רכבת ישראל, הרב שטיינמן, רוגל אלפר

אתמול נסעתי ברכבת מכרמיאל לירושלים. הנסיעה נמשכת ארבע שעות, ולכן הבאתי עמי מחשב נייד והתכוונתי להקדיש את הנסיעה לעבודה על מאמר של חברה שעוסק באלימות כלכלית בבית הדין השרעי. מכיוון שהגעתי לרכבת באיחור מסויים והייתי בין האחרונים לעלות, המקום היחיד שהיה בו שקע חשמל תקין היה קרון ה'אופניים'. המדובר בקרון עם משטח לאופניים ומעט מושבים יחסית. במקום לא היה רוכב אופניים אחד, אבל התיישבה שם חבורה של חרדים שהתפללו בצוותא.

התפילה הייתה בקול, אבל היא לא הפריעה לי. למעשה הייתי צריך לעצור בעצמי לא לענות 'אמן' בקדיש, או להצטרף ל'שמע ישראל'. החבר'ה היו חמודים, עם טליתות ותפילין. יתר יושבי הקרון עסקו איש איש בענייניו (לרוב בעיון במה שמספר להם הסמארטפון), וגם האלימות הכלכלית בבתי הדין השרעים התקדמה.

ואז, אחרי חצי שעה, נכנס לקרון באחת התחנות בחור עם אופניים כשהוא משמיע מוזיקה רועשת וצועק 'חברותא, חברותא, תלכו למקום אחר, כאן קרון לאופניים'. אחרי חמש דקות בערך הם הבינו שזה מאבק אבוד ועברו לקרון אחר. הבחור, אגב, המשיך לריב עם החילונים שנותרו בקרון ורצו שינמיך את המוסיקה.

אז רוגל אלפר והרב שטיינמן.

אלפר (כזכור, מבקר הטלוויזיה של 'הארץ') נושא דגל של אתיאיזם קיצוני ובוטה. הדת היא לדעתו ביטוי של פרימיטיביות. האל הוא 'חבר דמיוני', שמי שעובד אותו הוא אידיוט, חשוך, פרימיטיבי. אין מקום לשום הפגנה של דת במרחב הציבורי, וכך למשל שמירת הכשרות בצה"ל היא עלבון לאינטליגנציה ותרבות של כוחנות ושליטה על אוכלוסייה, וכיוצא בזה.

אז כך כתב, לדעתי בהתענגות בלתי מוסתרת , על מותו של הרב שטיינמן – "הרב שטיינמן לא היה "גדול הדור", אלא, למרבה הצער, הוביל תנועה אווילית. שכן ככל בן תמותה היו חייו חד פעמיים. ובניגוד לדעתו השגויה, הוא איננו שוכן כעת בעולם האמת אלא בקבר, שם תירקב גווייתו ותתכלה, בדיוק כמו כל יצור חי. הוא לא ניחן בנשמה נצחית שממשיכה להתקיים בנפרד מגופו. "גדול הדור" הכוזב הקדיש את חייו לחבר דמיוני שאותו מעולם לא ראה ושעמו מעולם לא שוחח, שכל אמרותיו המצאה אנושית שיסודה בהבנה מוטעית של המציאות. זה לא חכם במיוחד."

נעזוב את חוסר הרגישות בכך שלאחר הלוויה בה נכחו מאתיים אלף מאזרחי מדינת ישראל שביכו מנהיג גדול שהלך לעולמו, מקדיש עיתון נפוץ מאמר המוקדש להתנגחות בו וגידופו. יכלו לחכות שבוע, שבועיים חודש, או אתם יודעים מה? לא חייבים. לא חייבים לגדף מנהיג מת. ודאי שלא, במונחים הפיזיולוגיים של רוגל אלפר, עוד בטרם התקררה הגופה, או בלשון בני אדם בעוד המת מוטל לפני האבלים. אבל זה רק בשוליים, כי כשיש אמת קדושה שיש להפיץ, רגשותיהם של מאות אלפים, מהם?

אלפר מאשים את שטיימן והנוהים אחריו 'הבנה מוטעית של המציאות'. אדם החי במרחב בו הדת היא הגורם המרכזי, המוביל והמשפיע ביותר, קובע את סדר היום הציבורי, ומניע מיליוני אנשים, הקובע כי מנהיג דתי 'הוביל תנועה אווילית' וכי הקדשת חייו לדת לא הייתה 'דבר חכם במיוחד' סובל מהבנה מוטעית של המציאות. ייתכן שאלפר שעל פי הוויקיפדיה יש בעברו לימודים לתואר ראשון לפילוסופיה חקר, שנה, ומצא פתרון לשאלת קיומו של האל שהעסיקה את מיטב המוחות מדקארט ועד קאנט, וסבור שמי שלא שנה ובדק כמותו הוא 'פרימיטיב'. סבבה. אבל לשלול לחלוטין את הדת, ולומר קטגורית שכל מי שעוסק בה הוא 'פרימיטיב', זה כבר להתעלם מגוף ידע בסוציולוגיה, פסיכולוגיה, פילוסופיה מדינית (יירגן הברמס, לא פחות, והפוסט סקולריזם שלו. קרא, רוגל את התכתבותו עם האפיפיור בנדיקטוס – עוד אדם שמקדיש את חייו לשיחות עם חבר דמיוני – ותבין כל מיני דברים שאולי נעלמו ממך), ומי שמתעלם מזה, הוא לא פחות שוגה באשליות ממי שמקדיש את חייו לשיחות עם חבר דמיוני. שטיינמן לפחות דיבר עם מישהו שנמצא מחוץ לעצמו. אצל אלפר יש אני ואפסי עוד. אני נורא חכם וכל השאר נבערים מדעת, ו'פשיסטים' (כינוי המודבק לכל מי שקצת סוטה מהקו האלפריסטי, האחרון כמדומני רפי רשף, איש ארגון להב"ה, ומקים הסניף הישראלי של מפלגת מארי לה פן, שהעז לראיין חיילת שמנעה פיגוע).

למה הארץ מתחזק את התופעה הזו? יש שם דברים לא ברורים כמו האיתרוג של יצחק לאור, או ההופעה המתמשכת של הטור של בני ציפר. זה מושך תשומת לב, כמו הפוסט הזה ממש, ולפעמים אני חש שהמו"ל המדוד, עמוס שוקן, מעריך קצת יותר מדי את ערך הפרובוקציה על פני איזשהו אינטגריטי עיתונאי.

איפה הנזק? הנזק חמור, ולאו דווקא במקום המובן מאליו. הנזק המובן מאליו הוא זיהוי של ה'שמאל' עם העמדות החשוכות והלא סובלניות האלו, שיסודן, כך אני סבור, בבורות ואטימות. אני לא צריך להסביר את אלפר, ולא רואה את עצמי איתו בשום 'מחנה'. אבל אני 'שמאל' ו'שמאל' זה הארץ, והארץ נותן במה לאלפר, ולכן הוא 'מייצג דעות של שמאלנים'. כל שנייה שאני צריך לבלות באפולוגטיקה על הדבר הזה היא שנייה שתלך מהחיים שלי לבלי שוב. אבל זה רק הנזק שעל פני השטח. הנזק החמור הוא שהאמירה שהרב שטיינמן המנוח (נבג"מ זיע"א. לא יכולתי להתאפק) היה חשוך ופרימיטיב כי עבד את האל והוליך אחרים לעבוד את האל אחריו, שהיא הבסיס של המאמר המתלהם של אלפר, מונעת דיון של ממש במה שבאמת היה הרב שטיינמן, בדרכים שבה האוכלוסייה החרדית מנסה להתאים עצמה למאה ה-21, על כל המופעים החשובים שלהם במרחב הציבורי כיום – מרכולים, שירות צבאי, הדרת נשים בצבא ובאקדמיה. וכן, רוגל, איך ההנהגה של הציבור החרדי מאפשרת ומתחזקת את הכיבוש מזה חמישים שנה, במקרה התקופה בה הרב שטיינמן עלה לעמדת הנהגה והנהיג את הציבור שלו. לכל אלו אפשר לגשת רק מתוך הערכה והבנה כי לפנינו לא תנועה של טועים ההולכים אחר מנהיג אווילי אלא כוח רב עוצמה בציבוריות הישראלית, שיש לחשוב על הדרכים לחיות עמו בצוותא, כי הם לא קוראים הארץ ולא יודעים שאין אלוהים, וכנראה ימשיכו לאחוז בדעותיהם בעתיד הנראה לעין. הוויכוח העקר שלך עם כל אלו 'שהולכים אחר החבר הדמיוני' פשוט לא מאפשר שיח עמוק יותר.

ונקודה אחרונה למחשבה. הציבור החילוני, 'הנאור' שאינו שומר על כשרות, וחי חיים חופשיים מדת הוליד מתוכו הנהגה מושחתת ונהנתנית, בה המנהיגים מתחרים זה בזה בפאר ובשחיתות. אנחנו הולדנו את בנימין מקיסריה, איש הסיגרים הקובניים והשמפניה הוורודה. הציבור הפרימיטיבי והחשוך של החרדים הוליד את שטיינמן, שחי כל חייו בדירת שני חדרים בבני ברק, שמעולם לא שופצה, על פי הוראתו. יש לנו מה ללמוד מהם, אם רק נקשיב. הרעש שעושה רוגל, כמו המוסיקה של הבחור ברכבת, מונע חיים משותפים, מונע את ההקשבה.

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “רכבת ישראל, הרב שטיינמן, רוגל אלפר

  1. מכיוון שציבור האבלים על שטיינמן לא קורא הארץ, גם רגשותיו לא נפגעו, אבל אני לגמרי מסכימה עם כך שמדובר לכל הפחות בטעם רע ובגסות רוח. עדיין מעניין שאתה מרגיש צורך אפולוגטי להסביר את עמדות הציבור השמאלני. הוא מספיק חזק בעיני להכיל כל מיני, גם רוגל אלפרים משונים כאלה. אין לי שום צורך להסביר או לתרגם אותו או לנזוף בו. לכל היותר, לא לקרוא, כפי שאני עושה בקנאות זמן רב.

    אהבתי

    • ראיתי בכל מיני מקומות שמשתמשים באלפר ובמאמר הספציפי הזה לנגח את השמאלנות באשר היא. נכון שהציבור רחב מספיק ומכיל תופעות כאלה ואחרות, אבל אני לא צריך גם את החטוטרת הזו על גבי.

      אהבתי

  2. אני כבר הפסקתי לתמוה בעניין רוגל אלפר. זה לא מתמיה שאנשים טיפשים כותבים שטויות, וגם לא מתמיה שאנשים גסי-רוח כותבים דברים מבחילים: זה רק מתמיה שעיתון כמו הארץ מסכים להדפיס את זה. זה גם מתמיה אותי כשחברים שלי בפייסבוק משתפים לפעמים את המאמרים של אלפר ומקבלים על זה לייקים.

    אהבתי הרבה דברים בפוסט הזה: למשל את ההערה המשעשעת שלך בדבר הכמעט-אמן שהוספת במקומות הנכונים בזמן הנסיעה בקרון ההוא. למשל את התובנה שלפחות שטיינמן לא דיבר רק אל עצמו. למשל את התובנה שעמוס שוקן מפריז בהערכתו את הפרובוקציה. ואת הפסקה האחרונה, בשלמותה.

    אהבתי

    • לשים רב (כלשהו, לא באמת משנה מי) באותו מדרג כמו איינשטיין, מרי קירי, שיקספיר או סוקרטס, בטהובן או פיקאסו, זו באמת כבר חוצפה. או סתם בורות.אין לי שום הערכה לעולם החרדי כפי שאליאור תיארה אותו. עולם של סגירות מחשבתית, דיכוי הקידמה, הנשיות והליברליזם. רוגל אלפר אולי התבטא בבוטות, אך לא טעה אפילו במיל.

      אהבתי

      • היא לא שמה אותו באותו מדרג. להפך. היא רק הדגישה את העובדה שיש ציבור גדול שראה בו דמות מופת. היחס שאליאור מבטאת כאן כלפי העולם החרדי הוא די אמביוולנטי, מה שלא מונע ממנה להכיר בחובה שלא להתלהם בעניין מותו של מנהיג של הציבור הזה. ההתבטאויות של אלפר אינן משקפות בעיה של חוסר נימוס, אלא של היעדר מוחלט של כבוד כלפי בני אדם –
        ועל כך יצא קצפה (וגם קצפי, אגב, וגם, אני מניחה, של אבו אלמוג).

        אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s