לבנון של שמואל מעוז

מכל מיני סיבות שבעולם אני מבלה המון זמן אצל ההורים שלי בעפולה. אצלם יום הזיכרון זה יום הזיכרון, כמו שהיו חוגגים אותו בשנת 1970. הולכים לטקס הכללי, ורואים את כל השידורים של היגון בטלוויזיה. ואם לפעמים אצלי בבית השלט נודד נאמר לנשיונל גיאוגרפיק דייגי הטונה בשמן נגד דייגי הטונה במים בלי תרגום, כי סך הכל יש גבול לכמה יגון שאפשר בפעם החמישים, וכבר מלאה סאת הייסורים, אצלם אין דבר כזה ורואים סרטי יגון נון סטופ בלי הפסקה. אז ראיתי את לבנון של שמואל מעוז.

אני נמנע בדרך כלל מלראות סרטים על לבנון, כי סך הכל אני לא כמו האישיות הביטחונית המסתורית שאני נשוי לה שכל היום רודפת אחרי פושעים ומכניסה לכלא רוצחים, ואז היא מגיעה הביתה ופותחת טלוויזיה ורואה סרט על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים ואז לפני השינה בשביל לעייף את העיניים קוראת ספר על אנשים שרודפים אחרי פושעים ומכניסים לכלא רוצחים. אני הייתי בלבנון על אמת ואני לא  צריך את אושרי כהן שיתווך לי את החוויה. היא מגיעה אלי לפעמים גם כשלא צריך, ואני לא רוצה ליזום את זה בעצמי. אבל הפעם הייתי קהל שבוי ולא הייתה ברירה.

ההשוואה המיידית היא ל'זעם' עם בראד פיט מ-2014 שגם כן אמור להיות מצולם רובו בתוך טנק. העניין הוא שהטנק של פיט הוא המרחב הקלאוסטרופובי שטנק הוא באמת, נורא קטן ומצומצם, ושל מעוז זה כמו איזה מערה בעליזה בארץ הפלאות. מרחבי ענק אדירים, שיש שם מקום לשוטים באקסטרים קלוז אפ על הפרצוף של אושרי כהן וסך הכל יש פרצופים יפים וחכמים מאלה, גם אחרי האיפור השחור שכאילו חטפו ארפיג'י בתובה אבל לא קרה כלום חוץ מזה שהמאפר שם עליהם שכבה ענקית של איפור שחור ירוק כזה. פשוט היו שם הרבה קירות ירוקים כאלה ממתכת, נאמר חמישה שישה מטר אורך, ועל אחד הלבישו לוח שעונים, ואחת לכמה ימי צילומים הרביצו עליהם עם פטיש כדי שיישברו קצת ועמעמו מאוד את התאורה באולפן והשאירו רק זרקור אחד קטן. ועל אחד הקירות כתבו 'האדם הוא הפלדה והטנק הוא רק מתכת' וקשרו אליו את דודו טאסה שבוי סורי. לא ככה עושים טנק, לא ככה מדמים טנק. לא ככה נראה טנק. אני סומך על שמוליק מעוז שהיה באמת טנקיסט, אבל איזה טנקיסט היה נוסע את כל לבנון ברייס בלי קסדה על הראש? אפשר לחטוף מכות בראש שחבל"ז, ואני מבין שאיתי טיראן בחור יפה וגם מושונוב ג'וניור וקסדה קצת תקלקל, אבל אמינות זה אלף בית של ההפקה.

אה… כמה שהייתי ככה אורח לפעמים בטנקים והייתי כי זה היה חלק מהעניין, לא יצא לי להסתכל בכוונת של טנק. אבל יצא לי להסתכל ככה פעם פעמיים עשרים שלושים בעצם די הרבה פעמים בפריסקופ של נגמ"ש, וזה לא נראה ככה. אני מניח שכוונת של טנק קצת יותר מצ'וכללת ועם כל מיני צלבים וכאלה, אבל להסתכל משני מטר בפוקוס על הפלנגיסט החתיך אשרף ברהום ולספור את הזיפים בזקן אין כוונת כזאת בעולם באחריות. ובאמת פלאי הפוקוס של הכוונת הזאת שעושה אקסטרים קלוז אפ לכל מה שמסתובב שם מריימונד אמסלם החתיכה שפגז של טנק תלש לה את השמלה והותיר אותה בתחתונים בלי חזיה (מנפלאות רפא"ל. זה פיתוח שאפשר למכור לחו"ל) ועד הזקן ששוכב על הכביש בלי ידיים בלי רגליים, בטווחים שבין מטר למאה מטר בפוקוס נפלא של מצלמת קולנוע, זה משהו שאני קצת חושב שהוא פלברות, בטח בגרוטאות שהיו להם אז ב-'82, ודופק את האמינות לגמרי.  טוב אחרי שירדנו על מעוז כמו שהסורים לא ירדו עליו במלחמה אני יכול לכתוב ששוט הסיום ושוט הפתיחה עם החמניות זה אחד השוטים היפים שראיתי בקולנוע.

אז ככה אני בן חמישים בערך, ואני אחד הצעירים ולא ראיתי את לבנון הראשונה. ועוד ככה בואו נהיה אופטימיים עשרים שלושים שנה (מהמר על הרבה פחות אבל הכל מידי אללה) אני כבר לא אהיה וככה גם כל הדור שלי ומה שישאר אחרינו זה הסרטים האלה. אז האנשים הצעירים עכשיו לא יבינו איך זה היה שם. הם יחשבו שהכל היה דילמות מוסריות כאלה, ושירינו בסבבה באזרחים, ושכל הזמן חשבנו ודיברנו פוליטיקה, וירינו על קומנדו סורי, ושהסתערו עלינו הערבים הרעים עם הכאפיה והקלאצ' ביד אחת יורים צרורות בלי הבחנה, והיססנו לירות בהם כי רצינו לשמור על טוהר הנשק, ושזה היה מאוד אינטנסיבי מהתחלה ועד הסוף ודרמה ענקית, ושתמיד היה שם אושרי כהן.

לא יהיה מי שיספר להם על האמת איך שזה באמת היה, כי סך הכל לא יצאו מאיתנו קולנוענים מי יודע מה החבר'ה שטחנו את המוצבים באמת בין '84 ל-00', ושהמאבק האמיתי היה להיאבק בקור ובפחד בארבע וחצי בבוקר לקום לכוננות עם שחר ואחרי כן אולי לפתיחת ציר שאולי חוזרים ממנה ואולי לא לא סגור (וזו הסיבה שלרוב נמנעתי מהפעילות הזו). סתם מצחיק. הבת שלי התלוננה שהיא שומרת הרבה. סיפרתי לה על הנהג נגמ"ש היחידי בנבי אל עוואדי, שהחזיקו אותו ארבעים ושניים יום בכוננות, ואחרי כן כשהיה צריך לצאת הבייתה טחנו אותו בשמירות עד שתפסו אותו ישן ואז הוסיפו לו שבועיים, וכשהוא כבר הגיע הבייתה הוא לא הצליח להוריד את הנעליים שהיו לו על הרגליים חודשיים וחצי, והיה צריך ניתוח להוריד אותם אבל לנבי הוא לא חזר. זה לא משהו שרואים בסרט 'לבנון' ומוכן להתערב שגם ב'בופור' ו'ואלס עם בשיר'. יהא פוסט זה מורשתי לדורות הבאים חיי מוצב מה הם.

אחד הדברים היפים שקיבלתי שם זה האהבה לזוהר ודקלון. הצוללת של הבופור היה עשרים וארבע שעות אור מעצבן כזה, וטייפ קסטות עם זוהר בפול ווליום. אחרי כמה שבועות כאלה זה נדבק לנשמה ולא עוזב. בכלל 1987 הייתה מאוד בעייתית מבחינתי וביום העצמאות הכל מתערבב. מתי שהוא אני שומע את זוהר ואז עולות דמעות בעיניים ואלכוהול בדם, והרגש מציף. השנה לא היה אלכוהול כי הייתה לי אורחת שהייתי צריך להחזיר הבייתה אחרי המסיבה. אבל שמעתי עוד פעם את 'חסידה צחורה' של דקלון והתחברתי יופי יופי למילים שזה בסך הכל אלכסנדר פן שהיה גאון איך שלא תסתכלו על זה. נשמיע את דודו טסה כי הוא משחק יופי של שבוי סורי ב'לבנון'. למרות שדקלון יותר סבבה. יום עצמאות שמח לכל. רק עיני מבכי נמסו בלבי היגון והמר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s