אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s