יארצייט לגדול מכולם

היום לפני שלושים שנה התאבד זהר ארגוב בתאו.

אני זוכר את זה כאילו היו הדברים אתמול. הייתי חייל במוצב הבופור. בבית כמובן שמעתי את הביטלס, הדורס והנדריקס. הייתי אשקרה בהופעה של סיימון וגרפונקל אבל זה רק בגלל שעומר היה צריך מישהו חנון מספיק ללוות אותו כדי שאמא שלו לא תחשוד. שמעתי גם דייר סטרייטס. בצבא קצת התפרעתי עם הטעם והלכתי לקצוות הבאמת קשים. כמו האלבום הראשון של קורין אלאל עם 'החיים שלנו ציפור' או 'אל תקרא לי מותק' (היה לה סיבוב פאנקיסטי כזה לפני שהתמסדה עם 'אנטרטיקה' ואהוד בנאי (!) וכמובן 'מאמי'. זהר היה משהו שהפושתקים שומעים. תחנה מרכזית כזה. קסטות.

כשהגעתי לבופור הכל היה שם מין צוללות כאלה. לא כמו שביבי אוהב עם טילים גרעיניים וקפטיין כזה עם כובע מצחייה, שהוא כמו קלארק גייבל ב- RUN SILENT RUN DEEP ושובל דולרים שמגיע עד שמרון ומולכו (!) אלא מנהרות כאלה שהיו שם מתחת עם מיטות קומותיים, שנראו כמו צוללת והרגישו כמו צוללת, ונון סטופ אור שלא נכבה ודולק בעיניים ואנשים שבאים והולכים, וצועקים ומחפשים איפה משה הוא כבר מאחר עשר דקות לשמירה, וזהר ארגוב נון סטופ בקסטה היחידה בטייפ היחיד שהיה שם. וכל פעם שנגמרה הקסטה היו מתחילים מהתחלה. אני נמנעתי מלהכנס לשם כי היה שם רועש ומסריח. וזה היה בשיטת המיטה החמה שאף פעם לא ממש אהבתי. וגם היו מעירים את כולם בארבע וחצי לפנות בוקר כדי לעשות כוננות עם שחר, ואשקרה זו בדרך כלל הייתה השעה שהייתי חוזר מהמשמרת, ונורא רציתי לישון וכוננות עם שחר זה היה מאוד מיותר מבחינתי, וגם תמיד היו בוחרים קורבן ותוקעים לו עירוי בקור של נובמבר בארבע בבוקר. פחד אלוהים. אז כמה פעמים חמקתי לנגמ"ש וישנתי שם, עד שמפקד המוצב מצא את זה איכשהו ואסר עלי את זה כי זה היה נורא מסוכן לדעתו. מסוכן? בנגמ"ש שלי?  היה קטע שישנתי במיטה קומותיים למעלה בצוללות, ושאלתי את עצמי אם להתקלח או לא, ולקח לי חצי שעה לענות לעצמי בחיוב כי הייתי עייף טיכו, וכשקמתי גיליתי שההלם שישב במיטה מתחתי (בחור חמוד ממסייעת 7. החיילים הכי גרועים שראיתי בחיים שלי באמת.) פלט כדור שעבר בדיוק איפה שהראש שלי היה. זה מסוכן.

לאמשנה. אז שמעתי זהר נון סטופ. ובהתחלה זה כאב אחרי כן התרגלתי. אחרי חודש וחצי שהייתי תקוע שם זה נכנס לי לווריד ולא יוצא.

אלו שירים נורא יפים עם הגשה מהממת. אין שום דבר שדומה לזה. כל הניסיונות הישראליים לחקות שני דברים כשלו באופן טוטאלי. האחד הוא הקאנטרי והשני זה הבלוז. אין קאנטרי ישראלי ראוי לשמו – וטוב שכך, ואין בלוז ישראלי ראוי לשמו (כן, דני ליטני. מה שאתה עושה זה לא בלוז. וגם כל מי ששם את רוני פיטרסון בתור נגן ליווי וחושב שזה הופך אותו לשחור בשיקגו. זה לא). זוהר זה בלוז. הכי בלוז הכי עמוק שיש. הכי כואב והכי נוגע. בנקודות הכי רגישות של הנשמה.

אז עדיין הייתי שם בבופור כששמענו שהוא מת. ולא ידעתי איך לאכול את זה כי כל הקטע היה חדש. וגם היה לו שם רע של נרקומן ואנס (זה משהו שאני צריך להתמודד איתו, אבל לא כאן ולא עכשיו.) ולא כל כך הבנתי מה קרה.

אחרי כן כל החיים שלי התחרבנו באופן אישי עם ליל הגילשונים והאינתיפדה וזה. באיזה שהוא שלב גם מי שהייתה חברה שלי הסיקה את המסקנות הנדרשות, ועזבה אותי. אני חושב ששברתי אז שיא בלשמוע את 'כבר חלפו הימים'. אני לא חושב שיש חתיכת מוזיקה אחרת של שלוש דקות (אולי I'm so tired של הביטלס) שהייתה מעבירה אותי את התקופה הזאת. נכון שהמילים של אביהו מדינה הן איך לומר טעונות שיפור. סבבה. אבל עדיין נוגע. יש משהו בהגשה של השיר המסויים הזה. לא יודע. חוץ מזה הוא גם ידע לשיר שירי משוררים זהר. סורו מני. בכלל הממשק של מזרחית ואלכסנדר פן הולך יופי. לא יודע למה. 'חסידה צחורה' של צלילי העוד זה הכי מוש שיש. אבל אני סוטה מהנושא.

בכל פעם שאני שומע אותו לא משנה באיזה שיר אני נהיה נורא עצוב. אין מישהו אחר שעושה לי את זה. נורא מצטער. זה לא בקטע של התנשאות – 'אני אשכנזי ואוהב את ארגוב'. לא אירוני. לא שופוני. סתם הדבר שהכי נוגע. הכי כואב והכי רגיש. מנובמבר 1987 ואילך. זה גם לא קטע נוסטלגי. יש מעט מאוד דברים שדיברו אלי ב-1987 שמדברים אלי גם היום. אני לא קורא אותם ספרים, לא רואה אותם סרטים, לא שומע אותה מוזיקה, לא אוהב אותה אישה. התבגרתי, מה לעשות. אולי הזדקנתי. נוסטלגיה עושה לי רע. ואני באמת כותב עכשיו מאמר שעוסק במהות של הנוסטלגיה, וחושף אותה כזיוף של רגש. הד של רגש. סימולציה של רגש. סימולקרה בודריארית של רגש. (וכידוע לכל – הסימולקרה היא זדונית). אבל זהר הוא לא הד. לא סימולציה. הוא הדבר האמיתי. והדבר היחיד שקבוע בחיים שלי מ-1987 עד היום. הייתי אז צעיר ויפה וחטוב והיום אני זקן ופאתטי. לא הייתי מכיר את האיש שנהייתי היום, ולא הייתי מנחש שאהיה כזה. דמיינתי לעצמי עתיד אחר. טוב יותר, רע יותר, אחר. שום דבר לא אותו דבר חוץ מזהר.

ממתק? השיר הכי חכם שנכתב בשפה העברית, בביצוע הכי מאמם. שחק אותה זהר. ימתקו לך רגבי עפרך.