ארבעה ילדים פלסטינים

זה מה שקורה כשקוראים יותר מדי פוסטים בעשרים וארבע השעות האלה של זיכרון / עצמאות. הטריגר הספציפי לפוסט הזה היה הפוסט ששיתף יואב אבני כמנהגו מדי שנה. המסלול המסויים שעשה אבני, המכונה אצלנו, אלו שהגיעו לבקו"ם וביקשו להיות תותחנים 'פעם טייס תמיד תותחן' או במקרה של אבני פעם חובל תמיד תותחן הוא מעניין, התקופה שהוא כותב עליה היא מייד לאחר השחרור שלי, המקומות שהוא מתאר – שיבטה, בט"ר חת"ם, קו אדום, ודאי מוכרים. עשה לי חשק לכתוב משהו כזה. עם איזה קונספט. לא אקראי. אז אני כותב על ארבעה ילדים פלסטינים. רק אחד מהם מת בסוף, ולא אני הרגתי אותו – לא באופן ישיר זאת אומרת. רוב הקטעים לא ממש נוראים. הבזקים. עוד מעט חמישים שנה לכיבוש. סבבי.

6.2.1988. את יום ההולדת העשרים שלי אני עושה על גג ברמאללה. מתחתינו יש גן ילדים. כמה ימים לפני כן חטפתי אבן בפרצוף בעת שהובלתי בקשר כוח אל התפרעות שצפיתי בה מלמעלה. מאז זו הבדיחה של הסוללה. 'שמאלה… ימינה… אופס חטפתי אבן'. עודד שיודע לנגן בגיטרה מפליא בלהיט 'על גג ברמאללה / חוליית איכון עומדת / על גג ברמאללה / עומדת כל היום / הו הו הו / אופס פגעה בי אבן / הו הו הו / אופס פגע בי בלוק" אחד הילדים מלמטה לא מפחד. הוא בן שלוש או ארבע שנים. מגיע עד קרוב מאוד לעמדה, ושר לנו 'טרי טרי טרי אדר / קוסה מחשי ובטטר' ומייד בורח אחרי כן.

מאוחר יותר בפברואר 1988 – מישהו – אולי השב"כ – רוצה להיפגש עם משתף פעולה בגרז'. אני מאבטח מבפנים ויש כמה שמאבטחים מבחוץ. בפינה מרוחקת הם מדברים על כוס קפה. אני לא מסתכל אפילו. יש שם ילד בן עשר בערך, שיושב שקט מאוד בפינה. יש לי סוכריה בכיס. אני מסמן לו לבוא. הוא קם והולך לאט לאט עד שהוא מגיע אלי. אני נותן לו את הסוכריה והוא לוקח אותה. הוא קפוא מפחד. רק חסר שישתין במכנסיים. רק כשהוא מסתובב וחוזר לפינה שלו, ויושב שם, שקט כמקודם, הבנתי שהוא לא ציפה לצאת שלם מהטיול הזה של חמישה מטרים מקצה הגרז' עד אלי.

מרץ 1988 – טול כרם. אנחנו על גג של משפחה ערבית. אנחנו שם כבר כמה ימים. מגיעים עם הזריחה וחוזרים עם השקיעה. האב מתלונן על זה שאנשי העיר לא אוהבים שאנחנו על הגג שלו, והם כבר מצאו כלב שחוט על מפתן הדלת בוקר אחד. לנו זה לא מזיז. עמדה מצויינת. אחד הילדים מגיע ומדבר איתנו. בן שתים עשרה בערך. אחרי כמה ימים שהוא עולה ומדבר איתנו, הוא מביא מצלמה ומבקש להצטלם איתנו. אחד החיילים מלביש אותו בכומתה. מישהו שם עליו אפוד. הוא מצטלם איתנו. אחרי יומיים עברנו משם הלאה.

סוף מרץ 1988 – קלקיליה. האגד שלנו מחזיק את העיר בעוצר כבר כמה שבועות. אנחנו מסיירים ברחובות. אוכפים את העוצר. פעם בכמה זמן רואים אנשים רצים בין פתחי הבתים, אבל אין כוח לרדוף אחריהם. ואז יוצא אלינו זוג מפתח הבית. האב מדבר אלי בערבית שאיני מבין. הוא אוחז בקופסת נעליים, ומושיט לי אותה. אני לוקח את הקופסה ביד. מישהו לידי אומר 'אל תפתח' אבל אני פותח. בפנים יש תינוק מת. התינוק הזה יכול להיות היום בן עשרים ושמונה. כתבתי על זה כמה פעמים כבר, אבל זה משהו שחוזר אלי. אגב, לא הדבר הכי גרוע שראיתי או עשיתי בקלקיליה במרץ 1988.

10 מחשבות על “ארבעה ילדים פלסטינים

  1. 1993, נדמה לי. מגג ״משלט העיר״ בלב העיר עזה ניתן היה לראות את החצר הסמוכה. נדמה לי שזה היה בית ספר, אבל אני לא בטוח. בחצר הילדים משחקים משחק שקראנו לו–ואולי הם קראו–״שמשון ויובב״. ילד אחד נוסע על אופניים והוא ״שמשון״, קרי המסתערב. שאר הילדים זורקים עליו אבנים ומנסים להפיל אותו. הפלוגה שהחליפה אותנו יצאה מעזה במסגרת היציאה ממרכזי הערים.

    אהבתי

    • אני די בטוח ש'שמשון ויובב' שהם גיבורים בסדרה המצוירת 'פינוקיו' בתרגום לעברית, זה לא שם שילד בעזה היה ממציא למשחק.

      אהבתי

  2. אני לא יודעת אם לקרוא לזה כיבוש
    או היעדר הנהגה נכונה היעדר סדר היעדר מדינה שמתפקדת כמו שמדינה צריכה לתפקד – לדאוג לכל מי שחי בשטחיה (גם אם הם כפי שאנשים קוראים להם שטחים כבושים)
    גם היום כשיש שטחים בשליטה של הרש"פ אנשים שם לא ממש חופשיים לחיות את חייהם כמו שהם רוצים

    אהבתי

  3. תודה לאל שטראומות הכיבוש שלי הסתכמו רק ברמת הגולן שהייתה ריקה כמעט מנכבשים.
    אין לי ספק שתינוק שנכנס לקופסת נעלים היה חייב להיוולד מת. כנראה מדובר בפג משבוע מאוד מוקדם. לכזה אין גם סיכוי גם כשמדובר באם יהודיה שהובהלה לטוב שבבתי החולים בישראל. אבל מסכים איתך שלאדם נורמלי מראה של פג מת בקופסת נעליים מזעזע.

    אהבתי

    • עשית לי עכשיו המון מחשבות. הבן שלי נולד בשבוע ה-31 במשקל מאוד נמוך. עכשיו הוא בכיתה ט' וכמעט גבוה ממני. כל הקלפים סודרו נכון בחבילה שלו כדי שישרוד, ולילד בקופסת הנעליים חילקו יד אחרת?

      אהבתי

      • אני מתכוון לשבוע 24-26 ומטה – הסיכוי לשרוד ממש נמוך ובמקרים הנדירים השורדים הם רק מין נקבה. וגם אז רב הסיכוי לעיוורון ושיצוקי מוחין.

        אהבתי

      • בדיוק כך! למיליוני ילדים בבנגלה-דש ובביאפרה של פעם – כמו גם להמונים באפריקה ובסוריה של היום – חילקו יד אחרת. זה עולמנו.

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s