יומולדת

ינואר 2018 היה החודש הראשון שלא כתבתי בו בבלוג הזה מאז אוקטובר 2009. אני כנראה עסוק במיליון דברים אחרים. זה היה גם החודש שנכתבו בו ארבעים עמודים ברומן הבלתי נגמר 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין' הצובר נפח ומשמעות לקראת גניזתו הסופית בנבכי הלפטופ שלי. אבל היום יומולדת, ואני חייב פוסט במסורת של השנים הקודמות.

בשנים הקודמות ציינתי את יום ההולדת בספורט המשעשע של למצוא אנשים שמתו בגיל אליו הגעתי, ולנסות ללמוד מהתנהגותם לקחים שיסייעו לי להגיע ליום ההולדת הבא. השנה יש דווקא כמה מעניינים כמו ג'יימס קוק (אל תתעסק עם ילידים כועסים), איזדורה דאנקן (צעיף הוא פריט לבוש חינני, אך מסוכן) או מייקל ג'קסון (אל תעשה שום דבר שהאיש הזה עשה) אבל מה זה משנה בעצם?

לפני חודש בערך הייתי בערב ריקודים של חמישים פלוס, וזה הוציא לי את החשק לחיות פשוטו כמשמעו. אם מישהו לא הבין עד הסוף את הפרק האניגמטי ביותר בתנ"ך קוהלת יב אז הוא רק היה צריך להיות בערב הזה שבו קירטעו לצלילי מוזיקה נוסטלגית שלא סבלתי עוד לפני ארבעים שנה, והתעוותו אנשי החיל ושחו כל ציפורי השיר. לעזאזל, אפשר כבר להביא את הציטוט המלא – עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם:  בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת:  וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר:  גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים: עַד אֲשֶׁר לֹא- (יֵרָחֵק) [יֵרָתֵק] חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר: אפשר לחשוב שהוא ממש היה שם, קוהלת בערב הריקודים הזה – הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל.

אז אולי חסד עשה הבורא עם איזדורה שלא יסתכל בה החגב, ועם מייקל שלא הפר לו את האביונה. בכל אופן, זו שאלה פילוסופית מאוד כבדה שאני מקווה להכריע בה עד ליום הולדתי הבא. אני לא אובדני חלילה, ועדיין מאמין כי ישועת השם כהרף עין. אני נורא רוצה להספיק את הדברים הרגילים כמו נכדים וכאלה, ולגמור את הספר על ד'אהר, ואת זה שאני כותב עם נעמה על עורכי הדין הערבים, ולעמוד מול כיתה ולספר לה על המילט האכזר, וכמובן להספיק ולראות את סוף ממלכת הרשע של המשפחה הקיסרית, ואת עונשם הצודק; ולהתעצבן פי כמה מממשלת הרשע של לפיד, ולכתוב כאן טור יומי נגדו, ולהתנגד לו יותר ממה שאני מתנגד לביבי. אבל אני נורא מודע למצב הקוגניטיבי והפיזי בו אהיה כשכל זה יקרה. וכן, אני מרגיש את גולת הזהב רצה מרתון, ולא אוהב את זה בכלל. אני גם רוצה נורא שלחיים שלי תהיה משמעות, כך שכשעושים עכשיו את הדבר הנורא והאיום של גירוש הפליטים, אני רוצה לעשות את הדבר הנכון ולדעת שכשהיה צריך להכריע, הכרעתי לכיוון המתבקש מהאימפרטיב הקטגורי, למרות שקאנט הפרוסי הצייתן לא היה שמח בכלל מהתנגדותי למשטר הרשע. זה יגרום לי להרגיש טוב גם כשישבר הכד על המבוע.

מי שקורא את הבלוג הזה כמה שנים יודע כבר לאן זה מגיע, אבל זה הכרחי. הציווי לעשור השישי בחיי הוא כמובן –

רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ,  כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ – עֲשֵׂה,  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

לרישא של הפיסקה הזו דאגתי כבר כשהייתי בן עשרים ואחת, אז אני פחות או יותר מסודר. לגבי היתר – נראה.