אמריקה חלק 1 מומה

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

8 מחשבות על “אמריקה חלק 1 מומה

  1. התמונה שקישרת אליה נורא יפה ומסקרנת. אי אפשר להחליט אם האישה שם צוחקת או בוכה.
    תעשה חיים! זאת יופי של עיר בשביל להיות בה תייר, ואני מכירה אנשים שאומרים שגם בשביל לגור בה.

    אהבתי

    • לפי הכותרת התמונה בוכה. אבל זה מה שיפה בתמונה, שהרגש בה לא ברור והיא דורשת התעמקות ופרשנות. זה בכל אופן דיוקן עצמי נהדר.

      אהבתי

  2. גם אני עם התמונה: הפנים האנושיות הן הדבר הכי מעניין שיש. ומצחיק שהפסוקית שהכי תפסה לי את העין בכל הפוסט הניו יורקי הזה היתה שאתה חבר בשומרי משקל. איכשהו אצלי שומרי משקל הכי מתקשרים לאנשים כמו אמא שלי וחמותי, וקצת הפתעת אותי.

    אהבתי

    • אני לא יודע ממתי את קוראת את הבלוג, אבל בשנת 2012 עברתי תהליך שבמסגרתו הורדתי שלושים קילו, ואני נאבק באופן תמידי כדי לא לחזור למקום הלא טוב שהייתי בו. לפעמים קטעים מזה קצת מגיעים לבלוג. ב-2012 זה היה נושא עיקרי לכתיבה שלי.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s