סיפור בלי מוסר השכל

אתמול כתבתי כאן פוסט זועם על בוכריס, ובמקביל ניהלתי דיון פייסבוק. סיפרתי שעל סרבנות קצונה דנו אותי ל-21 יום בפנים, ושעדיף היה לי לבעול בעילה אסורה בהסכמה. זה עורר דיון מאוד מרתק שבו חברי פייסבוק שלי ששירתו בשנות השבעים והשמונים בצה"ל באו וסיפרו על כל מיני דברים איומים שעשו להם בשל סרבנות קצונה. העבירו אותם לכל מיני מקומות כמו הגדנ"ע, סיני, ותל שרייפה (תותחן…) אז החלטתי להעלות את כל הסיפור על הכתב כדי שאולי איזה סוציולוג או היסטוריון עתידי יכיר תופעה שבטח לא קיימת כיום בעידן הכרמלה מנשה ששומרת על ילדינו מכל התעללות ביורוקרטית. אם מישהו קורא ובא לו להגיב ולספר באריכות את סיפורו האישי המזעזע מאוד אשמח.

אז ככה, כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי בקורס מש"קי איכון. זה היה קורס פיקודי של חיל תותחנים שנועד להכשיר אנשים שהם לא בדיוק תותחנים אבל יודעים לעשות כל מני דברים בסביבה כמו לדעת מה מזג האוויר ואם יש רוח שתסיט את הפגז, או להפעיל מכ"ם פרימיטיבי מגרמניה משנות השישים, או למדוד את המרחק למטרה. שזה מה שאני עשיתי שזה הרבה יותר קרבי ממה שנשמע כי סך הכל אם אתה מסתכל על המטרה ומנסה למדוד אותה אז רוב הסיכויים שהיא בקו ראייה ממך ומאוד לא אוהבת את מה שאתה מנסה לעשות, ובהתחשב בזה שהשנה הייתה 1987 אז המטרה אמורה להיות אוגדת שריון סורית שיש לה כל מיני אמצעים לעשות דברים לא יפים למי שמנסה למדוד ולטווח אותה.

בקיצקיצור באמצע הקורס בערך היו מבדקי קצונה, שכמה שהייתי מורעל באמצע הקורס אז עברתי די בהצטיינות כי היה צריך לספר מה עושה הילד העצוב הזה שמנגן בכינור וסיפרתי שהוא נורא עצוב כי הוריו הושמדו על ידי האוייב האכזר והוא מתכנן את נקמתו האיומה בכך שיהיה קצין בצהל ויטווח את האויב או משהו כזה. אז בכמה שבועות שאחרי כן די ירדה לי המוטיבציה, הייתה איזה תקרית עם מחבל מה שהיו קוראים היום פיגוע דריסה וחבר נפגע קשה, ועוד כל מיני דברים כאלה, ולהודות על האמת, לא היה לי כוח לשישה חודשים קורס. אני זוכר שעשו לנו הכנה של שבועים לפני בה"ד 1 וחיפשתי חבר שלי בהשלמה החיילית והגעתי לסוללה שלו שבדיוק לא ישנה שבוע, והתרשמתי שהחבר'ה האלה מאוד סובלים ולא כל כך הייתי סגור שגם אני רוצה. וזה נשמע מאוד לא הירואי ואנוכי אבל גם מערכת היחסים שלי עם אותה שאהבה נפשי בשנת 1987 עברה שידרוג במהלך הקורס. (זה לא שהיא נמשכה לדרגות. היא הייתה סגם ואני סיימתי את הקורס רבט. אני חושב שזה שהיה לי מותר ללבוש כובע מצחייה עם משקפי שמש עשה את העבודה). אז הגעתי לבהד אחד עם אפס מוטיבציה. וברגע שהבנתי שעכשיו שלושה חודשים כל פעם שאני רוצה לאכול אני צריך לטפס על החבל הזה שלושה מטר עד למעלה אז זה היה הסוף של העניין. יכול להיות שהייתי צריך לומר שאני לא רוצה לפני שהגעתי לבהד 1 אבל הייתי ילד מבולבל ולא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, וזה המצב הטבעי של בן תשע עשרה. וזו זכותי.

אז כל מה שהייתי צריך לעשות זה לשים מחסנית בהכנס ולחכות שרסר יתפוס אותי, או לעבור עבירת משמעת פעוטה דומה. אבל לא היה לי את השכל לעשות את זה. ניסיתי במהלך השבועיים הראשונים של הניפוי לנפות את עצמי בכל מיני אמצעים הרואיים שזה די מצחיק אבל לא אפרט כאן – כולל כישלון טוטאלי בליל הניווטים, וניסיון הירואי לירות את התת קליבר של הלאו הפוך, שלשמחתי נמצא מי שעצר במועד. אבל מה שכן הברקתי בבוחן בטיחות כי כתבתי את כל התשובות שנראו לי לא הגיוניות וקיבלתי מאה. אז השם שלי הופיע ברשימה הלא נכונה של אלו שנשארים ולא של אלו שהולכים הבייתה, אז פשוט הלכתי למפקדים שלי והודעתי שאני רוצה לחתום על ויתור. 'לנו אין בעייה' הם אמרו. 'אבל יכול להיות שהחיל שלך יראה את זה אחרת'.

אז חזרתי לחיל שלי ביחד עם עוד בחור שעשה בערך אותו דבר, וסגן מפקד החיל שנדמה לי שקראו לו אליעזר המלי אבל שלושים שנה לך תזכור, דן אותי ל-21 יום בכלא שש.

שש היה הכלא של הילדים הטובים. לארבע הלכו הפושעים והנרקומנים ולשש כל אלו ששברו שמירה או רבו עם הממ פא שלהם או סירבו קצונה. אני זוכר שבמהלך התקופה הנורא קצרה שהייתי שם הגיעה באמצע הלילה מחלקה שלמה של נחלאווים שעשו רעש במארב בלבנון או משהו כזה. אני לא יודע למה אבל מהתחלה לא לקחתי את זה ברצינות וידעתי איכשהו שלא אישן שם ולו לילה אחד. יש שם מין שרשרת חיול הפוכה, שנותנים את כל הציוד שהגעת איתו ומקבלים מדים ג'יפה ומסטינג לאכול איתו וכומתה ירוקה שזה דווקא די משפיל. באמצע הדבר הזה קיבלתי טלפון מבהד 1 שרק אסכים לחזור וזה ייפסק. לא חשבתי אפילו שנייה, כי אמרו שתיכף ארוחת צהריים והייתי מאוד רעב.

זה היה די מצחיק כי כל הכלא דיבר עלינו. עם כל זה שהיינו בכלא של הילדים הטובים היינו אטרקציה. היינו בדיוק אחרי הקורס, ועשיתי את התיספורת הזאת של לגלח עם סכין את הראש ורק למעלה מילימטר עם מכונת גילוח ונראינו נורא קרביים ומפחידים ולא שייכים לשם. אני זוכר שהי לי ראיון עם מישהו (אני חושב שאת כל הזמן שלי בכלא ביליתי בראיונות) ואחת המד"כיות שחיכתה איתי שאלה אם אני רוצה שהיא תעשה לי חיפוש גופני. אז זו הצעה נהדרת אבל בדיוק הייתי בקטע הזה עם ת' שחיכתה לי בעפולה, ורק חייכתי. אלוהים יודע מה היה קורה אם הייתי מסכים. בקיצור זו הייתה פארסה. אני זוכר שאמרתי לעצמי שיש את הקיפול המיוחד של כלא 6 לשמיכה בחיים לא אצליח ואצטרך הרבה יותר מ-21 יום כדי ללמוד את זה. הספקתי לעשות מסדר ולראות את הסלע הזה שהיה כתוב עליו 'אין מחיר לחופש' ולצעוק ביחד עם כל המחלקה 'מתקבלים – הקשב' ולאכול את הארוחה הגרועה בחיים שלי.

מוזר, שלושים שנה אחרי כן חזרתי לכלא שש כי טיפלתי בעניין של הסרבן אודי סגל שלא שאני כל כך מזדהה איתו (אני רואה בשירות בצהל ערך חשוב) אבל לא אהבתי איך שהצבא התעלל בו, וגם הוא בן של בן דוד של אמא שלי אבל הוא גר במשגב אז זה קרוב יותר ממה שזה נשמע. אז חשבתי שבאמת הכל יחזור בפלאש בק, אבל לא זכרתי כלום. באמת! שום דבר לא חזר אלי ולא יכולתי לזהות את הסביבה עם הזכרון המאוד מקוטע שלי מהשעות הספורות שהייתי שם.

בקיצור בתשע בערב באותו יום הוציאו אותנו מהכלא וזרקו אותנו באמצע הלילה בעתלית. מסתבר שלבחור שהיה איתי יש קרוב בפרקליטות הצבאית והוא סידר שנבקש חנינה או משהו ויוציאו אותנו.

לקחתי מונית מאוד הזויה מחיפה לעפולה, עם זוג מסוממים דווקא צעירים וחמודים שדווקא דיברו שטויות ולא ידעו לאן הם רוצים להגיע וכל הזמן התמזמזו. אחרי כן אמרו לי להתייצב במפח"ש שזה קריית גת. היינו שם לא זוכר אולי שבוע, כי היה מאבק. כל פעם אמרו לנו משהו אחר. פעם אמרו לנו שבאמת המתיקו את העונש שלנו ל-14 יום ואנחנו חוזרים לכלא בלילה, ופעם אמרו שאנחנו צריכים לחכות שמפקד המפחש יראה אותנו. הבהירו לנו טוב טוב שלסוללה שלנו לא נחזור, כי גם אם נצא מהעניין בלי כלא, אנחנו מיועדים להיות שין גימלים וטבחים בגדודים האיומים ברמת הגולן 404 ו-405 שנקראו 'האינדיאנים' ו'אי השדים' כי לשם הגיעו כל הדרייפוסים של החיל.

אז בסוף לקחו אותנו לראיון עם מפקד המפחש שהיה אלוף אורי שגיא. השלישה שלו הייתה בחורה מאוד נחמדה בשם מיה שהייתה חברה של מישהו שהכרתי ודי אהבתי בקורס, והיום אני לא זוכר איך קוראים לו אבל אני זוכר אותה לא רע. מנפלאות הדמנציה.

נכנסנו לחדר של אורי שגיא והיו שם שגיא, וקהלני, ועוד כל מיני פלאפלים ואנשים שזיהיתי מהחיל שהתפקיד שלהם היה כנראה לדאוג שלא נצא מהעניין טוב, ובסך הכל כמות מאוד משמעותית של פלאפלים ואיקסים בצד אחד של השולחן ושני הרבטים הכי עלובים בתולדות צהל בצד השני.

אז שגיא הסביר לנו איזה נזק גרמנו למערכת, ואיך כשדיברנו על זה שנגיש בגצ (בכלל לא ידעתי על המהלך הזה, אבל הקרוב של זה שהיה איתי בטח ידע שזה יפחיד אותם ואיים בזה) אז זה היה אמור להיות 'אמיר נגד מדינת ישראל' ואני צריך להיות 'אמיר בעד מדינת ישראל'. תמיד, המפקד. אני תמיד בעד המדינה. האמת שהייתי. כל מיני גישות פוסט ציוניות וכאלה התחילו להתפתח אצלי רק חצי שנה אחרי כן כששלחו אותי לשבור ידיים ורגליים לילדים פלסטינים באינתיפאדה הראשונה. ואז הוא אמר שהיה מאוד רוצה לשלוח אותנו לכלא אבל חוק זה חוק, ויש פקודת מטכל שאומרת שאסור לו לשלוח לכלא על סרבנות קצונה.

אז ביקשתי יפה את רשות הדיבור ואמרתי שאם גרמתי כל כך הרבה נזק למערכת אז הדרך לתקן את הנזק הזה היא לא אם ישלחו אותי להיות שין גימל ברמה, כמו שאני יודע שיש כאן אנשים שממש רוצים לעשות, אלא שישלחו אותי להיות עם הצוות שלי בבופור, ושאנצל את כל ההכשרה שעכשיו הכשירו אותי בעלות של כמה מיליוני שקלים בשעות מנוע ופגזים, בשביל להוריד פגזים מאוד מדוייקים על החיזבאללה. שגיא הסכים איתי שיש בדברים ממש ואמר לנציג החיל – 'תחזיר אותם למקום שלהם'. אני ממש זוכר שהוא שבר עיפרון בין האצבעות מרוב עצבים. עד היום אני לא יודע אם זה מה שתוכנן עבורנו מראש או שיכולת השכנוע הנפלאה שלי עבדה. יכול להיות שזה הרגע שהחלטתי באמת להיות עורך דין.

מוסר השכל? אין. רק שתראו איך היה אז ואיך היום כי אני די בטוח שהיום שום רכיב של הסיפור הזה לא היה קורה.

8 מחשבות על “סיפור בלי מוסר השכל

  1. איזה קטע,אני חושב שאחד הנחלאים שהגיע לכלא 6 ב87 היה אחי ,שנרדם בשמירה במוצב על הגדר בלבנון .חוץ מזה זה סיפור נפלא וכתותחן לשעבר בגדוד 403 אני קצת מזדהה:-)

    אהבתי

  2. אין לי פייסבוק אז אני לא יכולה לראות את כל הסיפורים הנפלאים של סרבני הקצונה שהתעללו בהם, אבל יש לי סיפור בשבילך על הבן שלי, הרבה אחרי 87. עשרים שנה אחרי. סרבן קצונה בגבעתי שניתקו אותו מחבריו ושמו אותו שומר בבוטקה ברמת הגולן בגודל של מטר על מטר במשך שבועות. זה היה יותר גרוע מכלא שש ויותר מכלא ארבע, כי העונש לא היה קצוב אלא מותנה בהסכמה שלו ללכת לקורס קצינים שהוא לא רצה, והוא היה לגמרי לבד כל היום, בצינוק ההוא על אדמת הבזלת השחורה בין הקוצים המצהיבים. כהורים בדור מודע ומתערב באנו לבקר וראינו ילד שעומד על סף חירפון טוטאלי. רגע לפני שאוספים אותו בכותונת משוגעים במקרה הטוב או את פיסות מוחו המפוזרות במקרה הרע הפעלנו קשרים. כן. סא"ל ד' התקשר לחבר שלו, מפקד החטיבה, שהורה לשלוף אותו משם ושם אותו בצוות של המג"ד שמקפיצים אותו בעזה בכל פעם שיש התראה של תצפיתניות על הגבול. את חצי השנה האחרונה בשירות שלו הוא 'בילה' בהקפצות מסוכנות שכאלה, ואני שמחתי שלפחות כעת יש לו סיכוי לצאת מזה בחתיכה אחת, עד כדי כך.

    אהבתי

    • זה מאוד מעצבן לשמוע כי חשבתי שהסיפורים האלה עברו מהעולם בשנות השמונים ביחד עם מכשיר הקלטת הווידאו ותספורת המאלט. שמח שיצא מזה בשלום.

      אהבתי

  3. בשנות ה2000 המוקדמות הגעתי לקצין מיון בשעה שש בערב. הוא הציע לי מספר תפקידים, שהיחיד מביניהם שאני זוכר זה מש"ק ת"ש. הייתי אז צעיר ותמים, לא הבנתי שגם ככה הוא בלחץ בית כי שש זה אמצע הלילה ושלא אכפת לו בכלל משום דבר חוץ מלסיים ולעוף משם, ואמרתי לו שאני טוב במחשבים ואם הוא יכול לשלוח אותי למודיעין או משהו זה יהיה ממש טוב גם לי וגם לצבא. הוא איבד את העשתונות, התחיל לדפוק על השולחן ולצרוח שמי אני חושב שאני, ואני אעשה מה שאומרים לי, ועכשיו הוא יראה לי מה זה ושלח אותי להיות נהג משאית בבית נבאללה.

    הסוף היה טוב (היה מצחיק בבית נבאללה וחוסר ההתאמה התרבותי היה כ"כ חמור שהם ביוזמתם שלחו אותי חזרה לבקו"מ), אבל עד היום אני זוכר את שמו של אותו קצין שהחליט שראוי להרוס לי את שלוש השנים + חודש בשנה במשך 20 השנים הבאות על זה שאמרתי לו שיש תפקידים שאני יותר מתאים להם שלא נמצאים במנילה. חבל שלא הלכתי להיות מש"ק ת"ש, בדיעבד. לא בטוח שאפילו הייתי צריך להטריד מינית כדי למצוא שם מישהי.

    אהבתי

    • שמח שאכן הכל הסתדר בסוף, ושנמצא לך תפקיד ראוי לכישוריך, ואפילו חווית מעט מהטעם של נהגי המשאיות בבית נבאללה. איני יודע לגבי תחילת שנות האלפיים, אבל היום משק"י ת"ש גברים נשלחים לשרת בגדודים החרדיים, שם מספר הנשים מועט מאוד. דרך אגב תפקיד נהדר לאדם עם קצת אמפתיה ורגישות, ואלמוג שלי ממש נמצאת בקורס הזה בימים אלו.

      אהבתי

      • מחד, נשמע עדיף על זה שיזרקו אותה להיות איזו פקידה באיזה חור לשנתיים. מאידך, זה תפקיד לא פשוט, בטח לנערה צעירה. מאחל לה בהצלחה ושלא תשחק האנושיות שבה.

        אהבתי

        • היא אחרי שנת שירות עם אוכלוסייה מאוד קשה. מש"קית ת"ש זה אפילו הקלה אחרי השנה שהיא עברה. ו'אנושיות' זה באמת שם המשחק.

          אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s