רבים מאוד, רבים מדי, חיכו ל-20 בינואר כיום בו יבוא המשיח. והנה ה-20 בינואר בא, ואנו מצויים ב-21 בינואר, והמשיח לא בא. שגרירות ארצות הברית בישראל שוכנת לבטח בתל אביב, וההתנחלויות עודן שיקוץ מתועב שאף מדינה על פני הגלובוס אינה מכירה בלגיטימיות שלהן. מה שאירע הוא שאדם שיכור כוח, ה'נהנה' מאחוזי התמיכה הנמוכים ביותר להם זכה נשיא נכנס מאז ומעולם, הושבע לתפקיד שאין לו שמץ של מושג כיצד למלא, ובדרך נשא נאום בדלני ולאומני שהתימה העיקרית שלו לקוחה מהנבל מבאטמן.
לא שהקודם היה כל כך גרוע. המוסלמי הקיצוני השחור שישב בבית הלבן היה אחד הנשיאים הידידותיים לישראל מאז ומעולם. הסכם הגרעין שבישל הוא היום אבן פינה במדיניות הביטחון של ישראל. בניגוד לטראמפ, המתנגד לסיוע חוץ למדינות זרות, שהבטיח להפסיק את סיוע החוץ לישראל הזרים חוסיין אובמה סיוע צבאי וכלכלי נדיב, במיליארדים רבים של דולארים, כשהשיא הוא הגעת מטוסי האדיר כמה ימים לפני סיום כהונתו. גם בעניין ההתנחלויות לא הכביד את ידו, ולהיפך, המחווה האחרונה, הפאתטית וחסרת המשמעות שלו, של אי מתן הווטו בהצבעה על ההתנחלויות במועצת הביטחון מראה רק כיצד יכול היה לנהוג בנו שמונה שנים, לו רק רצה.
וטראמפ עצמו? מינויו של ג'ארד קושנר, חסר הניסיון, לצאר לענייני המשא ומתן במזרח התיכון, אינו מבשר טובות. טראמפ וקושנר ביחד, לו היו נדרשים לכך, לא היו מצליחים למלא בשמות מפה אילמת של המזרח התיכון, או למנות את שמות המנהיגים העיקריים במרחב. טראמפ עצמו אינו חבר מרכז הליכוד או מנהיגות הבית היהודי. הוא מונע על ידי שלוש מוטיבציות עיקריות – קריזות, אינטרסים ודברו של הבוס בקרמלין. כל אלו לא מבשרים טובות למדינת ישראל, לירושלים או למפעל ההתנחלות. המזרח התיכון אינו קבוצת בייסבול או פוטבול שניתן לנהל משא ומתן לרכישתה. כשהניסיונות הראשונים ייתקלו בחומה הבצורה של עקשנות וטיפשות הצדדים כפי שנתקלו מאז ומעולם, יקפוץ הפיוז, הוא יעניש, ואז יאבד עניין. יש מעט מאוד שממשלת הגנרלים והמיליארדרים בעלת האינטרסים העמוקים בתעשיית הנפט יכולה או רוצה לעשות לטובת מדינת ישראל, גם אם זו נתפסת בעיניהם כמחייבת המשך בניית ההתנחלויות, וחשוב מכל, ציר הרשע – מוסקבה – טהרן – דמשק – ביירות – שטראמפ כל כך אוהב לחבור אליו, הוא – בעדינות – לא פרו ישראלי מאוד.
כל אלו, בשילוב עם ימי כהונתו האחרונים של ביבי נתניהו, שאיבד בשבועות האחרונים כל לגיטימציה ציבורית או משפטית לכהונתו, ונחנק בעניבת החנק של יועץ משפטי המשתעשע בו מעט בטרם יורה על הגשת כתב אישום, וכתבים חרוצים בערוץ 2 ובערוץ 10 החושפים מדי יום הקלטות חדשות ופרשות חדשות (נו, מה אתם אומרים על ראש המוסד? האמת, מי שקורא את ריצ'רד סילברסטיין ב'תיקון עולם' לא יכול להיות ממש מופתע. ובכל אופן, עד לשם הגיע הריקבון. חמור, חמור מאוד) אינם מבשרים טובות. הניחוש שלי הוא מלחמה קטנה בקיץ, רק בשביל לנער דברים. העובדה שבמרחב האווירי של מדינת ישראל שולט כיום חיל האוויר הרוסי הפרוש בסוריה, לא מבשרת לנו טובות במלחמה הזו. כאזרח ישראלי, אב לבת המשרתת בצבא, וחייל מילואים בעצמי אני מודאג, מאוד מודאג.
אז? אז קצת פילוסופיה.
מהדמוקרטיה משתמעת תחושה הדוקה של קהילה. קהילה פוליטית המקבלת הכרעות. כחבר בקהילה יש לקבל את ההכרעות האלה. אלו יכולות להיות שגויות, אך לדמוקרטיה יש מנגנונים לתקנן. בחירות, למשל. כל עוד לא נשלל האלמנט של בחירות חופשיות בהן יש לשני הצדדים סיכוי שווה (ולמשל בישראל, מדינת 'ישראל היום', האלמנט הזה מוטל בספק מסויים) עלי להתייחס לממשלה כממשלה שלי, מייצגת אותי ואת האינטרסים שלי. ראש הממשלה אינו רק אדם בעל אג'נדה פוליטית אלא נושא בתפקיד. אם אין לי כבוד לאדם האוחז במשרה, יש לי כבוד למשרה עצמה ולמה שהיא מסמלת. יש לי כבוד להכרעת הרוב גם אם היא מנוגדת לדעתי.
כל אלו אינם חלים בעניין טראמפ. אני איני חבר בקהילה הפוליטית האמריקאית. לא הייתה בידי היכולת להשפיע על התהליך שהביא לבחירתו, ואין בידי היכולת להתנגד לו באופן דמוקרטי. רצונותי או תחושותי, טובתי והאינטרסים שלי אינם מעניינים אותו ואינם מעניינו. אני איני מחוייב לו בדבר. הוא אינו 'הנשיא שלי'. הנשיא שלי הוא ראובן ריבלין, וטוב שכך. אני יכול להביט בתדהמה ובחרדה על אומה גדולה שאיבדה את הדרך, שבחרה בריון גזען, שוביניסט ואנטישמי להיות לנשיא, ואין כל סיבה שהיא שאתייחס אליו אחרת מאוייב אישי שלי. האיש הזה מנוגד לכל מה שטוב ויפה בעולם. הוא אנטישמי בצורה שכבר כמעט אבדה מן העולם. הוא אוייב הסביבה ואיכות הסביבה, המגיע אל מוקד קבלת ההחלטות דווקא בשנים קריטיות בהן חלון ההזדמנויות של המין האנושי להפוך את התהליך של התחממות גלובלית הולך ונסגר. הוא אויבו של המין הנשי בו הוא רואה שעשוע למשחק. הוא גזען. אין שום סיבה שאתייחס אליו אחרת. בניגוד לנתניהו, שאם ייכשל בצורה מחרידה בתפקידו, נכשלה מדינתי ואבדה, אין לי שום סיבה לרצות בהצלחתו. ואני מתפלל למפלתו.
אז מה העשה ואל תעשה?
ראשית, סולידריות עם אזרחי ארה"ב במצוקתם הקשה. במיוחד עם היהודים שבהם. עם אלו שהולכים לאבד את ביטוח הבריאות ולמות ממחלות שאני ואתה החיים במדינה שטרם פורקו עד תום מנגנוני הרווחה שבה יכולים לקבל להן טיפול. עם אלו שהולכים להיות מסומנים כ'מוסלמים'. עם אלו שיסבלו מכך שלביריונות וגזענות ניתנה עכשיו לגיטימציה שלא הייתה להן במדינה ההיא מעולם. בהקשר הזה – מומלץ לעקוב אחר עמוד הפייסבוק של מיים ביאליק (איימי פארה פאולר מ'המפץ הגדול') מתנגדת קולנית לטראמפ, יהודיה אורתודוכסית שומרת מצוות, שאינה חוששת להביע דעתה. כך למשל כתבה אתמול, בדרכה אל הפגנת הנשים כנגד טראמפ:
i have a lot of feelings right now. we all do. it was hard watching someone sworn in who is supported by those who use his name for so much hate and racism. it was hard hearing so much God and Jesus in a country that has many atheists and agnostics and non-jesus believers. There's a lot going on. And now we get to all do our day and watch this unfold. it's pouring in biblical proportions here which is forcing me to slow down and be very careful. it's a good time to be careful; of our words, our deeds, and our intentions.
שנית, סולידריות עם אחינו, אנשי הימין, הרוב של 70% מהציבור היהודי, שטומטמו במסע התעמולה הבלתי פוסק של ישראל בעידן נתניהו, ורואים בטראמפ מושיע. כשיסתבר ההפך, אל תלעגו, אל תייסרו, אל תאמרו 'אמרתי לכם'. הושיטו יד. או בעצם לא. להגיד 'אמרתי לכם' זה כיף גדול. אבל בעדינות. התפקחות זה כואב.
שלישית – להתנגד בכל אמצעי שאינו אלים. להביע את ההתנגדות, להבהיר שהאיש הזה, עולם הערכים שלו, המוסר שלו, המדיניות שלו, לא יעברו בעולם בו הגינות, שוויון וסולידריות אנושית הם עדיין ערכים שראוי להילחם למענם.
ומצוות עשה אחרונה, וזו עצה טובה תמיד בעולם ההולך לאבדון, וימים קשים העתידים לבוא –
כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה.
אבו אלמוג בוורדפרס 