חיל פרשים אנו

התפרסם היום ברדיו שביבי מתכוון להגיע לטקס הזכרון לחיילים האנז"ק למאה שנה לקרב באר שבע, אך ימנע את נוכחותו הקיסרית מטקס זכרון לחיילים התורכים שנפלו באותו קרב. זה נשמע כמעט מובן מאליו. לא בגלל שביבי לא מת על טקסי זיכרון שלא מפארים את המשפחה הקיסרית, כמו למשל הטקס לחללי מלחמת יום הכיפורים אליו נמנע מלהגיע. אם מסתכלים במישור הבינלאומי, ביבי וארדואן, למרות הדמיון בין המשטר הפופוליסטי הקלריקלי והאוטוקרטי ששניהם מבקשים להנהיג, לא ממש מסתדרים, למרות שאני שואל את  עצמי אם הוא יסתדר יותר טוב עם הינוקא הניו זילנדית ג'סינדה ארדרן שעושה קולות של לייבור כזה שביבי לא אוהב, ואין לי ממש תשובה. בכל אופן ג'סינדה (תעשי לי ילד!) וביבי (אל תעשה לי ילד בשום אופן, הספיק לי יאיר) נורא רחוקים, וארדואן קרוב ויותר מעצבן. וחוץ מזה נורא ברור שבקרב באר שבע הצד הטוב שזה האנזאקים עם הכובעים המגניבים האלה ניצחו. או שמא?

שמא וחצי. במלאת מאה שנה לקרב באר שבע ולהצהרת בלפור אפשר לנסות ולהעריך את כל שפע הטובה שהביאו הבריטים והצרפתים לאזור הזה, אל מול האימפריה העות'מאנית. אז בשיא שיאי הקיצור, ב-26 שנות מנדט (1922-1948) וארבע שנות ממשל צבאי שקדמו להן, הצליחו הבריטים לסכסך את יושבי הארץ הזו זה עם זה באופן בלתי הפיך, להיכשל בכל מה שעשו, ולהיבעט החוצה במרידה מזויינת. אם מסתכלים על המזרח התיכון בזווית קצת יותר רחבה, הם הספיקו לשרטט גבולות מלאכותיים שיצרו אומות מלאכותיות המתפרקות עכשיו ברעש ובאובדן מחריד של חיי אנוש, לשדוד משאבי טבע וכוח אדם כמה שהספיקו לפני שזרקו אותם מכאן, ולהשניא עצמם על כל מי שבא עמם במגע.

העות'מאנים הם סיפור קצת יותר מורכב. הם משלו כאן 400 שנה. לרוב די בהצלחה, למרות שסך הכל היו להם רגעים פחות יפים. החיילים שנפלו בקרב באר שבע, שאת זכרם מסרב ראש ממשלתנו לכבד, היו שייכים לאימפריה שוקעת, שהייתה כבר מוכתמת בטבח הארמנים הנורא, וכאן בזירה המקומית בפשע של גירוש תל אביב. אבל, וזה אבל גדול, הם היו 'משלנו' בני המזרח התיכון. האימפריה העות'מאנית לא הייתה כוח קולוניאלי זר, כובש. הראייה שלה לא הייתה כמו של האימפריה הבריטית של מרכז בעל ריבונות השולט בהמון טריטוריות נטולות ריבונות, המשמשות את המרכז למטרת ניצול ושוד של כוח האדם ומשאבי הטבע, אלא, לפחות בתקופת התנזימאת המאוחרת, של פריפריה – גיאוגרפית דתית ואתנית – שלה מלוא הזכויות (אזרחות עות'מאנית מלאה) כמו לאנשיי המרכז הגיאוגרפי, הדתי והאתני. נכון, השבר של מדיניות המיעוטים הזו הייתה בטבח הארמנים הנורא, אבל, ככלל, זו מדיניות יותר הומאנית ויותר מיטיבה מאשר הקולוניאליזם והאימפריאליזם האירופיים, שאם מסתכלים על המאזן הכולל רושמים יותר גולגלות על החגורה במעשי טבח, רצח, והרעבה מכוונת, מאשר האימפריה העות'מאנית והארמנים. רצח העם הארמני גבה יותר ממיליון וחצי קורבנות. ברעב בבנגל ב-1943 נספו שלושה מיליון הודים. וזו רק דוגמה לחטאי האימפריאליזם הבריטי, הרבים מספור.

עד מה שפר עלינו גורלנו אם במקום 'הצהרה' של שר החוץ הבריטי הנשלחת ללורד רוטשילד, המתיימרת לקבוע בעלות בשטח הרחוק אלפי ורסטאות הן מהלורד רוטשילד והן מהלורד בלפור, הייתה המדינה היהודית מוקמת בהצהרה של שולטאן, מוסלמי, השולט כאן מכוח היותו הח'ליפה בעל הסמכות הדתית והחילונית, ומכוח קרבתו האתנית הרעיונית והדתית לנתיניו? וזה היה יכול לקרות. באותו 'מה היה קורה אילו' נכשלו האנז"אקים בבאר שבע, והעות'מאנים היו שומרים על האימפריה שלהם, כולל באר שבע, יש גם מקום לאוטונומיה יהודית במסגרת של אימפריה עות'מאנית רבת לאומים, זו הנבנית בהסכמה לטובת כל עמי האזור, ולא נכפית הר כגיגית על ידי שליט זר.

סך הכל לא כל בני המשפחה שלי בתקופה העות'מאנית שותפים ליחס האוהד שלי לאימפריה. סבא של סבא ברח לבוסטון ונהיה שם אדמו"ר. פחד הגיוס הניס סב אחר של סבתי לשיקגו דווקא. ואבא של סבא, גיבור ישראל הבלתי נודע אלתר סגל, הרים את נס המרד ולחם כנגד התורכים בשורות ניל"י. מסבתא הייתי שומע סיפורים על החיילים התורכים הצועדים, מורעבים וחסרי מוראל, בזכרון יעקב, בני פלאחים שהיו כה מטומטמים עד שהיו שמים להם ביד שמאל עגבנייה, וביד ימין תפוח אדמה, ומצעידים אותם בקריאות 'בנדורה בטטה בנדורה בטטה'. וכן, איני עיוור למגרעותיה של האימפריה העות'מאנית. לשחיתות העמוקה שפשתה בה, לעריצות שהפגינו מושלי המחוזות.

ובכל אופן – צאו וחשבו. במדינתנו כיום אם תציעו שוחד לשוטר שרשם לכם דו"ח תשבו בכלא. כך גם לפקיד עבור מתן היתר בנייה, אבל החל בדרג של ראשי ערים ומעלה, אל חברי כנסת שרים וראשי ממשלה, השחיתות היא כמעט אוניברסלית. אין כמעט ראש עיר, שר או חבר כנסת שאינו נחשד בפלילים. ואני שואל האם שיטת הבקשיש השוויונית לפיה כל פקיד ניתן לשיחוד, שהייתה נוהגת באימפריה העות'מאנית אינה הוגנת יותר, שוויונית יותר, תואמת יותר את ערכי השוויון והאחווה משיטת 'לקטנים מקצצים והגדולים אוכלים עוגות' הנהוגה במדינתנו ובה אזרח מן השורה אינו בעל גישה למשאבי השוחד, אך נבחר ציבור בכיר כן?

עם כל הכבוד לאנזאקים והאהדה שיש לי לחובשי הכובע רחב השוליים, אותה אני רוחש מקטנות עת קראתי את 'שביל קליפות התפוזים' של נחום גוטמן, בקרב באר שבע היה עליהם להפסיד. הרעים ניצחו. לכן אם ראש ממשלתי בוחר שלא לכבד את זכרם של האמיצים מבני האימפריה העות'מאנית שמתו על הגנת הארץ הזו מפני פולש זר, אכבד אותם אני.

אסיים בשיר שאינו שייך לאף אחד מן הצדדים בקרב באר שבע, אך יש בו כדי לכבד כל פרש באשר הוא.

 

 

 

2 מחשבות על “חיל פרשים אנו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s