תאריך הגיוס שלי. למרות שהשירות הצבאי שלי היה הכי משמעותי בשבילי, שינה את חיי לגמרי, ממש לא זוכרת את התאריך.
    ואחרי ההשוואה הבלתי נמנעת מבחינתי, שתי הערות לתוכן: יפה שאתה שומר על קשר עם חברים 30 שנה. שתי החברות הטובות ביותר שלי הן מאז. אולי זה ככה, כי זה הגיל (בארהב למשל שומרים על קשר עם חברים מהקולג', מאותו גיל בערך), אולי התרגיל או הת"ס תס"ח. לגבי הטעם המוזיקלי: אני במודע עושה ניסיונות חדשים. מבקשת מהילדים להמליץ לי. עושה מאמץ אקטיבי לא להשאר אי אז בשנות השמונים. ויש דברים שאימצתי מהם.

    אהבתי

  2. התגייסתי שלושה ימים אחריך. אם אני זוכר נכון היית בתותחנים. אני בשריון. גם אני זוכר היטב את היום הזה. לשימבורסקה יש שיר שנקרא "בת עשרה" בו היא מתארת פגישה של ויסלבה המבוגרת עם בת העשרה שהיתה. ויסלבה הצעירה נראית לה זרה לחלוטין. כשאני חושב על מי שהייתי לפני 30 שנה אני די מזדהה עם זה.
    עוזר פרלמנטרי של מי היית?

    אהבתי

  3. לא מובן לי מה בדיוק עבר עליך.
    אתה "מסכם" את חייך כאילו כתבת אוטוביוגרפיה אחרי שעברת כבר את גילו של אביך ואת גילי…
    אל תכה אותי, אף כי דילגתי הפעם על הממתק 🙂

    אהבתי

  4. אמממממ. אני באמת לא יודע על מה לספר לך. הפוסט שלך העיר אצלי כל מיני דברים. אולי אספר לך על הגיוס שלי, אי-אז בשלהי שנת 1974? כן, אני חושב שזה סיפור ראוי, שמעיד על רמת הארגון בצה"ל – מאז ועד עצם היום הזה:

    לפני הגיוס, קיבלתי הצעה לשרת בתפקיד מסוים, תפקיד שחייב גם חתימה מראש לשירות קבע. משהשבתי בחיוב על ההצעה – נדרשתי לעבור מבחני התאמה. לאחר שנבחנתי, קיבלתי הצעה לתפקיד אחר בצבא. מכיוון שלא ידעתי אם עברתי את המבדקים לתפקיד הראשון – עניתי בחיוב גם להצעה השניה. וגם לתפקיד הזה – נדרשתי לעבור מבדקים ומבחנים. וכך, אני יושב לי בלשכת הגיוס ביפו (לא רחוק מקולנוע "נגה" של פעם, הוא תיאטרון "גשר"), נבחן לי בנחת. ואני פונה שם לאחד החיילים ואומר לו "שמע, עברתי גם מבדקים לתפקיד זה וזה (ההצעה הראשונה) – אולי אתה יכול לבדוק מה עלה בגורלם?". והחייל אכן הולך ובודק. הוא שב אלי, ואומר לי:
    "הפסֵק את המבחנים שאתה עושה כרגע. התקבלת לתפקיד ההוא. לך הביתה. מברק בדרך אליך. הקורס עומד להתחיל, ולכן אתה מתגייס מחר!".
    אמיתי לגמרי. אכן הגיע מברק. אכן התגייסתי למחרת…

    אהבתי

    • אכן מאוד אופייני. אני בטוח שלכל אחד יש מין סיפור כזה. מה שכן מעניין זה לשבת פעם ולהשוות איך זה להיות חייל טרי בצה"ל שמלקק את הפצעים אחרי יום כיפור, ובצה"ל שמלקק את הפצעים אחרי לבנון הראשונה. נשמע לי שיהיה לך הרבה מה להגיד על זה.

      אהבתי

  5. בעניין המוזיקה: הדבר שאני מאזין לו יותר מהכל הוא רדיו. גלגל"צ – הוֹ כמה המוֹני – אם להיות מדויק. אז אני שומע גם "דברים חדשים", במידה. אני גם קונה דיסקים שלא מגיעים לגלגל"צ – מארק קנופלר (מה"דייר סטרייט") האחרון, לדוגמה. אבל מה שיש לי לומר על עניין המוזיקה הוא:
    1. אף אחד לא עושה היום מוזיקה שמגיעה לקרסוליים של מה שעשו פעם. גם מארק קנופלר לא מגיע לקרסוליים של עצמו הצעיר.
    2. שום מוזיקה לא יכולה להביס מוזיקה ששמעתָ בגיל העשרה.
    3. למרות שקשה לנו להודות בכך – אנחנו מזדקנים. בניגוד לפעם, שאז הכרתי את השמות כולם – כשאני קורא היום ביקורת מוזיקה בעיתון, אני מגלה שאינני מכיר את מרבית השמות. ובכנות, בכלל לא אכפת לי. לא מהשמות, ולא מהעובדה שאינני מכיר אותם… לא חשבתי, שאי פעם אגיע למצב הזה, שלא אכיר אף שם בעמוד הביקורות.
    4. חלק מהמוזיקה היום – כמו ה"ראפ" או ה"טראנס" – בכלל איננה מוזיקה באוזני.
    5. גם "לופים" ממוחשבים אינם באמת מוזיקה, לטעמי. הקטע הזה של פרנק זאפה מדגים זאת מצוין. מי יוצר היום מוזיקה כזו? מי מנגן כיום ככה בגיטרה? מי יצליח למכור היום תקליטים כאלו? מי בדור הצעיר מוכן היום להקשיב למוזיקה כזו? הילדים שלך מכירים את המוזיקה שאתה אוהב? הבת שלי, שמכירה יותר קטעים מוזיקליים מאשר רוב בני גילה, מכירה אותם, כי הם כל הזמן התנגנו בבית. ועדיין – היא מכירה רק חלק קטן מהקטעים שאני מכיר. כשאמות, ישארו כל-כך הרבה דיסקים ותקליטים, שאף אחד לא ישמיע יותר לעולם (או שהם ילכו לפח…). אישתי מתעבת את רוב המוזיקה שאני אוהב, תן לה בעיקר שירים ישראלים ישנים, של שבת בבוקר. בניגוד אלי – שאני מכיר ואוהב את כל מה שהיא אוהבת – היא גם לא מכירה וגם לא אוהבת את המוזיקה שלי. אני מנצל את היעדרה מהבית כדי לשמוע את הקטעים שאני אוהב, בעוצמה שאני אוהב…

    אהבתי

    • תשובה לכמה עניינים – לגבי מוזיקה 'חדשה' יש אנשים צעירים שעושים דברים יפים וטובים. כדאי לשמור על אוזן פתוחה. נכון, הדור שלנו קצת מתקשה עם ראפ, והסוג של רית'ם אנד בלוז פופי ורך שהשתלט על גלגלצ הוא משהו שלא עובר אצלי שנייה של האזנה ובכל אופן אם מתאמצים ופותחים את האוזן אפשר למצוא דברים חדשים ויפים. רוק זה רוק. לא משנה מתי עשו אותו. אם עושים אותו נכון, הוא נהדר תמיד. לגבי הבת – היא גדלה על הביטלס. זה המשותף לי ולה. כן, קצת בוב דילן והסטונס. אני לא אוהב את רוב מה שהיא שומעת. והיא לא אוהבת את רוב מה שאני שומע, אבל יש לנו בסיס משותף, ואם היא מוצאת משהו שהיא חושבת שאני אוהב היא משמיעה לי. לגבי אשתי – היא מעריצה של שלמה ארצי. מה שאומר שכל אחד מאיתנו שומע את המוזיקה שלו לעצמו. אבל זה חלק מהקסם של הזוגיות שלנו בעיני, שאנחנו מאפשרים את המרחב לכל אחד להתפתח, גם אם הכיוון הספציפי הזה הוא לא ממש אהוב עלי.

      אהבתי

כתיבת תגובה