מותו הבודד של הצדק השיפוטי

הפוסט הזה מתחיל בקטע מוזיקלי. אפילו די ארוך. מי שמכיר את 'מותה הבודד של האטי קרול' מוזמן להגיע לגוף הפוסט. אז זה שיר של דילן, מ-1964, שמספר על רצח שאירע בבולטימור, מרילנד, כמה שבועות לפני שהוקלט השיר.

השיר מספר על בחור לבן צעיר בשם ויליאם זנזינגר, שהיה בן להורים עשירים ורבי השפעה, שבאירוע חברתי נוצץ היכה למוות משרתת שחורה במקל, ולאחר מכן נדון לשישה חודשי מאסר. אין ספק למי ששומע את השיר שהמדובר בעוול שאין דומה לו, ושזנזינגר יצא בעונש קל מאוד על עבירה חמורה רק בגלל הנסיבות – לבן עשיר שרצח 'סתם כי הרגיש כך' שחורה ענייה. דילן לא חוסך את שבטו מהשופט. אנסה את כוחי בתרגום –

כבוד בית המשפט בפטיש הלם / להראות שהחוק הוא שווה לכולם;

ושאת לשון הספרים לא ניתן להטות / וגם עשירים כפופים למרות;

ואם נתפסו על ידי השוטרים / אין בחוק עליונים ותחתונים;

הביט באדם שרצח בלי סיבה / רק כי הרגיש כך בלי אזהרה;

ובקול עמוק עטוף בגלימה / דיבר על עונש ועל כפרה;

ודן את זנזינגר לחצי שנה.

מקומם, נכון? אז זהו שיש כאן כמה בעיות. אחרת לא הייתי כותב את הפוסט הזה. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. האירוע האמיתי, שהתרחש ב-9 בפברואר 1963, באירוע חברתי במרילנד, היה מאוד שונה מהטקסט הדילני. דילן עומד כמה פעמים על כך שהרצח היה באמצעות הכאה במקל. כך בשורה הפותחת – William Zanzinger killed poor Hattie Carrol With a cane that he twirled round his diamond ring finger. זה תיאור מוחשי עד כדי כך שניתן לראות את הסצינה אל מול העינים. כך גם בהמשך מספר פעמים (Got slain by a cane). האמת היא קצת שונה. זנזינגר הגיע לאירוע חברתי כשהוא מחופש לרקדן סטפס ועמו מקל צעצוע. במהלך האירוע שתה בכבדות, ואז תקף כמה אנשים במלון באמצעות המקל, וקילל אותם באופן גזעני וביניהם האטי קרול. קרול, שהייתה בת 51,  חזרה למטבח והתלוננה בפני חבריה שאינה מרגישה טוב. לאחר מכן אושפזה ומתה כעבור כמה שעות משבץ. שלושה שופטים במשפטו של זנזינגר קבעו כי סיבת המוות הייתה שבץ, שאולי אירע בשל ההתעללות שהתעלל בה זנזינגר ואולי לא.

הבאתי את עובדות המקרה בפני כמה עורכי דין פליליים (סוג של אדם שמסיבה לא ברורה נפוץ מאוד בסביבתי הקרובה) והם אמרו שלו היה זנזינגר נדון בישראל, סביר להניח שהאשמה בה היה נאשם היא 'תקיפה סתם', עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר. הבעייה העיקרית בתיק הזה היא כמובן קביעת הקשר הסיבתי בין ההכאה במקל ובין השבץ, אותו יש להוכיח מעבר לספק סביר, דבר שהוא כנראה בלתי אפשרי. אם נשלל הקשר הזה, לא ניתן להאשים בעבירת המתה. מה שיש לנו זה מכה עם מקל צעצוע, שלוותה בקללות גזעניות. העונש המתקבל ב'תקיפה סתם' לו היה העניין נדון בבית משפט בישראל, היה כנראה דומה מאוד לחצי השנה שישב זנזינגר בבולטימור.

אז? אין ספק שזנזינגר היה חרא של בנאדם. בשנות התשעים בילה עוד זמן מה במאסר לאחר שרימה דיירים עניים שחורים בבית דירות שהיה בבעלותו. אין לי גם ספק שדילן היה בטוח שהוא ממלא תפקיד חברתי חשוב ומייצג את הצדק עלי אדמות, צדק שחמק מהשופטים בבלטימור. רק יש בעייה קטנה – דילן מעוות את האמת. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. במשך קרוב לארבעים שנה, עד מותו ב-2009, רדף השיר הזה את זנזינגר, שריצה את עונש המאסר שהוטל עליו, ויצא לחופשי כשהוא קורבן למסע שלילי שגרם לו להיות אחת הדמויות השנואות ביותר באמריקה. בית המשפט של דילן, בלי ראיות, בלי הליך הוגן, בלי זכות להישמע ולהיות מיוצג, דן את זנזינגר בהיעדרו, ושפט אותו למאסר עולם בכלא הבושה והנידוי החברתי. האלבום 'The Times They Are a-Changin מכר מיליוני עותקים, ונחשב לאחד הטובים והקלאסיים של דילן. השירים מושמעים עד היום ברדיו, ובהופעותיו של דילן, חמישים ושתיים שנים לאחר צאת האלבום.

דילן הוא לוחם. הוא ענק. מאבקים אחרים שנאבק היו הרואיים ממש, כמו המאבק נגד הרשעתו של רובין קרטר, 'ההוריקן'. אבל אסור להשאיר לדילן, ולדילנים, את זכות המילה האחרונה. אסור להאמין לדילן, ולדילנים, בלי לבדוק את העובדות. הדילנים לפעמים קצת מעוותים את העובדות, כי הם כל כך בטוחים שהם צודקים. יש לנו מנגנונים אחרים בשביל זה, כמו בית המשפט. בית המשפט שומע ראיות בצורה אובייקטיבית. בוב דילן לא אובייקטיבי ולא שומע ראיות. הוא מציג את העובדות איך שנוח לו. בוחר מה להכניס לפורמט המצומצם של שיר בן שלוש דקות, ומה להשמיט. באיזה קישוטים רטוריים להציג את הדברים. ולפעמים, אם עובדה קטנה לא ממש מסייעת לנרטיב, כמו זה שזנזינגר לא ממש הרג את האטי קרול עם מקל, אז אפשר פשוט לשקר. אל תאמינו לדילנים. תקשיבו להם. זה חשוב. לפעמים הם באמת מצליחים להאיר אמת שחמקה מהמערכות הממוסדות. אבל תזכרו שהם לא אחראים כלפי אף אחד, כותבים פחות או יותר מה שהם רוצים, ותפעילו את חוש הביקורת.