שנה בוורדפרס

 היום לפני שנה ביצעתי את המעבר מ'ישראבלוג' לוורדפרס. אם את פוסט הסיכום השנתי הייתי נותן בישראבלוג בסוף אוקטובר, הוא היום בו פתחתי את הבלוג לראשונה, כאן עברתי לחמישי במאי.

סך הכל אני לא מצטער כי הפלטפורמה הזו יותר יציבה, ואני לא צריך לפחד כל הזמן שהבלוג ייסגר וצריך לגבות. גם מבחינה טכנית האפשרויות כאן בערך פי תשע עשרה ממה שנותן ישראבלוג. מה שכן איבדתי את הקהילה (למרות שיש כמה בלוגרים אהובים שאני ממשיך לעקוב אחריהם ולהגיב שם והם ממשיכים לעקוב אחרי ולהגיב לי כאן) ובמיוחד איבדתי חשיפה מסויימת שהייתה לי בנענע 10 שהיו לפעמים שמים פוסטים שלי בעמוד החדשות שלהם. אבל ההפסד שלהם. נשארו עם רביב דרוקר מואב ורדי ונדב אייל. פחחח… כאילו מי קורא לילד שלו מואב?

מבחינת מספרי קוראים יש באמת ירידה מסויימת שנובעת בדיוק מהעדר החשיפה הזו. המספר הגלוי לכל הוא כ-18,000 כניסות בשנה מה שאומר חמישים כניסות ליום בערך שזה סבבה.

קצת סטטיסטיקה –

הפוסט הנקרא ביותר הוא הפוסט על גל בק והוא נקרא ביותר לא בשל האיכות שלו אלא בגלל שאיריס בוקר שיתפה אותו בפייסבוק לטריליוני המעריצים שלה. השני הנקרא הוא הפוסט על הקוראן, שגם הוא שותף בדף של החבר'ה האלה מהקוראן בלשון אחר, והביא לי גם קוראים ממקומות אקזוטיים כמו הרש"פ ומצרים.

הפוסטים הפחות נקראים הם התרגומים שלי לאנגלית. יכול להיות שיש אנשים שקוראים את זה כמו סטפני או הדודה שלי בת'. אבל המספר שלהם הוא חד ספרתי נמוך – בערך אצבעות כף יד אחת של לוחם הנדסה קרבית, וזה לא שווה את המאמץ.

הפוסט שאני הכי אהבתי השנה ולדעתי שיא היצירה בכל הדורות הוא הפוסט על יזהר אשדות ואם מישהו מכם לא קרא אותו אז תעזבו את הפוסט המעפן הזה ותקראו אותו.

הסתכלתי קצת על פוסטים של ימי שנה קודמים בישראבלוג ובדרך כלל הייתי כותב שם על מה שאני מצפה לשנה הבאה בכתיבה ומה שעבר השנה. סך הכל הפוסט האחרון מהסוג הזה היה באוקטובר 2014 (כי את אוקטובר 2015 כבר ביליתי כאן). אז קצת התלוננתי על כל מיני דברים מהסוג ש'אי אפשר לכתוב עליו כאן' שאכן אירעו ולא היו סבביים בכלל. הצטרפה אליהם תאונת דרכים חביבה, שבה שברתי שלוש צלעות. הייתי באיזה לימבו שבין קבלת ההערות לשלב א' של הדוקטורט והאישור לעבור לשלב ב' שלא נראה כל כך בטוח, ובשל כך הופיע שם גם המשפט הבא –

"היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי – זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה – לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה – האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?"

אז מהבחינה הזו די התגברתי והכל בסבבה. קיבלתי את האישור לעבור לשלב ב'. בשנה וחצי השלמתי את הכתיבה. סביר להניח שברגעים אלו ממש יושב מישהו וקורא את מחשבותי הלא מעובדות על ז'אן בודן ושייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי. ופסימיות שחורה היא אף פעם לא מתכון טוב לכתיבה, למרות שנובמבר 2014 היה אכן מהחודשים הגרועים בחיים שלי ממש.

 אז אני מצפה בשנה הבאה לכתוב כאן הרבה ובסבבה. מבחינה אישית השנה הבאה תסתובב סביב הדוקטורט – קיבלתי או לא קיבלתי הערות, תיקנתי אותן או לא תיקנתי וזה. אולי גם המאמצים שלי למצוא מקום ללמד. כנראה גם הגיוס של אלמוג. וכמובן הדבר הרע והבלתי צפוי.

את התכנית הגרנדיוזית והבלתי סבירה מבחינה פיננסית של חורף בעיירה צ'יקן באלסקה החליפה תכנית יותר צנועה שעדיין משוועת למקורות מימון של סתיו בניו אינגלנד, ואלמוג תצלם שם את השלכת, ואני וש' נזרוק המון כסף על חתונת הכסף. זה יכול להיות היילייט נחמד לשנת השומה השוטפת מאי 2016 – מאי 2017.

אז עכשיו למשל אני יוצא לבית משפט השלום בצפת (בגלל יום השואה וזה הפוסט נכתב בבוקר ונמסר לפרסום מושהה בערב שזה פיצ'ר נחמד של וורדפרס שאין בישראבלוג למשל) שזה אחד המקומות שאני שואל את עצמי אם יש הצדקה ממשית לקיום שלהם ואם התגמול הכספי שאני מקבל על להגיע לשם ממש שווה את זה ואין לי תשובה סגורה במאה אחוז וכולי תהיות ותמיהות. מצד שני ד'אהר וזה – כאילו עדיף בית משפט שלום נידח בצפת על כל היכלי המשפט בעיר תלביב.

ועוד משהו ככה לפני סיום – אם יש לכם איזה ביקורת או בקשה או הערה – אז הסיכום השנתי הזה זה הזמן וזה המקום. לא מבטיח ליישם, אבל תמיד פתוח לשמוע.

ממתק – פעם חשבתי שהוא קצת מפגר רינגו והשיר אידיוטי. היום אני מבין בדיוק כל שורה ב – Gotta pay your dues if you want to sing the blues, and you know it don't come easy. אני ככה קצת מרגיש כך לגבי הכתיבה בבלוג הזה. חוץ מזה באמת שיר נחמד. באמת רינגו לא גאון, אבל הוא סבבה. יומולדת שנה שמח לבלוג הזה ולהתראות בפוסט הבא ובשנה הבאה.

13 מחשבות על “שנה בוורדפרס

  1. אני חושבת שהדבר היחיד שהכי מפריע לי לפחות בפלטפורמה הזאת זה המנגנון של התגובות. אני חייבת לעשות מנוי על כל התגובות שמתקבלות לפוסט הזה ולא רק להודעה שאני כתבתי.

    חוץ מזה ממש אין לי טענות….
    יום השואה זה יום שהוא בא עם הרגשה כבדה כזאת
    מה כבר אפשר לכתוב או להגיד שעדיין לא אמרו?

    אהבתי

    • תמיד אוהב לחזור לקרוא ולהגיב גם אצלך. תודה על הברכות, ותודה שאתה שומר לבלוג הזה אמונים. זה לא ברור ולא מובן מאליו.

      אהבתי

  2. כן, בוורדפרס אפשר להגיד על הרבה דברים שהם "don't come easy" – כולל השיגעון החדש הזה שלהם, לאפשר לקרוא את הפוסט בשלמותו מהאפליקציה בלי להיכנס לבלוג בכלל, או כמו זה שלא תמיד אפשר לחזור למסך קודם, או כמו זה שהאייקונים בדף העריכה נשכבו על הצד ולא חוזרים לפוזה הרגילה שלהם… אבל מה פתאום שנתלונן, אנו מושכים בעול באומץ 🙂

    בלוגולדת שמח!

    אהבתי

  3. מה בקשות מהקהל, לא באנו לכאן להינות 🙂
    הפיצ'ר של השהיית פרסום הפוסט נחמד ביותר. כמו הדר, גם אני לא מתה על המנגנון של 'הכל או כלום' בתגובות.

    אהבתי

    • להגנתי אני יכול לומר שאין לי מושג לגבי המנגנון הזה או איך משנים אותו. אם מישהו מהקוראים יכול להסביר לי – אשמח.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s