הסטרנגלרס בהיכל התרבות

אז בסוף כן הלכתי לסטרנגלרס והיה סבבה. הגיל הממוצע של הנוכחים היה בסביבות תשעים ושלוש, אבל כולנו היינו צעירים ברוחנו. היה הופעת חימום של איזה בחור בשם טל שחר, ששם לב לזה שהוא יכול להיות בערך הנכד של חצי מהקהל, ולכן את הופעת החימום סיים במילים 'רוק'נרול קן נבר דיי, והקהל באולם הזה הוא ההוכחה'. תודה רבה טל, באמת. מאחל לך שיעליבו אותך ככה כשתהייה קשיש.

אז מהסטרנגלרס המקוריים שהרעידו את עולמי בשנת 1982 נותרו רק הקלידן והבאסיסט. אבל זה די מספיק. את יו קורנוול החליף איזה טיפוס באז וורן או משהו כזה, שדווקא משתדל וזה חמוד. המתופף נראה לי איזה טיפוס עול ימים מהמחזור של טל שחר. אבל תמיד מה שעשה לי את זה בסטרנגלרס זה הקלידים והבאס.

דיברתי היום עם איזה חברה והיא אמרה לי שהמדובר בעניין נוסטלגי ושהיא לא הלכה להופעה כי זה פאתטי. יש בזה משהו אבל לא הרבה. הסטרנגלרס היו מאוד מודעים לקטע הזה, ולכן נתנו הופעה שהייתה ממש רוק, בלי רחמים ובלי הנחות. לא הידרדרו לנוסטלגיה, ולמרות שנתנו את הקורפוס של השירים המוכרים (בלטו בהעדרם 'סטריינג' ליטל גירל' ו'96 טירס' האהובים עלי, אבל חוץ מזה היו כל המוכרים והיפים שלהם) הם הקפידו לתת גם די הרבה מתקופת הפאנק הפרועה שלהם, וגם ליצירות המורכבות והמלודיות נוסח 'גולדן בראון' או 'אולווייס דה סן' או 'מידנייט סמר דרים' נתנו עיבוד רוקי די פרוע. זה אמר שהם עדיין קשוחים, ולא התרככו, ורוק זה הקטע שלהם, ולרוק אין גיל, ומי שמגיע לא רוצה לחזור ל-1980, אלא להיות בן חמישים ב-2016 ורוקר. וזה סבבה מבחינתי.

גם הבאז וורן שם לב לזה. שלושה שירים ראשונים כל הקהל ישב כי זה היכל התרבות, וגם הארטריטיס והפודגרה והלומבגו. ואז הוא פשוט צעק שכולם יעמדו כי זה רוק ולא פאקינ' קונסרט. אז כולם עמדו, ואני וש' רקדנו בין המושבים עד סוף ההופעה. באמת!

האמת היא שזה עשה לי המון מחשבה על להגדיר מהי נוסטלגיה, ואיפה היא נושקת לקיטש, ואיפה אפשר להשתמש בה לטוב ואיפה אפשר להשתמש בה לרע. די נולד מאמר שקושר את הסטרנגלרס לד'אהר אל עומר ונפילת החומה בברלין, אבל הוא יצטרך לחכות עד שיקרו מיליון דברים אחרים שאני עובד עליהם. אבל זרע הרעיון נבט. אם יצא מזה מאמר אני מקדיש אותו לסטרנגלרס. באמת התורה!

דווקא החבר'ה האלה השתוללו שם כמו שצריך. ז'אן ז'אק בורנל נתן את הריקודים המוזרים שלו עם התנועות קרטה וההליכה אחורה כל ההופעה. ורק בשביל זה היה שווה לראות. השיא היה שב'נו מור הירוס' דייב גרינפילד על הקלידים הרביץ את הסולו ביד שמאל, ביד ימין החזיק בקבוק מלא באנ'לא יודע מה ולא רוצה לנחש, שתה ממנו עד הסוף, זרק אותו לבאז וורן שהרים נגחה, והעיף אותו לברונל שהעיף אותו בבעיטה אל הקהל. זה די היה שיא ההופעה מבחינתי, אבל אחרי כן הסתקרנתי והסתכלתי על כמה קליפים מהופעות אחרות שלהם וראיתי שזה דבר שממש חוזר בכל הופעה. כמו למשל בווידאו הזה בין 4:06 ל-4:14. טוב, זה מסביר את הביצוע המושלם (לא מבחינה מוזיקלית אלא מבחינת, הספורט הזה שנוגחים ובועטים בבקבוקים) כי הם כנראה נורא מתורגלים. אבל לראות את זה בהופעה חיה זה סופר מגניב. ואין בזה טיפה אחת של נוסטלגיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s