עשרים שנה לנסיגה מלבנון

בשבועות האחרונים יש איזה קמפיין לגבי עשרים שנה ליציאה מלבנון, וכל הזכרונות מרצועת הביטחון שבים ועולים. הייתה כבר קבוצת פייסבוק שהייתי בה יומיים, ויצאתי כנשוך נחש, כי זה הקפיץ לי לבנון לפיד אחת לשתי דקות ובאמת אני לא צריך את זה. אז כדי להסביר את הפוסט, הייתי שם בפעם הראשונה בנבי אל-עוואדי יולי 1986 ואחרי כן בסדיר ובמילואים בכל מיני מקומות (בופור, בלאט, שקיף אל חרדון, עיישיה לדקה וחצי אבל זה הכי צפוני שהייתי אז אני סופר את זה) כשהפעם האחרונה הייתה ראס ביאדה 1990 שזו הייתה חופשה נהדרת על הים. אחרי כן היחידה שלי במילואים מצאה את עצמה יותר בעזה / שטחים, ולא ראיתי יותר את לבנון. ב-2006 הייתה אפיזודה שמכל מיני סיבות ביורוקרטיות הייתי במעבר בין יחידות וכך לא גוייסתי, וסהדי במרומים שאיני מצטער על כך ולו לדקה.

אחותי שנורא דואגת לי אמרה שהיא שמעה שלכל מי שהיה שם יש טראומה. אז הרגעתי אותה (ואתכם קוראים יקרים) שלא ממש, והכל טוב, ויש לי ים טראומות מהשירות הסדיר אבל אני מסתדר בסבבה, ודווקא לבנון כ'לבנון' לא משחק אצלי תפקיד. לפני כמה ימים דיברתי עם הבן שלי שהוא כרגע חייל, והוא חזר על איזה סיפור ששמע ממני כשהיה יותר צעיר שהשורה התחתונה שלו היא "ואז רבתי עם המפ אז כשהסוללה עלתה ללבנון הוא השאיר אותי את החודש האחרון של השירות לעשות סמל תורן בבסיס, ובהתחלה מאוד כעסתי אבל אז האגד ספג משאית תופת בפאטמה ושבעה אנשים נהרגו." ואיכשהוא זה נשמע לו איום ונורא ולי זה נשמע טבעי כאילו דיברתי על ארוחת בוקר. אז טראומה? לא. היו שם אנשים שהיכרתי ואהבתי, וכשאני חושב על זה אני די נחרד, במיוחד מהמחשבה מה היה קורה אם לא הייתי רב עם המפ, אבל לא הייתי שם ולא ספגתי את המשאית בעצמי, אז האבדן נשאר ברמה קצת מופשטת, ואני לא שוכב ער בלילה וחושב על זה. יש לי פלאשבקים יותר קשים לליל הגילשונים, שכל הלילה ישבנו ושמענו איך רודפים אחריהם, ואיך המספרים של ההרוגים עולים, אבל זה וגם וזה היה דבר שקורה אז. שבעה הרוגים במשאית תופת זה חריג, ועד היום יש אנשים שזוכרים כך את אוקטובר 1988, אבל אם היו סופרים הרוגים לפי חודש, אני לא סגור על זה שאוקטובר הייתה סטיית תקן.

אני רוצה לסכם – ולעבור לניתוח היותר מעניין כי מה שאני מרגיש באופן אישי הוא עניין שלי בלבד – שאין לי 'טראומה' וחלקים גדולים מהשהות שלי בלבנון אני זוכר בחיבה, כי הייתי צעיר ובריא ויפה (מישהי אמרה לי את זה אז פעם) והרגשתי שאני עושה משהו חשוב (כי כך אמרו לי ועל זה בהמשך) ועשיתי את הדבר המקצועי שאני יודע לעשות והרגשתי באלמנט שלי, ואם היו מציעים לי לחזור לגיל עשרים ועוד כמה שבועות בבופור הייתי לוקח בסבבה. כי בין היתר הייתי טיפש בצורה שקשה לתאר.

אז הרגשנו טוב כי שיקרו לנו. היה כל יום בכל מוצב תדריך מוצב שהיינו יושבים והיה שם שלט גדול 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'. זו לא הייתה המטרה. מי שהמציא את הסיסמה שיקר, ומי שכתב את השלט שיקר, ומי שאמר את זה פעם אחר פעם בתדריך (כולל אותי) שיקר. אז כשאני שומע שקר שחוזרים עליו אני נוטה להאמין בו. זה טבע האדם. אני נורא הפנמתי את זה, ובכל פעם שהייתי יורד ומגיע לאוטובוס בקריית שמונה (או בנהריה) הייתי מרגיש שכל מי שאני רואה בדרך חייב לי את החיים שלו באופן אישי. זה היה שקר. הרגנו ונהרגנו במשך שמונה עשרה שנים, דור שלם התבזבז שם סתם. וממה שראיתי בשתי דקות שהייתי בקבוצת הפייסבוק יש שם אנשים שלקחו את זה קצת יותר קשה ממני. יש גם אנשים שלא חזרו משם או שחזרו עם פגיעות גופניות קשות. שלא לדבר על החורבן וההרס שהותרנו אחרינו ואין ספור חיים של לבנונים שנגדעו ונהרסו בשמונה עשרה שנים של כיבוש (כי זה מה שזה היה) מיותר.

היה לנו נורא קל להאמין לשקר הזה מסיבה אחת מאוד מאוד פשוטה. היינו כשלפנינו החיזבאללה (ואמל.  מישהו זוכר אותם? השיעים החילונים נדמה לי של נביה ברי.) והם ירו עלינו והפגיזו אותנו, ומאחורינו היו האורות של קריית שמונה ודן ודפנה. והיה ברור מאוד לכל מי שהיה שם שאם לא היינו שם לא היו יורים עלינו אלא יורים ישר על קריית שמונה ודן ודפנה. זה הגיון קצת בעייתי, כי במשוואה הזאת לא נמצא העניין שאנחנו יושבים על האדמה שלהם והורגים את האנשים שלהם, וגם העניין הקטן שאם הם רוצים הם יכולים לירות על קריית שמונה ישירות, ולא צריכים לעבור דרכנו קודם. אבל בלענו את השקר הזה כי הוא נאמר מאנשים עם המון סמכות, מפקדים ופוליטיקאים, וגם כי זה היה יותר קל מלהאמין שאנחנו שם סתם כי נכנסנו ואנחנו לא יכולים לצאת ודור שלם של ילידי 1962 עד 1980 נטחן שם במוצבים בלי סיבה.

בואו נדבר על 'דור שלם'. כי אלו האנשים שמתבטאים עכשיו בפייסבוק. ועושים עליהם את כל הכתבות וכל זה. אז לדור הזה שיקרו שקר מגעיל, ואין היום אדם אחד מכל מי שהיה במוצבים בלבנון שמאמין לשקר הזה, או במילים אחרות שהייתה איזה סיבה שקשורה בביטחון תושבי הצפון שהצדיקה את החברים שלנו שמתו על ידנו, ואת הלבנונים שהרגנו. מה עשינו עם זה? כלום. נאדה. הדור שלנו הוא זה שמנהל עכשיו כאן את העניינים. נכון, אנחנו במונרכיה של העבריין, אבל העבריין אינו יכול לשלוט לבד. הוא הדור שלפנינו, אבל כל היתר כולל גנץ (יליד 1958, גבולי אבל בפנים) ואשכנזי, ויהיר לפיד, הם הדור שלנו.

האם קמה מפלגת המונים שנשענת על התובנה הזו ושמה את אמירת האמת על דגלה? או כל לקח פוליטי או אישי שלקחנו מלבנון? האם מישהו מהשרים בממשלה החדשה אי פעם דיבר על הניסיון שלו בלבנון כמשהו מעצב? לא. הדור שלנו המליך עלינו את השקרן הגדול ביותר שאי פעם היה, וטאטא את  לבנון אל מתחת לשטיח.

מזכיר לי את נשיאי ארצות הברית. מכל הדור שספג את וייטנאם היו רק שלושה נשיאים, ורגלו של אף אחד מהם לא דרכה שם. קלינטון המשתמט, ג'ורג' וו. בוש ששירת כטייס במשמר הלאומי בפלורידה או משהו, ודונלד טראמפ – פטור בשל לימודיו האקדמיים. נכון, היה גם את מקקיין הגיבור האמיתי שכמעט הגיע, אבל רק כמעט. גם לנו קרה אותו דבר. אף אחד ממי שהיה שם במוצבים וספג את הפצמרים לא נושא את הדגל הזה, ולא לקח את זה לשום מקום פוליטי משמעותי. לי יש לזה הסבר נהדר – מי שהיה ממש ילד טוב כמוני והלך לשם, יישאר ילד טוב. צריך להיות היום בנאדם שקרן ונבזה בשביל להיות פוליטיקאי, ובני אדם שקרנים ונבזים לא היו במוצבים כי אם היית שקרן ונבזה ולמשל היית שומע ברדיו שזה נורא מסוכן שם ואנשים מתים, היית מוצא את הדרך לא להגיע לשם.

אז? רוצים תתנו לי אות. לא אומר לא. יש לי מדי א' שאני לובש כחלק משירות מילואים, ויהיה סבבה לקבל עוד סיכה. תעשו כתבות וסרטים בסבבה. לבקש מכם שלא תשקרו לי זה מוגזם, כי אנחנו בעידן הפוסט-אמת. האמת איבדה את המשמעות שלה. גם כל הדברים היפים שאני אומר לעצמי, שכשמדינת ישראל ביקשה ממני לעשות את הדבר הקשה והמסוכן עשיתי אותו, לא שווים כלום כי אני שמאלן מניאק ישראל הראשונה, ומי שלא הולך אחרי ביבי הוא בוגד. אז בעצם סתם הרגנו ונהרגנו ואין לזה ערך לשום דבר, וזה לא השאיר חותם באף מקום, ועולם כמנהגו נוהג, ומי שהיה אז ילד טוב הוא גם היום ילד טוב, אלא אם כן הוא מת או משהו כזה, ולא זכה להגיע לגילי המופלג. וזה מאוד עצוב, אבל בכלל המדינה שלנו תחת שלטון החונטה של העבריין והגנרלים היא מקום עצוב.

6 מחשבות על “עשרים שנה לנסיגה מלבנון

  1. צודק,גם אני הייתי בדף הפייסבוק הזה ויצאתי כי זה לא הלבנון שלי,הייתי בלבנון בין 82 ל90 איזה 4 סבבים היו לי חוויות טובות,היו לי חוויות מפחידות,הייתי במרכז ביירות ולכמה רגעים התגאתי בזה,לוויתי שיירות אספקה לארץ ומהארץ פנימה והייתי חודש בפברואר 84 קר בגזרה המזרחית כליווי של מפקד האוגדה והגענו עד ג'בל ברוך למעלה ,עד היום אני זוכר איך קראו לציר החוף בקשר( בוקיטו) ואיך קראו לציר שמוליך מפאתי דאמור ימינה להרי השוף ובסוף לעליי(ציר טיסומן) וגם לי לבנון לא השאירה טראומה וטוב שכך
    טליק

    אהבתי

  2. מעניין אותי מה דעתך על יאיר גולן. שונה אך דומה. אחרי שנים רבים עם סכין בין השיניים בשטחים וברצועה הוא מדבר היום שלום באופן מאוד ברור. אמין בעיניך?

    אהבתי

  3. תיקון לענייני הדייר הנוכחי בבית הלבן: הוא לא שוחרר מטעמי לימודים אלא מטעמי בריאות שנראים קלושים יותר ויותר, ככל שעובר הזמן.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s