פייגלין, דוגין, שפנגלר, אגמון, ריש לקיש

'הומוסקסואליות מבשרת את שקיעתן של אומות' מבשר לנו משה פייגלין, ובה בעת מרגיע אותנו שלא כמו בעת שכתב את הדברים בספרו, כרגע אינו רואה בקהילה הלהט"בית איום. נרגעתי. אפשר בהחלט להפקיד בידיו את מדינתנו, ואת שוויון הזכויות לכל אזרחיה כולל להט"ב.

הדברים עצמם הם כמובן קשקוש מקושקש. אין שום טעם לבדוק אותם באספקלריה היסטורית, כי בסך הכל זהות 'הומוסקסואלית' היא יצירה של המאה ה-19, ולקדמונינו הזהות המינית שאנחנו מרגישים בכל רמ"ח עצמותינו ושס"ה גידינו היום, הייתה דבר הרבה יותר פלואידי. זה לא רק היוונים הקדמונים עם אפלטון ונעריו, מוסד הפדרסט, ואשקרה כל מה שזז שם – מי שראה את 'אלכסנדר' של אוליבר סטון יודע למה אני מתכוון, או בעקבותיהם הרומאים עם יוליוס קיסר 'בעלם של כל הנשים ואשת כל הגברים' ויחסיו עם ניקומדס מלך ביתיניה, או הדריאנוס עם ההתאהבות המטורפת שלו בטינאייג'ר יווני בשם אנטינואוס. זה גם אצלנו מדוד המלך ויונתן עד ריש לקיש (יום אחד היה רבי יוחנן רוחץ בירדן. ראהו ריש לקיש וקפץ לירדן אחריו. אמר לו: "כוחך – לתורה". אמר לו: "יופיך – לנשים". אמר לו: אם אתה חוזר בך, אני נותן לך את אחותי, שהיא יפה ממני"). החבר'ה האלה פשוט חשבו אחרת מאיתנו.

מה שמדאיג כאן זו הראייה המאוד מסויימת של היסטוריה כמעין זירת התגוששות של אימפריות או תרבויות, כאשר יש דברים שמחזקים את האימפריה או התרבות, ויש דברים שמחלישים אותה. הומוסקסואליות (או עירוב גזעים, וגם לזה נגיע) ה. מי שחושב כך הוא לטעמי מאוד בעייתי.

אני מחזיק בדעות מאוד מסויימות בקשר להיסטוריה, ומה היא, ולמה ואיך, ומבחינתי השאלות האלו של עליית ונפילת אימפריות הן חסרות משמעות. אני מביא כאן אמירה של אישה מאוד חכמה, פרופסור איריס אגמון במאמר שנקרא "כרוניקה של קץ ידוע מראש, המלחמה הגדולה וארגז הכלים של ההיסטוריונית" שעוסק באירוע מאוד דומה לזה שפייגלין מדבר עליו, קיצה של האימפריה העות'מאנית (גם כן מקום עם מיניות פלואידית. אבל זו בהחלט לא הסיבה שהאימפריה לא קיימת כיום) –

"להיסטוריה אין קיום אפריורי. היא אינה "עושה" דברים ואין "עושים לה" דברים, לא קרע ולא עצירה. חשיבה כזאת על ההיסטוריה, גם אם בדרך משל, מעודדת ראיפיקציה שלה — תפיסת ההיסטוריה כמרחב ממשי הנמצא אי־שם בחוץ, או כישות שעוצרת ומתקדמת, רצה או דוהרת, כאילו יש בה חיים משל עצמה, או לחלופין כאילו כוח חיצוני כלשהו מניע אותה. היסטוריה לדידי היא מושג מופשט, מסגרת חשיבה דיסציפלינרית. בדומה לחוקרים בתחומי ידע אחרים, אלה העוסקים בהיסטוריה באופן מקצועי ובה בעת חוקרים את דפוסי המחקר הנהוגים במסגרתה הם המעצבים את כלליה ומנסחים אותם מחדש באמצעות כתיבתם. היא תלויה אפוא לחלוטין בכותביה־יוצריה, ובהיותה דיסציפלינה פרשנית היא בהכרח רוויה במחלוקות פרשניות. הנטייה של היסטוריונים ופילוסופים של היסטוריה לנתח ולבקר את המגמות השונות של הכתיבה ההיסטורית (ההיסטוריוגרפיה) מבטאת בהקשר זה עמדה הרואה בכתיבת היסטוריה יצירה אינטלקטואלית מורכבת ורבת־פנים, שיש בה יותר ממה שהעין רואה. עמדה זו מייחסת חשיבות לתובנות שהיסטוריונים עשויים להפיק מניתוח שדות השיח שהִ בנו את הכתיבה ההיסטורית בתקופות ובמקומות מסוימים ועל סוגיות מסוימות, ומזיהוי הקשר בין שדות שיח אלה לנסיבות ההיסטוריות שבהן הם נוצרו. מעבר לכך, מחקר היסטוריוגרפי נובע מהנחת היסוד של הדיסציפלינה שלכל אירוע, יצירה, תהליך או תופעה יש היסטוריה, ולפיכך כל אלה הם מושאים למחקר היסטורי ולהיסטוריזציה. בקטגוריה זו נכללת גם ההיסטוריוגרפיה. בהיותה תוצר של נסיבות היסטוריות, אף היא נושא למחקר היסטורי, ממש כמו אירוע חד־פעמי או תהליך ממושך."

חכם, נכון? רק בשביל זה היה שווה לקרוא את הפוסט, נכון? אבל היא פרופסור למזרח תיכון, ופייגלין לא ממש עם השכלה אקדמית בהיסטוריה או במזרח תיכון, או בעצם בשום דבר. את הדעות שלו קטף, כמו אדם אחר שתיכף נגיע אליו, מכאן ומשם בתהליך של אוטודידקט. לא חייבים לצפות שיקרא דווקא את תיאוריה וביקורת חוברת 49 ששם מופיע המאמר של איריס, נכון?

אז מאיפה זה לקוח? אישהו זה מגיע לאוסוולד שפנגלר עם 'שקיעת המערב' ולכל הנושא של גיאופוליטיקה, שמגיע למקומות ממש רעים. בואו נעשה את הקישור – שפנגלר, קרל האוזהופר, רודולף הס, היטלר. לא טוב, נכון? סך הכל ב-48 השעות האחרונות אני בוויכוחים אינסופיים עם פייגלינאים בפייסבוק וטוויטר שמנסים להגן על מה שהבוס אמר בראיון לפני 25 שנים "הנאציזם קידם את הנאציזם קידם את גרמניה  ממצב של שפל למצב פנטסטי מבחינה פיסית ואידיאולוגית – נוער האשפתות בלויי הסחבות נהפך למצוחצח, מסודר, וגרמניה זכתה למשטר מופת, משפט תקין וסדר ציבורי. היטלר התרפק על מוסיקה טובה, צייר. לא מדובר בחבורת בריונים, הם רק השתמשו בבריונים ובהומוסקסואלים." נו שוין.  אני חושב שלא משם לקוח הרעיון הזה של פייגלין, לפחות לא ישירות. בין היתר כי השואה עשתה המון דיסקרדיטציה לראיית העולם הזו, וכל הרעיונות של 'לבנסראום' וכו' שמילאו את אוצר המילים של ה'גיאופוליטיקה' בשנות העשרים והשלושים העליזות של המאה העשרים נשמעים היום לא איי איי איי.

מה שכן הרעיונות האלה מקובלים היום במקום אחר, ודווקא מאוד קרוב ונגיש. ברוסיה הפוטינית. את היחס של החבר'ה האלה לקהילה הגאה אנחנו מכירים. זה לפעמים יכול להיות משעשע כמו הכרזת ראש העיר סוצ'י ש'אין הומואים בסוצ'י' לפני אולימפיאדת החורף, מה שהזכיר הכרזה דומה מימי ברית המועצות – We have no sex in the USSR. לרוב זה הרבה פחות משעשע, ובאמת קשה להיות מיעוט נרדף במציאות פוסט דמוקרטית (בקרוב, מ-10.4 אצלנו, אם לא ניזהר), והומואים באמת סובלים ונרדפים שם. ואנחנו יודעים ומכירים את זה. אבל מאיפה זה מגיע?

את הבסיס האידיאולוגי לפוטיניזם (ומסתבר שגם לכל מיני חבר'ה בסביבה של טראמפ וארדואן) נותן בחור חמוד בשם אלכסנדר דוגין. דוגין הוא סוג של הוגה דעות מסוג מאוד מסויים שאפשר לסכם את משנתו ככה בקצרה (כמו שכותב חברבוקי החכם יגאל ליברנט ב'תכלת')  "מחזיק בהשקפת עולם קיצונית, שבה נמזגו פוליטיקה אוטוריטרית וחזון אסטרטגי אימפריאלי, ומתרפק על תהילת העבר של ברית־המועצות הסובייטית. בהשראת הוגי דעות בעלי קשר הדוק לפאשיזם ולנאציזם, הוא קורא תיגר על הקפיטליזם, על הדמוקרטיה הליברלית ועל הסדר הבורגני"

נשמע בעייתי ובלתי אכיל, נכון? אבל כל כך הרבה דברים שם מסתדרים עם הפייגלינאות שזה חייב להיות אחד המקורות. הדוגינאים מאוד לא אוהבים הומואים. הם מפריעים להם במאבק הבין תרבותי, בחיזוק הגזע וכל זה. אירופה המערבית, לדעתם, נדונה לכליה, כי ההומוסקסואלים אוכלים אותה מבפנים. גם בזה שהם מחלישים אותה עם הליברליזם הדקדנטי, וגם כי הם גורמים להפסד במאבק הדמוגרפי נגד האסלאם. למעשה קיים דימוי של 'רוסיה' גברית, חזקה, מאוחדת, נוצרית מול 'גיירופה' להט"בית, חלשה, מפורדת, ליברלית. מי שרוצה לקרוא מאמר מרתק בעניין הזה, עם המון מקורות מדוגין עד פוטין וכל מה שבאמצע, שילחץ על הקישור.

נשמע מוכר, נכון? איין ראנד מוכרים לכם? פוטין תקבלו. לא שאיין ראנד זו מציאה כל כך גדולה. כל הליברטריאניזם הזה הוא תיאוריה חצי אפויה של ילדים בני 16 שלא ממש מאמינים שיכול לקרות מצב שהם יהיו זקנים וחולים ולא יוכלו לקבל עזרה מביטוח לאומי, אבל גם זה לא מה שיקבלו מפייגלין. יקבלו עוד מדינה במרחב הטוטאליטרי הפוסט סובייטי. החברות שלנו עם מצורעי וישיגרד שראש ממשלתנו כל כך אוהב, היא רק קדימון.

 

 

 

3 מחשבות על “פייגלין, דוגין, שפנגלר, אגמון, ריש לקיש

  1. במסרון "ווטאפי" כתבתי לבן יקיר לי שאם הוא יצביע לקומראד פייגלין [ ולא אהיה מקורי במשחק המילולי-צלילי סביב שמו וכינוי הלעג להומואים באידיש ] בגלל העשב, שיקח בחשבון ימני קיצוני במיוחד.

    אהבתי

  2. פוסט מצוין, נהניתי והשכלתי. מאד. פייגלין אמנם לא בכנסת, וגם "הימין החדש" איננו שאם, אבל קיבלנו כנסת הרבה יותר ימנית ודתית והרבה פחות דמוקרטית – ושאלוהים יעזור לנו. 😉
    אגב שקיעתן של תרבויות ואימפריות – קראתי איפה שהוא (לצערי לא יכולה לקשר או לצטט) שזה בדרך קורה בגלל מלחמות. אומות שולחות את מיטב בניהן ותפארתן להילחם ולהיהרג, מי שנותר מאחור הוא "פחות מוצלח", רחמנא ליצלן, והוא זה שמתרבה……

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s