כה טובים דגיך הו ע'וואר

ביליתי שבת ד'אהריסטית במלון האפנדי בעכו, הן מתוך זה שאורי בורי זה מסעדה באמת טובה, ויש שם חתיכת חמאם טורקי עם מסאז' וזה, והן מתוך תחושה עמומה שהמקום לעשות בו את התיקונים והשיפוצים למאמר שקושר את משנתו של ישעיה ברלין המנוח עם מורשתו של ד'אהר אל עומר עליו השלום הוא באמת מלון עות'מאני משופץ בלב הבירה הד'אהריסטית עכו.

לא פעם ראשונה שאנחנו שם ובאמת מבחינת המיקום זה מקום מדהים, ורומנטי בטירוף (לקחתי אתי את ש' שזה ראשי תיבות של שאהבה נפשי, והתעסקתי עם ברלין רק כשהיא ישנה, או הייתה בספא וכאלה).

באמת היה ד'אהריסטי לעילא ולעילא. קיבלנו חדר עם מרפסת קטנה, וכשכתבתי ראיתי את כל עכו העתיקה נפרשת לפני. מאמם! באמת! הירח היה מלא, ירח של טו בשבט, ועלה מעל למסגד הסמוך (לדעתי אל זיתונה, ונחזור לזה) באופן רומנטי ואסלאמי כאחד. רוחו של ד'אהר שררה בחדר ועוררה אותי לכתוב עוד ועוד.

באופן לא מאוד אסלאמי ניסינו לבזוז את מרתף היינות של האפנדי השובב כשחזרנו מארוחת הערב. אני לא מבין גדול ביין, אבל יכול להעריך מרתף עות'מאני עתיק עם משהו כמו לא יודע שלושת'לפים בקבוקים, מסביב.  ש' מבינה גדולה ביין, ונהנתה ממשהו חצי יבש מאיזה כרם בוטיק שלא שמעתי עליו. אני ביקשתי עראק, והיה שם רק את אל פאשה. לא אוהב. כל העראקים האלה אל פאשה ואל נמרוד נראים לי מתומחרים יקר מדי ונותנים תמורה קטנה מדי, זאת אומרת מי שהתרגל לערק הרמלאווי או למשקה האלים הירדני ערק חדאד, לא יכול להסתפק במשהו אחר (נוסח הנבעלת לערל קשה לפרוש). למרות שהפרסום שלהם זה שהערק מיוצר על ידי משפחה של צד"לניקים לשעבר, ולכן מקבל מעט מההילה של הערק הזחלאווי. אז בכל אופן שתיתי שוט והיה – לא משהו. אבל אולי זה ההבדל בין הסגנון הלבנוני וזה הירדני שהתרגלתי אליו.

בקיצור קצת הלומי יין – גם לעראק לבנוני יש אפקט פטישי – הלכנו לישון, ובחמש בבוקר האיר אותנו המואזין לתפילה מרמקולים לא מנומסים שהיו מוצבים כעשרה מטר ממני בקו אווירי. אני יודע שחוק המואזין הוא תועבה ושיקוץ גזעני, אבל באותו רגע הייתי מוכן לנשק את כפות רגליו של ביבי, לספק לו כל החיים שמפניה ורודה ועראק ירדני, אם רק יעשה משהו שיפסיק את הדבר הזה. זה סידר לי שלוש שעות של התייחדות עם ברלין, כי הנוצרים הפחות אגרסיביים ומשכימי קום מאחיהם המוסלמים, התחילו עם הפעמונים שלהם רק בשמונה. זה העיר סופית את ש' ושילח אותנו לארוחת הבוקר הנהדרת של האפנדי, ומשם לשוק כי רצינו לקנות שרימפס טרי לארוחת צהריים.

אז כאן אנחנו מגיעים לכותרת של הפוסט. לפני כמה ימים הייתי בבר אילן ולמרות שאני בערך סגל שם (סיפור ארוך ואני לא מוכן להתייחס אליו כאן) אני לא מרגיש שם עדיין כמו בבית. זה חוזר אחורה שלושים שנה לזה שירושלים ותל אביב קיבלו אותי למשפטים ורק בר אילן לא מה שגרם לי לרגשי נחיתות שאני מתמודד איתם עד היום. אז כתבתי שיר בפייסבוק. מי שמכיר אותי יודע שאני אוהב להדגיש את זה שהמקומות האלה במרכז עם הבניינים הגבוהים גורמים לי לתחושת ניכור. אז כשאני באונ' ת"א (גם זה קורה לפעמים) אני כותב משהו נוסח 'גר הייתי בארץ נוכריה' או משהו על חייזר באטמוספירה זרה. על בר אילן רציתי לצטט את סאלח שבתי. 'מה אני עושה כאן, לא יודע, מה זה פה בכלל אני שואל, מכל הצדדים אני שומע – סאלח פה זה ארץ ישראל'. הייתי צריך להחליף את סאלח במילה בת שתי הברות, כדי לשמור על המשקל. ב'גל' יש הברה אחת. אז יצא 'דוקטור פה זה ארץ ישראל'.

אז על זה חטפתי מחברת פייסבוק שהייתה פעם הבוסית של ש' תגובה מטווחת היטב – "התחלת לחבר לעצמך שירי יוהרה עם המילה דוקטור? אל תעלב אבל זה מזכיר לי את שיר התהילה שהקרפד מ"הרוח בערבי הנחל", חיבר על "גבורתו"".

הרוח בערבי הנחל הוא נפלא, והעקיצה הזו נותנת לי את ההזדמנות להביא בית מענג משיר הגבורה של קרפד, רק כדי שמי שלא מכיר יתרשם –

   Shout — Hoo-ray!

     And let each one of the crowd try and shout it very loud,

     In honour of an animal of whom you’re justly proud,

     For it’s Toad’s — great — day!

אז אני באמת כזה? זה לא טבעי שאחרי אנ'לא יודע שלוש או ארבע שנים שעבדתי נורא קשה ובפרך וכתבתי על המילט שאף אחד לא ממש מבין בזה, שלוש מאות חמישים עמוד עם הקפדה על הטרמינולוגיה העות'מאנית הנכונה (לא עותומנית, לא עוסמאנית. עות'מאנית. וזו רק דוגמה.), אז נאמר בשבוע שבועיים חודש חודשיים שנה שנתיים הראשונים אסתובב עם הראש בעננים והאף למעלה ואשיר לעצמי שירי גבורה?

אז זהו שש' חושבת כמו הבוסית שלה, ואמרה לי שאני קצת באמת נשמע כמו קרפד, ושאם אני רוצה שלא יתייחסו אלי כמו שהחיות ברוח בערבי הנחל התייחסו לקרפד, אז אני צריך להקטין למינימום את ההתייחסויות לעצמי כ'דוקטור'.

ואז הלכנו לשוק ורצינו לקנות דגים, והמוכר של הדגים שר לעצמו 'יא ע'וואר, יא ע'וואר, יא ע'וואר, אחסן סמאכ ענדק, יא ע'וואר' (או בתרגום למי שבאמת צריך – הו ע'וואר, מה טובים דגיך!) שאלתי אותו מיהו ע'וואר שיש לו דגים כל כך טובים, והוא אמר בגאווה – אני! אז זהו. זה נורמלי לחבר על עצמך שירים ולשיר אותם בקול. ואם אתם לא מאמינים תשאלו את ע'וואר. קניתי אצלו טייגר שרימפס כי הייתה לי הרגשה שהם יותר טריים, וש' רקחה מהם ריזוטו משגע. באמת יש לו דגים טובים. ואני באמת דוקטור.

11 מחשבות על “כה טובים דגיך הו ע'וואר

  1. השתעשעתי 🙂

    היינו באפנדי באביב האחרון. מלון ממש יפה, אבל איכשהו תמיד היה לי לא נעים לעבור לקראת הכניסה דרך הסימטה הענייה שמובילה אליו. למרות הסתייגותי הידועה מהמונח 'פריבילגי' על כל נטיותיו, הרגשתי משהו מזה שם.

    אבל ארוחת הבוקר שלהם. הו. וצחקתי בעניין המואזין. אכן, לא הגזמת בעניין מיקומו הקרוב.

    בקשר לתואר: מותר לך נפנף בו, לפחות בינתיים 🙂

    אהבתי

    • זו גם בדיוק התחושה שלי, אבל לא רציתי לקלקל את האווירה השמחה של הפוסט. מה שכן, התרשמתי שהקומפלקס של אורי ירמיאס (מלון, מסעדה וגלידריה) נותן תעסוקה לא רעה לכמה עשרות תושבים מהעיר העתיקה בתפקידים שונים, ושיש שם מדיניות של שימוש בכוח עבודה מקומי. אני חושב שאפשר להסתכל על זה גם בצורה של סיוע ומתן כתף, כי הוא היה יכול לפתוח את המלון גם במקום אחר. יש כאן הרבה על מה לחשוב, ובאמת לא פשוט. אבל הו, ארוחת הבוקר….

      אהבתי

  2. המציאות עשתה עמי חסד. כי את מכתב הענקת תואר דוקטור קיבלתי בנכר בגיל 29 וחצי – כשהייתי כבר חצי שנה בפוסט דוקטורט (על תנאי שיתקבל התואר) במכוני הבריאות הלאומיים ארה"ב. מדוע חסד? כי שהיתי 24/7 שם עם מאות בעלי תואר דוקטור כמוני, שאמרו לי – "במוסך אל תציג את עצמך כדוקטור, אם אינך רוצה שירוקנו לך את הארנק".
    אגב, בארה"ב- המוסכניקים לובשים חלוקים לבנים צחורים כדוקטורים. מעניין איך הם אינם מתלכלכים. אולי משום שמחליפים הכל בחלקים חדשים ונקיים מבית החרושת. חחחחח
    והמואזין* – אני שומע אותו חמש פעמים ביום כבר במשך 27 שנים, והרמקול בעצמה מזעזעת (ההולכת ומתעצמת לאחרונה, במיוחד בתקופות הסלמה וימי זיכרון) מופנה אשכרה לעבר השכונה היהודית שלנו. נו טוב, כבר לא לגמרי (כי מעשרת בתי שכני, שניים נקנו על ידי חובבי מואזין).
    * לא סתם מואזין אחד, אלא קקופוניה של מספר מואזינים בלתי מסונכרנים.

    האם צריך חוק מואזין? נו באמת, לו רק היו מיישמים את חוק הדציבלים הקיים לשעות המנוחה. אבל עם חוק המואזין ובלעדיו – עובדי העיריה, המשטרה וכוחות הביטחון ימשיכו לפחד פחד מוות להכנס לכפר הזה. ירושלים המאוחדת כבר אמרנו?…

    אהבתי

    • ואכן, חוק המואזין הוא מיותר לגמרי, כי יש כבר חוק ותקנות למניעת מפגעים שיכולים לטפל ברמקולים אגרסיביים מכל סוג של אמונה ודת.

      אהבתי

  3. ברכות, וקולולולו גדול ד"ג (דוקטור גל)! ורק מי שהיה שם ועשה את זה יכול להבין כמה גדול הוא ההישג, ואני לא צוחקת. ולא משנה כמה אנשים יקראו את היצירה הזו, הדוקטורט שלך, כי זה לא נועד להיות בסטסלר, אבל אתה בהחלט יכול להתגאות. בינך לבין עצמך. ויודע מה, הכי מטריף אותי כשאני קונה בכפר הערבי והם רואים את התואר על כרטיס האשראי ומייד זה 'דוקטור', והמון כבוד. כמובן שהם חושבים שאני רופאה, אבל בשביל לקנות מיקרוגל אני לא מרגישה צורך לדייק ולתקן 🙂

    אהבתי

    • תודה! אני לא חושב שאגיע למצב שהתואר יעלה על כרטיס האשראי שלי, אבל היה נחמד להזמין כרטיסי ביקור חדשים וחותמות חדשות.

      אהבתי

  4. גל היקר. לרגע לא זילזלתי במאמצים שהשקעת עד לקבלת התואר ואף בירכתי אותך עליו מקרב לב ובכוונה מלאה, זה לא היה קשור לתמיהתי על כך שכדי להביע את תחושת הניכור שלך בהיותך בבר אילן (אגב, עד כה לא הייתי מודעת לכך שבר אילן לא קיבלו אותך), דימית את רוחות בר אילן קוראות לך "דוקטור" ולא הייתי יכולה שלא להיזכר בקרפד השר לעצמו שירי תהילה. בכל אופן, שמחה שחגגתם כדבעי את יום ההולדת של חברתי ש' ונהניתי לקרוא את מה שכתבת. זו שידועה בכינוי " חברת פייסבוק שלי והבוסית לשעבר של ש' "

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s