אין יותר מצופים בצהל

היום הבת שלי הייתה בת 20. היא משרתת במקום נורא סודי שאני לא אספר. לרגל היומולדת היא יצאה רביעוש, ומאוד התבעסה שהייתה צריכה להישאר עד שש כי יש לה המון עבודה. אמרה שהיומולדת נהרס לה.

חשבתי על היומולדת 20 שלי שחגגתי על הגג ברמאללה. היינו ישנים באיזה לא יודע האנגר או משהו בא-ראם – זוכר שורות של מיטות שדה בתוך מבנה ענקי – ומשם יוצאים לתצפיות על הגגות ברמאללה. אני זוכר שהייתי בתצפית על גג של גן ילדים. הייתה תצפית על כיכר מנארה. אני לא זוכר ממה תצפתנו שם. היינו מגיעים בבוקר נורא מוקדם אולי שש ויורדים בשש בערב ופעמיים ביום היו מגיעים אלינו עם חמגשיות שהיה בהם אוכל מגעיל שלא אכלתי. מתחת היה גן ילדים והילדים היו צועקים לנו 'טרי טרי טריאדר קוסה מחשי ובטטר' שעד היום אני לא יודע מה זה. הילדים האלה היום בני שלושים וחמש.

היה שם חדר מדרגות ופעם כשעלינו ירדו שתי בחורות רמללאיות כאלה, חילוניות צעירות. לבושות נורא יפה ומאופרות בכבדות. ככה אני חושב נראו האנשים העשירים ברמאללה. אז הן קצת פחדו ואחת אמרה בלי ששאלנו אותה כלום שהיא באה רק לבקר את אמא שלה. אז אמרתי שמצידי היא יכולה לבקר אותה פעמיים בשבוע, והיא אמרה שהיא אוהבת את אמא שלה ומבקרת אותה כל יום. השתמע שאני ושכמותי אוהבים את אמא שלהם פחות. שיהיה. דיברנו עברית, אבל נראה שהן לא נהנות לדבר בשפה הזאת.

לא זוכר את היום המדוייק של היומולדת. היה שגרתי. לא חגגתי או משהו. סך הכל חברים שלי ידעו בסוללה שזה יום ההולדת שלי אבל לא זוכר שהכינו לי משהו, וגם לא היה מה. לא היה טלפון סלולרי וגם לא קווי. לא הייתי יכול לדבר. זוכר שהיומולדת של החברה שלי אז היה ב-18 או ה-8 בינואר, וקניתי לה שרשרת מכסף ונתתי לה. לא זוכר מה היא קנתה לי או מתי ומתי היא נתנה לי את זה. היומולדת שלי זה שישי בפברואר ואני חושב שהפעם הבאה שיצאתי הביתה הייתה ביום העצמאות באפריל ואני זוכר שאז נפרדנו. אבל לוח הזמנים לא סגור אצלי לגמרי.

מצחיק. הייתי לקראת סוף הרומן הגדול של החלק הראשון של החיים שלי זותומרת עד שפגשתי את ש'. כתבתי ספר שלא התפרסם אז או אחר כך. הייתי חצי שנה לפני השחרור מהצבא. ואני לא זוכר אם כבר הייתי רשום ללימודי משפטים. והייתי מפקד חוליית מודדים קדמית והייתי סמל. הבת שלי בת עשרים התגייסה לפני שלושה חודשים, ואלוהים יודע מה הספיקה לחוות בחיים ואם עוד שלושים שנה היא תסתכל ותראה את הדברים באותה חדות, כי סך הכל אני תמיד איכשהו חוזר לשם למרות שעשיתי דבר או שניים מאז. אני לא יודע אם זה יותר פאתטי או יותר עצוב. ואין לזה באמת סיבה. אבל זה ככה. בקשר לבת זה המורטוריום שהם מתבגרים ועוזבים את הבית רק בגיל חמישים וגם אז אם מבקשים מהם מאוד יפה ולא עושים שום דבר עם עצמם עד אז. דור ה-Y. היא דווקא משקיעה בתפקיד אתגרי וזה. בעצם זו לא השוואה פיירית כי אני התגייסתי בגיל 17 וחצי, והיא עשתה גם שנת שירות. היא בכלל טיפוס שונה ממני. יותר איכותית. באמת!

ישבנו ודיברנו כשאספתי אותה מהבסיס שתספיק לחגוג עם החברים שלה כי היא יצאה רביעוש והיה לה המון עבודה ועבדה ממש עד שש. וסיפרתי לה סיפור מצחיק על אחד הקצינים שקראנו לו הקמ"ר כי הוא היה קצין מטאורולוגיה, שזה תפקיד בתותחנים ובגלל שהייתי ליומיים הסמל של הצוות שלו קראתי לעצמי תמיד ע. קמ"ר שזה עוזר קצין מצופים ראשי. ואז היא שאלה אותי מה זה מצופים, והסתבר שאין בצה"ל יותר מצופים, וזה לא ששאלתי את עצמי למות, זה שהרגשתי ממש מת. בדיוק עברנו ליד בית האבות לחולים סיעודיים מאוד קשישים 'מוריה' שנמצא בשפרעם, וממש כמעט עצרתי והתאשפזתי שם. עכשיו ברור למה אנחנו מפסידים בכל המלחמות. כי אין מצופים בצהל.

 

 

2 מחשבות על “אין יותר מצופים בצהל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s