עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.