הוועדה לאינטראקציה עם הציבור הישראלי

כחלק ממאמצי הבלתי נלאים ליצור בגליל מרחב ד'אהריסטי נקי משנאה ומאלימות אני חבר – בעוונותי לא מאוד פעיל – בגוף שנקרא 'פורום העשרה' שיוזם תכניות פעולה משותפות לתושבי משגב ולתושבי סח'נין. אתמול כינסנו ערב עם משלחת של הרשות הפלסטינית שיצרה קשר עם דובי אביגור, והגיעה ממש אלינו למשגב. למשגב? לא ממש. המקום המקורי של הכינוס היה ברקפת, אך כיומיים לפני הכינוס התבקשתי לפרסם רילוקיישן להיכל התרבות החדש בסח'נין. אני יכול רק לדמיין את מסכת הלחצים, האיומים וההפחדות שהביאו למהלך הזה. או שלא. תושבי רקפת הם בין ידידי הטובים, ואיני יכול לשער בנפשי שאנשים כה חביבים יאסרו על קיום אירוע הקורא לשלום ותומך בשלום במועדון שלהם. בטח היה שם משהו דחוף יותר לעשות כמו חוג זומבה או פגישת חירום של שומרי משקל.

בכל אופן, הגעתי להיכל התרבות בסח'נין שזה מבנה פיס ליד המסגד החדש (המואר בלילה באור יקרות כחול וירוק!) והופתעתי למצוא נוכחות סולידית של למעלה מחמישים איש, רובם יהודים, תושבי משגב, שבאו לשמוע את נציגי הרשות. על אף העובדה המדכדכת שהכרתי כל אחד ואחד מהנוכחים ממיליון פעילויות קודמות, לא התממש תסריט ה-יש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל – והאולם היה ממש מלא.

הדוברים – ארבעה. הבכיר מביניהם היה השר הפלסטיני לשעבר לענייני אסירים אשרף אל עג'רמי. עמו הגיע אדם מנומס ולבוש חליפה שהוצג כסעיד חמאד שגריר פלסטין בקנדה (ואכן דבר אנגלית מעולה, אך לא מילה אחת בעברית כל הערב) צעיר בשם בשאר עיראקי ואדם כריזמטי הדובר עברית רהוטה ונהדרת – זיאד דרוויש כמדומני אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש. בתמונה – מימין לשמאל – הרב החילוני דובי אביגור מרקפת, איש 'פורום העשרה', השר לשעבר אל עג'רמי, זיאד דרוויש (עומד) בשאר עיראקי (עומד על הבמה) ד"ר גזאל אבו ריא מסח'נין, איש פורום העשרה, השגריר חמאד. עד מהרה התברר שהם חברי גוף שנקרא 'הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית', שמטרתו להיפגש עם ישראלים, לשמוע ולהשמיע.

P3

את הערב פתח זיאד דרוויש בהרצאה בעברית אקדמית מעולה, ללא מבטא (הבנת, ענת ברקו?). לאחר שהתנצל על האיחור הקל בשל העיכובים שעוכבה המשלחת במחסומים, התחיל בשיחה שבעקבותיה נתן מצגת קצרה של כעשר דקות שכללה נרטיב מעניין מאוד של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

P2הנרטיב שהוצג במצגת היה פתיח ראוי לערב. הוא לא היה מתלהם, היה מאוד מתון, ורחוק מאוד מהאמת ההיסטורית כפי שהיא מוכרת לי. התמונה שצויירה הראתה חיים שלווים של יהודים וערבים בצוותא בפלסטין המנדטורית, שנקטעו על ידי הנכבה ב-1948, ומאז רצף של יזמות שלום פלסטיניות החל מהקריאה האש"פית למדינה דמוקרטית דו לאומית ב-1969 וכלה ביזמת השלום הסעודית ב-2002. שמחתי שזו הדרך בה מציגים אורחינו את עצמם, כי אותה מצגת עצמה (וכבר ראיתי גרועות יותר, אצל אירגונים ישראליים ויהודיים מצד שמאל של המפה) הייתה יכולה להיות שרשרת שקופיות של אלימות, יאוש והטחת אשמה. זה לא היה שם, ובאופן כללי זה לא היה בערב.

לאחר המצגת עלו שאלות ותשובות. מכיוון שהנוכחים היו – לא ניתן להכחיש – מהצד השמאלי המאוד מאוד עמוק של המפה, היו הרבה שאלות נוסח 'למה אתם לא עושים מספיק כדי להציל את האסיר מוחמד אל קיק' (איש הג'יהאד האיסלאמי השובת רעב בבית החולים 'העמק' בעפולה במעצר מנהלי, חרפה בפני עצמה) או 'למה אתם משתפים פעולה עם סיורים של צה"ל בעריכם'. חלק מהקהל ניצל את הבמה – שוב מחלה של השמאל באשר הוא – לנאומים מאוד ארוכים שנועדו להסביר לנוכחים ולאורחים את השקפת העולם שלהם עצמם. אבל היו גם רגעים אחרים. אמירם גולדין, אמיץ וחד כתמיד, קם ודיבר על שכול ופחד. אישה מוסלמית מבעיינה בשם עאליה דרשה נוכחות רבה יותר של נשים ושאלה מדוע אין המשלחת הפלסטינית כוללת נשים.

השיחה ארכה כשעתיים. המסר הכללי היה 'יש פרטנר'. לטענתם בז'נבה, וביזמת השלום הסעודית, יש פתרון מוסכם ראוי וברור, שמדינת ישראל מעולם לא הביעה עליו את דעתה באופן רשמי, לא אמרה כן, ולא אמרה לא. לעומת זאת אבו מאזן אומר כן שוב ושוב. ברגע שיקום בצד הישראלי האדם שיאמר 'כן', כי אז הכל ייפתר, ונחיה ביחד בשתי מדינות לשני עמים, בגבולות 1967 תוך חילופי שטחים, כמובן עם פתרון ראוי – אחד מחמישה שהועלו בימי אולמרט וברק, לבעיית הפליטים.

אשרי המאמין! אמרתי למשלחת (כשהגיע תורי לשאול) שלו היינו שם אך אנחנו והם, היה העניין נגמר ברבע שעה. העולם שבחוץ מורכב יותר ואכזרי יותר. זה לא רק ביבי האיש הרע. זה שתי חברות – הישראלית והפלסטינית – הלוקות שתיהן במגיפה של שנאה ואלימות. זו מציאות של כיבוש המגיעה כבר לשנתה החמישים. וכמובן מלחמה אזורית נחמדת המתנהלת לא רחוק מאיתנו, מלחמת הכל בכל המאכלת ודורשת חיי אדם בכל המרחב שמסביבנו. מהבחינה הזו הרגשתי כל הערב מנותק מהמציאות. האנשים הללו היו כל כך נחמדים, דורשי שלום וסימפטיים. העברית שלהם מושלמת. המסרים כאילו הותאמו במיוחד לרצונותי כישראלי, להשקיט חששותי כישראלי, ולעשות לי טוב ונעים. כאילו אין בחוץ אנשים הדוקרים בסכינים אנשים אחרים. אנשים היורים באחרים. כיבוש. מלחמה.

את הערב סיימו בהזמנתנו לרמאללה. למה לא? שנהיה הוועדה לאינטראקציה עם החברה הפלסטינית. רמאללה! עד כמה זו ודאי השתנתה מהיום שהסתובבתי בה, חמוש בקסדה רובה ואלה, וניסיתי לדכא את האינתיפאדה הראשונה. לא הצלחתי, דרך אגב. רמאללה, בה החיים, כך אמרו אורחי, מנסים להיות נורמליים למרות הכיבוש. רמאללה זו חדרה לחיי, דרך אגב, ביותר מדרך אחת. לפני כמה ימים יצר איתי קשר עורך הירחון הרמלתי קדאיית איסראלייה -מחקרים ישראליים – ששיך לגוף שנקרא MADAR, מרכז לחקר ישראל, מכון מחקר שיושב ברמאללה, וביקש ממני לכתוב מאמר מסגרת לגיליון שהם מוציאים על שיטת המילט. הצצתי קצת בגיליונות העבר שלהם. הגיליון כתוב בערבית אמנם אבל הבנתי שהנושא של הגיליון מס' 60 למשל הוא ספרות ישראלית, ובין הכותבים זיהיתי שמות מוכרים כאריק גלסנר ואנטון שמאס. לא רע. אמורים לשלם גם אלף שקל, ועמדתי בקשר מיילים עם מנהלת חשבונות ברמאללה ששמה לינה ח'לייפה. היה לי נחמד מאוד שכשמישהו שואל את עצמו ברמאללה מהו המילט הישראלי, מרימים אלי טלפון. למרות שאני יכול להרגיע ולומר שעורך העיתון הוא ד'ר ראיף זרייק שמלמד באוניברסיטת חיפה, והוא שמע עלי מדר' עידו שחר, שהוא אחד האנשים שמכירים את המחקר שלי הכי טוב. כשהגיליון יצא לאור אתן כאן לינק, לטובת קוראי הערבית שבינינו.

אז? אז לא ממש השתכנעתי בפתרון המדיני העומד מאחורי הדלת. לא השתכנעתי שהשלום קרוב, ואם רק נניח לכיבוש ונקבל את פתרון שתי המדינות לשני העמים על בסיס גבולות 67 עם חילופי גבול ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים, אז יהיה כאן גן עדן של סבבה אגוזים. מה שכן, שבתי והבנתי שבצד השני יש אנשים הרוצים שלום לא פחות ממני, ואינם מפחדים להגיע אלי כדי לספר לי על זה. זה טוב. וזה מעורר תקווה. ואפשר לבלות גם ערב נחמד ביחד. אני מניח שהם חזרו לבתיהם הנמצאים מאחורי מחסומים וחומות תחת כיבוש (חוץ מבטח השגריר לקנדה! זו משרה שהייתי רוצה, אם אך תתפנה) ואני ליישובי המוקף גדר גבוהה ובו שער צהוב הנועד למנוע ממי שלוקה בהיעדרה של זיקה ציונית ויהודית את הכניסה ליישוב, כשם שתושביו הטובים של היישוב רקפת מנעו מהמשלחת את הכניסה ליישובם. ובצדק! מי רוצה לשמוע על שלום? עכשיו דוקרים ויורים, ובקיץ בטח סיבוב נוסף. הרולטה מסתובבת אם זה יהיה בצפון או בדרום. כשתגיע עת הקזת הדם השנתית אזכור את הבאים לבקרני ואקווה שיום יבוא ואנשים הרוצים לדבר שלום ישלטו, והמלחמה תהיה אך חזון עוועים מטורף, נחלתו של מיעוט מושמץ, כשם שהשלום הוא היום.

6 מחשבות על “הוועדה לאינטראקציה עם הציבור הישראלי

  1. לו הייתי גרה קצת יותר קרוב לשם, ולא בפאתי-עיר-התלביבים, סביר להניח שהייתי באה. (הידעת? לימדתי בסח'נין 3 שנים. אל תשאל כמה זמן לקח להגיע פעמיים בשבוע). בגדול אני מסכימה אתך שכרגע הדברים לא נראים בשלים לאיש-תחת-גפנו-ותאנתו-בשלום-ובנחת, אבל מתי שהוא, אני מאמינה, זה עוד יקרה. לא בימיי, אבל יקרה. ובינתיים טוב להקשיב וטוב לשמוע ולהשמיע.

    אהבתי

      • כתבתי על זה כמה פעמים בבלוג הישן. לימדתי שם במכללה להכשרת עובדי הוראה (הבניין בן שבע הקומות שמאחורי תחנת הדלק של פז, נדמה לי. כשרק הגעתי לשם היא עוד הייתה בבנין אחר, סמוך (של בית הספר להנדסאים, אולי?). לימדתי בחוג לאנגלית, מה שאומר שעם התלמידות דיברתי רק אנגלית. אבל הם כמעט התעלפו שם כשנודע להם שאני יודעת ערבית. לא יאומן כמה דלתות יכולה שפה לפתוח. למדתי שם המון דברים – לדעתי אפילו יותר מהדברים שלימדתי. זה היה אחד השיעורים החשובים והמעניינים בחיי. אבל סח'נין רחוקה, ומעבר לעכו אין תחבורה ציבורית מסודרת. לא פשוט להגיע לשם.

        Liked by 1 person

  2. היה טוב לקרוא. משב רוח נעים של קבוצה של אנשים שיושבים ומדברים על נושאים קשים. גם אם אין פתרון באופק, עצם הישיבה יחד והדיבור הוא סוג של פתרון. ואני הייתי מבררת אצל ידידיך מרקפת מה קרה שם. הם צריכים לתת תשובה, לדעתי.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s