שמונים שנה בארץ ישראל

ביום רביעי, 5.4.2017 ימלאו שמונים שנה לעליית משפחת אבי לארץ ישראל. משפחת אמי נמצאת כאן כבר מ-1794 (לא ידוע התאריך המדוייק בשנה, תודה ששאלתם) אבל משפחת אבי הגיעה לכאן ב-5.4.1937 על סיפונה של האוניה 'פולוניה'.

New Doc 2017-03-14

זה ממש תדפיס מהעיתון מאותו היום שמבשר על הגעת האוניה. 'פולוניה' הייתה אוניית פאר שנסעה מדי מספר ימים בקו קונסטנץ – חיפה, והביאה איתה אלפים מעולי העלייה החמישית, זו הבורגנית, על אף שסבי החשיב עצמו עד יומו האחרון כחלוץ, וגם היה כזה. הנה מודעה מעיתוני אותה התקופה, באדיבות הוויקיפדיה העברית  –

Polonia1

אותו יום היה זכור לסבי כטראומתי משהו. בתחילת שנות התשעים, כשקיבלתי רשיון נהיגה (בגיל המתקדם של 24 שנים, הכישרון הזה עובר אצלנו בגנים) התוודה בפני כי מעולם לא נהג ברכב, בשל כך שביום בו הגיע לארץ ראה תאונה מחרידה בין אוטומוביל וגמל, ונדר שלא לנהוג מעולם. אני חושב שהיו יכולים להיות לו חיים יותר קלים לו היה מסיק שהאשם הוא בגמל ונמנע מרכיבה על גמלים, אבל ייתכן שגם מזה נמנע, מעודי לא ראיתי אותו רוכב על גמל.

הוא הגיע לארץ ללא כל רכוש, באותה עלייה הבורגנית שבעליות. את חנות הנעליים שהייתה לו בוורבה נתן לקיבוץ, ובשל כך כשהגיע הסרטיפיקט הוא הלך למשפחה הזו, שהקריבה את כל רכושה למען הקיבוץ. כל יתר הקיבוץ נותר בוורבה והכשיר עצמו לעלות לארץ. כמעט איש מהם לא היה חי חמש שנים לאחר מכן, וכך גם אחד עשר אחיו ואחיותיו של סבי שנותרו מאחור. כולם – חלוצים וחסידים, חילונים ומתנגדים, בונדאים ורביזיוניסטים, ילדים נשים וגברים מצאו את עצמם בתחתיתו של אותו בור באותו היום.

את עפולה בנה ממש במו ידיו. לא רצה לנצל איש או לשעבד איש. ביום הניצחון על הנאצים נשא את הדגל האדום בתהלוכה בעפולה. הצביע מפא"י עד מערכת הבחירות האחרונה בה השתתף, זו ב-2001, בה ניצח אריאל שרון את אהוד ברק.

אם נסתכל על גזיר העיתון מאותו היום נמצא שם שני מאורעות נוספים. אזכרה ליוסף אהרונוביץ' שהיום יצירותיו נשכחו ואינן. לצערי, יצירותיה של אשתו דבורה בארון עדיין נלמדות. אין דרך, שר החינוך נפתלי בנט, שתוכל לעניין נער הורמונלי בן 17, בקורותיה של חיה פרומה הצולעת המתאהבת בפרה האילמת. באמת! רוצה רביזיה? רוצה להיזכר לנצח? רוצה שדורות על גבי דורות יצביעו הבית היהודי ויאמרו תודה? עזוב את סיפוח מעלה אדומים. אפילו טראמפ לא יזרום עם זה. תעיף את שברירים ואת דבורה בארון מהבגרות. זה נורא, זה איום, זה לא רלוונטי לחיים של אף אחד כאן, ביני לבינך זו לא ספרות מי יודע מה, וזה ממש משניא את הקריאה על נערים. גם כאלה שעושים חמש נקודות מתימטיקה. מוציא אותם מהריכוז הדרוש.

אבל אנחנו סוטים מהנושא. עוד מחדשות אותו היום – הנציב העליון ביקר בסג'רה מצפה וכפר תבור וגם בלוביה הערבית. והנה כל הסיפור של שמונים השנה לאחר מכן. סג'רה מצפה וכפר תבור עדיין עומדות על תילן ומשגשגות – אני עובר הן בסג'רה והן בכפר תבור מדי יום – אבל איה לוביה הערבית?

כשפרצה מלחמת העצמאות היה סבי זקן מכדי להילחם. גם כשהייתה לו ההזדמנות להתגייס לצבא הפולני בתקופת פילסודסקי לא שש לכך. הוא לא היה קרבי ממש סבי זה. בגאווה הראה לי כיצד ניצל סעיף נושן בתקנות הגיוס הפולניות והראה שהמרווח בין שני בהונותיו כאשר רגליו עומדות צמודות זו לזו גדול מעשרה סנטימטר. אנומליה משפחתית זו (שלשמחתי איני שותף לה) היא שמנעה ממנו להתגייס לצבא הפולני. ואולי שולם שם סכום לרופא הצבאי? לא נדע. סבי השני לחם דווקא, באותה הדרך המובילה לירושלים שעכשיו רוצים לקרוא על שם הגזען האנס, ולשלול את מעט הכבוד שנותר לאלו שמסרו ממש את חייהם על הגנת העיר.

אבל סבא יחיאל, זה העפולאי, זה שעלה בפולוניה ב-5.4.1937 לא נשא נשק. זאת אומרת נשא כנראה לפחות פעם אחת רובה צ'כי ישן בהגנה בעפולה, ואפילו הצטלם איתו, אבל לא הרבה מעבר לזה. סבי הוא האדם השמאלי ביותר העומד חבוש כובע פלדה. הילד שלידו הוא אבי. כל השביעייה הזו, כולל אבא שלי ברקע, לא ממש היו יכולים לעצור את צבא ההצלה של קאוקג'י או את כוח המשלוח העיראקי מג'נין, לו אלו היו מגיעים, אבל הם היו מוכנים לנסות. כנראה שטוב שהדברים לא הגיעו לכך. לתושבי לוביה הערבית לא היה אותו מזל, כנראה. אבל זה רק חלק מהסיפור.

Afula48

הוא לא נישל איש ולא ניצל איש. ב-48' קרו הרבה דברים. מפא"י עשתה אותם. לטוב ולרע. והוא תמיד הצביע מפא"י. את עפולה בנה במו ידיו. ראה אותה מתפתחת לעיר בת 20,000 תושבים. ביום ההולדת ה-50 של עפולה, בשנת 1975, עמדנו ביחד ושמענו את יצחק רבין נואם, ומבטיח להגיע גם ליום ההולדת המאה. אני היחיד שנותרתי מהשלישיה הזו, רבין, סבא ואני. גם אני לא מבטיח שאגיע ליום ההולדת המאה, אבל לי לפחות יש עוד סיכוי. רק עוד שמונה שנים.

אני שואל את עצמי הרבה אם היה לי האומץ לעשות מה שעשה הוא, לעזוב הכל, ולהיות חלוץ בארץ זרה. אני זקן עכשיו בשש עשרה שנים משהיה הוא כשעלה. אבל גם לפני שש עשרה שנים לא הייתי עושה את זה. הייתי נשאר בוורבה ומת בוורבה. וזה למה שאני כל כך מעריץ אותו. וגם את הדור שלו. למרות לוביה הערבית. עם לוביה הערבית נסתדר. זה הכרחי. כל מה שקורה עכשיו זה פעמי משיח מהבחינה הזו. כמה שרע עכשיו וגזענות והתנחלויות (שני דברים שאני קצת שמח שסבא שלי לא זכה לראות במלוא תפארתם בשנים שמאז מותו) אנחנו חייבים להסתדר, כי לאף אחד מאיתנו אין ברירה. תהיה כאן בסופו של דבר מדינה נחמדה ויפה וצודקת כי אחרת לכל שמונים השנה האלה אין משמעות, ואני נורא מאמין שיש להן.

אז מה היה לנו כאן? שואה ותקומה ונכבה ועצמאות ורבין. זה הבלגן הזה בראש של ניסן אייר. בבית הספר הדו לשוני של הבת שלי היו קוראים לזה 'הימים הלאומיים' ועושים לנו כל מיני סדנאות. אז השנה התחלתי את זה קצת לפני פסח. יומולדת עגול, שמונים שנה, אז מותר.

6 מחשבות על “שמונים שנה בארץ ישראל

    • תודה על המחמאות. נסי לקרוא את הסיפור 'שברירים' ואז תדעי בדיוק מדוע יצא קצפי על דבורה בארון. או יותר נכון על מי שמשאיר את המאובן הזה בתכנית הלימודים

      אהבתי

  1. זוכרת את סיפורי האחד במאי של הסבא המפא"יניק שלך מחדרה, והוא אכן דמות ראויה לסיפור. גם אני תוהה תמיד אם הייתי רואה את הנולד כמו אותם ברי מזל מן הדור ההוא, ואם הייתי עושה מעשה והולכת מארצי וממולדתי ומבית אבי לארץ האזייתית המזיעה הזו.

    אהבתי

  2. פיסת היסטוריה משפחתית מרתקת. ושאפו על שימורם של גזרי העיתונים והתמונות.
    השאלה שלך מאוד לגיטימית גם להיום – הרוב מרותקים בשלשלאות לסירי הבשר שלהם עד אשר יורדת עליהם החרב המתהפכת…

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s