דון מקלין!

אז הייתי בשבת בדון מקלין, ולא ממש הייתי כותב על זה (אני הולך לימבה הופעות ולא מדווח כאן) אלמלא היו נקודות פוליטיות ומילטיות הקשורות בהופעה שיש להאירן.

אז תמיד הייתה לי תדמית של דון מקלין כמין טרובדור כזה אמריקאי של שנות השישים, איזה שריד של ילדי הפרחים, ששר שירי אהבה נוסח ילדי הפרחים כזה עם נוסטלגיה עמוקה לשנות השישים. זה לא משהו שאני ממש יכול להתחבר אליו ולא סוג המוזיקה שאני שומע, אבל בסבבה, אלף פרחים יפרחו והכל כיף ולגיטימי. ככה שקרוסבי סטילס נאש ויאנג שרו את 'וודסטוק' הזוועתי – אנחנו אבק כוכבים, אנחנו מוזהבים והכל סבבה ופרחים, ואני ממש שומע את זה ברדיו ולא מעביר תחנה, אלא רק מקווה שישימו אחרי כן משהו של יאנג לבד נוסח רוקינ' און אין דה פרי וורלד, ככה בשביל לאזן. אז בדיוק ככה דון מקלין, לא מעביר תחנה, לפעמים מתחבר. חשבתי שיהיה נחמד באמפי פארק ברעננה שזה באמת מקום סבבי, וקצת נוסטלגיה לוודסטוק כזה שהייתי בן שנה אבל ברוחי הייתי שם.

לא יכולתי לטעות יותר, ובאמת זה גם פאק רציני בתחקיר כי את המילים של 'אמריקן פאי' כולם מכירים (ואף אחד לא מבין) וזה כבר היה צריך לתת לי רמז שבעידן דונלד טראמפ צריך לבדוק כל דבר פעמיים.

אז תוך דקה משהאיש לועס המסטיק (לא רומנטי דון. תאר לך את וינסנט לועס מסטיק כשהוא מצייר את 'סטארי נייט'? ואצלו זה עוד פחות בעייתי כי לא מציירים עם הפה.) עלה על הבמה, התברר שלפנינו לא נער פרחים רומנטי, אלא זקן קנטרן ונרגן, שכל עולמו קפא בשנייה אחת ב-1959 כשהמטוס של באדי הולי התרסק, ושום דבר לא השתנה בעולמו מאז. 'בעולמו' זה בעולמו הפנימי. בחוץ קרו הרבה דברים בעשור הנוראי שהתחיל אחרי 1959 כמו שנות השישים והוודסטוק הזה והביטלס והסטונס וקנדי, ודילן – השיר הזה פשוט נוטף טינה לדילן – וכל זה, וזה די הרס את עולמו השמרני והמסודר היטב של מקלין, והוא נורא רוצה לחזור לזה. תקראו שוב את המילים של אמריקן פאי. זה לא נוסטלגיה לשנות השישים. זה כתב אישום נגד כל הדור הזה, שבאמת מואשם שם בכל דבר רע עלי אדמות, כולל עבודת השטן, והכל מנקודת ראות של איזה נער בשנות החמישים שרוצה לחזור ליום ההוא שלפני שבאדי הולי מת והוא ראה את החברה שלו רוקדת באולם ההתעמלות עם מישהו אחר.

אז באמת הקשבתם ל'אמריקן פאי'? זה שיר ארוך כאורך הגלות (חצי שעה משעה וחצי הופעה להערכתי) עם אין ספור בתים  ושורות כמו –

"And while Lenin read a book on Marx

The quartet practiced in the park

And we sang dirges in the dark

The day the music died"

תרגום בגוף הסרט – הביטלס התחילו מתי שהוא ב-1961, וזה מאוחר בשנתיים כי העולם שלי נגמר ב-1959. אבל תראו מה יצא מהם, מרקסיסטים כאלה נוראים ואיומים, ועדיף היה להישאר עם באדי הולי. וזה עוד אחד הבתים הטובים והשפויים בכתב האישום השמרני הזה.

באמת לא נראה לי שאף אחד שם לב לקטע הזה בשיר 'אמריקן פאי'. הוא התחיל בשעה וחצי של כל מיני שירים מאלבומים חדשים שלו שאף אחד לא מכיר, והקהל שרובם בשנות החמישים עד שבעים לחייהם לא ממש התלהב, אבל אז הוא נתן גירסה אקסטרה ארוכה ל'אמריקן פאי' וכמו חזון העצמות היבשות כולם קמו והתחילו לרקוד בטירוף והיה מגניב. מגניב זה נורא מתאר את זה, כי זה סלנג שמת מתי שהוא בשנות השמונים המוקדמות, וגם זה ככה עשרים ומשהו שנים אחרי שעולמו של מקלין נסגר בחבטה.

אז באמת הלהקה שלו הכי צעיר שם כבר מגרד את השבעים, וכולם מנגנים את הרוקנ'רול הבסיסי הזה של שנות החמישים נוסח הצלליות, כאילו לא קרה שום דבר בעולם בשישים השנה האחרונות. שזה מאוד לגיטימי וסבבה, אבל גם היה מעצבן ברמות, כי זה כבר לא ברמה של 'נוסטלגיה' אלא ברמה של 'מהפכת נגד שמרנית' ולזה אני פחות מתחבר ועם דון מקלין הסליחה.

אז הוא לא מפסיק לדבר כל ההופעה. יש לו משהו נגד אייר פראנס שעיכבו את הגיטרה שלו, והוא מספר מה הוא אוהב במוזיקה (פופ יהודי של שנות ה-20 והשלושים כמו אירווין ברלין והגרשווינים כשהוא מעורב עם רוקנ'רול של שנות החמישים אללה ירחם) ומציג את הלהקה שלו באריכות. וגם אמר מה הוא אוהב במוסיקה. המוסיקה של היום (זאת אומרת שאחרי פברואר 1959 כשבאדי הולי התרסק) היא כועסת וזועמת ועושה רק רע. התפקיד של המוסיקה זה לעשות טוב לאנשים. לזה כבר אני לא מתחבר כי בסך הכל אני נורא אוהב מוזיקה שנוגעת בי ועושה לי גם טוב אבל גם קצת עצוב או כועס כשצריך. אבל זו הגישה השמרנית. כשחושבים שהכל בסדר וסבבה אגוזים שיישאר רק ככה טפו טפו טפו, אז למה לעשות עצוב? למה למתוח ביקורת?

טוב. אני די מתחבר למקלין בקטע הזה שהוא קצת הזמן עצר לו מלכת כשבאדי הולי מת והבחורה האמריקן פאי שלו ממש רקדה עם מישהו אחר. גם לי יש אשקרה קטע דומה עם הזמן שעצר מלכת ב-1987, אבל מה, אם תשמיעו לי שיר נאמר מ-1988 לא אשמע? ואני נורא פאתטי, אבל לא עשיתי קריירה מלבכות על זה שהבחורה הלכה עם מישהו אחר (ואשקרה לא הייתי בפיק אפ טראק עם פינק קורוניישן, אלא בנבי אל פאקינג עוואדי) אלא המשכתי הלאה ומצאתי את אהבת חיי ואפילו הייתי איתה בהופעה של דון מקלין. האמת שגם דון המשיך הלאה כי סך הכל אחרי כל זה התחתן פעמיים, וגם קצת היכה את אשתו השנייה וחטף הרשעה פלילית לא נעימה, ועכשיו הוא יוצא עם דוגמנית פלייבוי שצעירה ממנו ב-48 שנה, מה שאומר שהדוגמנית שלי היא בת שנתיים, ואני מבקש מהוריה שיחנכו אותה היטב לתורה ולמצוות ולמעשים טובים. אז יש חיים גם אחרי שבגילאי העשרה כל עולמך קורס עליך. באמת! ואם לקחתי רק את הלקח הזה מההופעה אשרי.

והיי! במוצ"ש אני ברינגו. וזה אשקרה הכי ילד פרחים שיש. אולי אכתוב כאן גם על זה.