התיאוריה הגדולה של הכל

במערבולת הרגשית שכולנו חווים, בהרגשה של קץ העולם, של ספירה לאחור חוזרת ונשנית של ימים מחשיפה (אמיתית או מדומיינת) לנגיף, עלה בי הצורך לתמצת את ההסבר שמצאתי לכל התופעות מהזמן האחרון. איך זה שהכל התחרבש? איך זה שכבר היינו בחוץ והמגיפה חזרה? איך זה ששום דבר לא עובד? איך זה שהמדיניות היא הפכפכה ומשתנית מדי רגע? איך זה באמת ששום דבר לא עובד? אז מצאתי הסבר פשוט, ואני כותב אותו כאן, לפני שאספה במגיפה והוא ייספה עמי.

נתחיל מחנה ארנדט. יסודות הטוטליטריות. עמ' 692. "הנתין האידיאלי של השלטון הטוטליטרי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המושבע, אלא בני אדם שלדידם ההבדל בין עובדה לבדייה (כלומר , המציאות של ההתנסות) וההבחנה בין אמת לכזב (כלומר אמות המידה של המחשבה) אינם קיימים עוד." אז זאת חנה, והיא קצת צפתה את עולם הפייק ניוז והאמת היחסית של היום, כי ככה הייתה חנה, צופה דברים. עישנה כמו קטר ומתה מזה, אבל בראבק, הייתה לה ראייה מרחיקת לכת בכל דבר אחר. והיא נותנת דוגמאות איך במשטרים טוטליטריים, 'האמת המדעית והמבוססת' – עד כמה שזו מבוססת על פסבדו מדע והגיגים ספק אינטלקטואליים של כל מיני מפוקפקים לפעמים (חוץ ממרקס, בסדר?) משנה את עורה והופכת לאמונה בתיאוריות קונספירציה הכי מופרכות – וזה עמוד 510 – "לא המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, אלא קנוניית 300 המשפחות; לא המדעיות הדמגוגית והמנופחת של גובינו ושל צ'מברליין אלא 'הפרוטוקולים של זקני ציון'; לא ההשפעה הניתנת לאיתור של הכנסייה הקתולית והתפקיד שמילאה האנטי-קלריקליות בראצות הלטינות, אלא ספרות השולים על הישועים והבונים החופשיים – אלה היו מקורות ההשראה למשכתבי ההיסטוריה, מטרתם של אותם פירושים מגוונים ומשתנים כל כך הייתה תמיד הוקעתה של ההיסטוריה הרשמית כבדיחה, וחשיפתו של מרחב שלם של השפעות סמויות, שהמציאות ההיסטורית הידועה, הגלויה והמתועעדת הייתה רק החזית החיצונית שלו, שהוקמה במיוחד כדי לתעתע בבריות."

אז אם שרדתם את חנה, אז הנה הפרשנות והיישום של א. אלמוג לחנה – הפוליטיקה נועדה לתת תשובה לבעיות אמת. אני רעב. אני חולה. אני מפחד להיות רעב. אני מפחד להיות חולה. מה יהיה כשאזדקן? השכן שלי לא מוצא חן בעיני. המדינה שלידנו אוספת המון נשק ואני מפחד שהיא תשתמש בו נגדי. כאלה דברים. לבעיות האלה יש טווח מסויים של תשובות, שאף אחת מהן לא מאוד טובה ולא מאוד מושכת את הלב. לבעייה של 'אני רעב' יש שני פתרונות בסיסיים – האחד הוא שאוספים ממך משאתה מתחיל לעבוד ועד גיל פרישה חלק מאוד משמעותי מהמשכורת שלך, ומשתמשים בו כדי להבטיח שאתה לא תהיה רעב, ואם אתה שבע, אז שהשכן שלך לא יהיה רעב. אפשרות שנייה היא שנותנים לך אפשרות להצליח, ואם נכשלת אז תדע שכנראה תהיה רעב, כי פיספסת את ההזדמנות שהייתה לך, אבל אז אולי השכן שלך שהצליח יוכל לתת לך קצת משלו, מרצונו הטוב. זה הטווח, ואף אחת מהאפשרויות האלה היא לא מאוד מושכת. וזה הופך את הפוליטיקה לדבר מאוד משעמם וצפוי מראש. אז יש כמה אנשים, ותנועות, שגילו שדווקא לתת תשובות לשאלות שלא שואלים, זה מה שעושה את ההבדל.

בואו נשים לרגע בצד את הנאצים והקומוניסטים שחנה כל כך אוהבת לדבר עליהם. אנחנו בכלל לא בקטע של טוטליטריות, בסדר? זה נגמר לגמרי מתי שהוא באמצע המאה ה-20. בואו נגיע לדמוקרטיה הפופוליסטית הלא ליברלית של המאה ה-21. מה שלוקח מערכות בחירות בכל הדמוקרטיות הגוועות האלה זה לתת תשובות לשאלות שאנשים לא שואלים. וזה, רבותי, נעשה באמצעות אימוץ תיאוריות קונספירציה. תהיו איתי, כי גם זו, באופן מטא-טקסטואלי תיאוריית קונספירציה, אבל כמו שתראו, די מבוססת.

אני רעב? אני חולה? אין לי עבודה? חמוד – הילארי קלינטון חוטפת ילדים ואונסת אותם במרתף של פיצריה. זה מה שלוקח היום. כי את כל היתר כבר ניסינו, ולא מי יודע מה הצלחנו. אבל הילארי קלינטון אונסת ילדים במרתף של פיצריה, זה עוד לא היה לנו. הרעיון ש'כל מה שסיפרו לכם עד היום היה שקר ואני אספר לכם את האמת, עד כמה שהיא תשמע מופרעת', לוקח בגדול. לקח את הבחירות של 2016. נסו לגגל פיצה גייט, קיו-אנון, או סת' ריץ'. זה לא השוליים. זה המיין סטרים. זה מה שהביא את היתרון לטראמפ ב-2016. יש כאן 'טובים' מול 'רעים' (הדיפ סטייט, כמובן. מושג שהפך לשגור ויום יומי גם אצלנו), ויש כאן הכל, חוץ מכמובן תשובה לשאלה שהתכנסנו לפתור – איך עושים שאני לא אהיה רעב, לא אהיה חולה, ואהיה בטוח. הפוליטיקה בוגדת בייעוד שלה, אבל לפוליטיקאים זה טוב.

נחזור שנייה לנאצים ולקומוניסטים ונראה איך זה עובד. בואו נאמר שלאנשים בגרמניה ב-1930 וברוסיה ב-1930 היו בעיות. הם היו רעבים, ועניים, וחולים. התשובה שנתנו הנאצים הייתה 'אתם עניים ורעבים וחולים כי היהדות הבינלאומית קשרה קשר כנגדכם'. התשובה של הקומוניסטים הייתה קצת יותר מורכבת – 'האנשים האלה שהאמנתם בהם, בוכארין, קמינייב, זינובייב וכל אלו, הם קשרו קשר להרוס את כל מה שבנינו." מה צריך לעשות? כמובן להכות באוייב הדמיוני. ולשעבד את כל המנגנון של המדינה בשביל זה, כמו למשל ליצור רשת ענקית של גולאגים ומחנות ריכוז, או לפתוח במלחמת עולם, או להוציא להורג שישים אחוז מהקצינים הבכירים בצבא, דברים כאלה. זה יכול לעבוד עד גבול מסויים, כי העיסוק בזה נותן אנרגיה מטורפת. באיזה שלב זה קורס, כי צריך לתת תשובה לשאלות הבסיסיות, והתשובה – 'בואו נשקיע הכל בגולאגים / מחנות ריכוז / פרויקט מטורף אחר / מלחמת עולם' היא לא תשובה ממש טובה, והיא הורסת את עצמה. אז עכשיו באלף אלפי הבדלות בואו נחזור אלינו.

אז אצלנו אולי זה התחיל עם תשובות אמיתיות לשאלות, ותגידו על ביבי מה שתגידו יש לו תשובה די סדורה לשאלות האלה. יש לו גם יכולות משמעותיות של ניהול וביצוע, ניתן לו את זה. אז איך זה שהכל הלך לעזאזל? כי מתי שהוא, אני חושב שבסביבות 2015, הוא עזב את הניהול הרציונלי והתחיל לנהל תיאוריית קונספירציה. וזה תפס כמו אש, את שני הצדדים. כל מערכות הבחירות האחרונות לא היו על שום שאלה שמעניינת את מדינת ישראל – לא שאלה של איך לא אהיה רעב, איך לא אהיה חולה, איך אהיה בטוח, איך אפתור את הסכסוך עם שכני, אלא בשאלה של הקונספירציה המדומיינת של 'לתפור תיק לראש הממשלה' של הדיפ סטייט של הפרקליטות, האם אתה לצד ראש הממשלה או לצד הפרקליטות. הא ותו לא. ארבע מערכות בחירות רק על השאלה הזו. מצד אחד קונספירצית ענק של פרקליטים ושוטרים להפיל ראש ממשלה מכהן. מצד שני קונספירציה לא פחות ענקית של צוללות. והקונספירציות מתחרות זו בזו.

ובדרך קרו כמה דברים. כמו למשל שמי שרצה להגיע לאיזה מקום היה צריך להראות כישורים לא בניהול או באני לא יודע מה זה שפוליטיקאים צריכים לעשות, אלא בתידלוק הקונספירציה אם 'מימין' ואם 'משמאל'. וגם שהפסקנו להתעסק בכל דבר אחר – ביטחון, רווחה, יחסי חוץ, והתעסקנו בתדלוק הקונספירציה. זה עובד? כן. זה מכניס לאנשים אנרגיה מטורפת, מביא מצביעים אל הקלפי, ובסך הכל עושה סידור עבודה נהדר לפוליטיקאים משני הצדדים של הקונספירציה. עכשיו, בניגוד לפרויקטים הבאמת ענקיים של הנאצים והקומוניסטים, התידלוק של הקונספירציה הזו לא דורש השקעה מי יודע מה. פרקליטות כבר יש. אלה רוצים להרוס, אלה רוצים לבנות, אלה מתנגחים עם אלה והכל בסדר. מדינה יכולה להתנהל כך. בעצם עד שקורה משהו.

אז קרה משהו ובאה המגיפה. וכולם היו עסוקים בהתחלה בתידלוק תיאוריית הקונספירציה, והייתה עוד מערכת בחירות, ואחר כך 'ממשלת חירום'. ואז הכל הלך לעזאזל. בהתחלה עשו סגר שמאוד הצליח, אבל הצליח גם לדרדר את המשק לתהום. אחרי כן במשך חודשיים החליטו החלטות מוטעות בצורה מטורפת, וזרקו לפח את כל ההישגים של הסגר. ובימים האחרונים די ברור שאין להם מושג מה לעשות, ואיך לעשות את זה, ואין יד מכוונת, והעולם משווע ל'פרויקטור' שהוא כמובן גנרל, שיבוא ויציל אותנו. ונראה לי שגם אם יבוא גנרל, אז אתם יודעים, כמו גנרלים, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. הכרתי המון גנרלים ואף אחד מהם לא היה מי יודע מה חכם. את יה-יה אהבתי, כי היה לו גורמט עם מגן דוד על חזה שעיר וג'ינג'י שראו דרך חולצה צבאית פתוחה, אבל עם זה לא בונים מדינה. תראו לי גנרל אחד שהצליח במשהו באזרחות, אולי מאז רבין. יאיר גולן זה לא תשובה, בסדר? אז גם גנרל לא יציל אותנו, והנבחרת הנוכחית של חסרי אונים היא פחות או יותר הדבר הכי גרוע שיש חוץ מגנרל.

למה? כי אנשים נבחרו לתפקידים ביצועיים לא על סמך חלילה היכולת שלהם בתפקידים ביצועיים, אלא על סמך היכולת שלהם לתדלק את תאוריית הקונספירציה, והתפקיד שהם מילאו בעולם ההזוי של תיאוריית הקונספירציה. תחשבו על אמיר אוחנה למשל. או יריב לוין. עכשיו הם לא יכולים להפסיק. עד לפני כמה ימים הם התעסקו עם השאלה הבאמת הזויה של ההחזרים של המס של ביבי (הוא לא ממש צריך את זה, יש לו. אבל הוא צריך לעשות את זה אחרת הקונספירציה תתייבש. צריך כותרת גדולה אחת לכמה ימים). התעסקו גם עם השאלה של המימון של מיליונר זר את ההוצאות המשפטיות. את זה עשו בזמן שכיתות הלימוד נפתחו, ואולמי האירועים חגגו, ואנשים התחילו להדביק זה את זה במגיפה. אני זוכר שבימים המטורפים ההם לפני חודש בערך, כשדיברו על החזרי המס אמרו שמאה נדבקים ביום הוא 'קו אדום'. היום יש אלפיים. מחרתיים יהיה ארבעת אלפים. ככה זה, אקספוננציאלי. ואם מה שמעניין אותך זה החזרי המס של ביבי (בעד או נגד, לא ממש משנה) אז מגפה שמתפשטת אקספוננציאלית זה לא ממש משהו שאתה יכול להתמודד איתו. כי זה משהו שקורה בעולם האמיתי, ואתה בעולם של מנדלבליט סגר את התיק של אשכנזי, והילארי אונסת ילדים במרתף של חנות פיצה. כן, גם ארצות הברית נדפקה בדיוק מאותה סיבה. אם אתה נבחרת והגעת לתפקיד שלך כשהכישור היחיד שלך הוא לספר את הסיפור ההזוי על הדיפ-סטייט, בעברית או באנגלית, וזה כל מה שאתה יודע לעשות, זה יכול לפעמים להספיק, אבל לא כשבחוץ משתוללת פנדמיה.

אז? אז עשינו מקח טעות. נגררנו אחרי מנהיגות טועה ומטעה. אני תוהה אם יש מישהו מהמון המובטלים המסתובב עם מסיכה בערים הריקות והסגורות, חרד שמא יגיע אליו הנגף, ולא מבין שטעינו טעות חמורה. טעות של מאה ושמונים מעלות בניווט. בכך שנתנו לאיש הזה, לאנשים האלה, להוביל אותנו למקומות הזויים, בכך שלא דרשנו תשובות לשאלות אמת, שנתנו להוביל אותנו באף למקומות הזויים, שהלכנו אחר תיאוריות קונספירציה.

ועכשיו? מה שהיה הוא שיהיה? אם מספיק אנשים יבינו מה קרה כאן, יהיה טוב אחרי המגיפה. אם לא – ימשיכו לספר לנו על פיצות ופרקליטות, ואנחנו נמות מרעב ומחלות. אני מקווה שאהיה כאן מספיק זמן בשביל לראות את זה. כל מה שאני רוצה כרגע זה יום אחד נקי מהשלטון המשחית הזה, והאג'נדה הקונספירטיבית שלו.

תחשבו על זה מחר, כשיהיה פסטיבל ה'משפט'. אין אף אחד בעולם – הפרקליטים, השופטים, הקלדנית, הנאשמים, השוטרים, המפגינים בעד ונגד בחוץ, שמאמין שמשהו יצא מהמשפט הזה. איזה שהיא תוצאה. וזה כל כך רחוק מהתשובות האמיתיות שאני רוצה מהמדינה שלי לשאלות האמיתיות של החיים שלי. מתי שהוא נמצא דרך לתת לעצמנו את התשובה, והיא לא תעבור דרך רחוב סלאח-א-דין בירושלים. וזה חבל. כי סלאח-א-דין זה חוק, ומדינת חוק, ומשפט, וכל הדברים הטובים שהחזיקו אותנו עד עכשיו. אז את זה זרקנו לפח, והכרזנו משני הצדדים שזה לא עובד. אני חושש מאוד מה יהיה מכאן והלאה. אולי עדיף לא לקרוא את ארנדט. יש לה תשובות מאוד לא טובות לשאלה הזאת בדיוק.