זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.