על חשיבות מחאת הדגלים השחורים

מזה כמה שבועות שמחאת הדגלים השחורים צוברת תאוצה. זו מחאה עם מסר מאוד ברור ודרישה מאוד ברורה, שלה נמען אחד, ראש ממשלתנו. בה במידה ברור שלעולם ראש הממשלה לא ייעתר לדרישה הפשוטה, ולא יתפטר. אם כן – למה?

גרוע מכך – אם נסתכל על המחאה הקודמת, הדומה מאוד באנרגיה שלה ובקוויה הכלליים למחאה הזו, מחאת האוהלים מ-2011, הרי שזו לא השיגה דבר. פוליטיקאים ציניים השתלטו על המסר של המחאה וגבו את הצ'ק. יאיר לפיד, כמובן, אך גם 'דור המחאה' – איציק שמולי, כיום שר בממשלת בנימין נתניהו (ובקרוב, בכל תסריט שהוא בלשכת עבודה, או עושה מה שלא עושים אחשדרפנים בדימוס, ייעוץ אסטרטגי לרודנים במדינות חוץ וכאלה) סתיו שפיר שעשתה כל טעות אפשרית בשנים 2019-2020 ומצאה עצמה מחוץ למערכת, ודפני ליף שיש לה דף פייסבוק נחמד מאוד עם כמה מאות עוקבים. התוצאה בפועל – ועדת טרכטנברג. איך לומר – לא בשביל זה יצאנו לרחובות.

אז? אז המחאה כיום היא מאוד חשובה. וזו הסיבה –

דיבוריו של ביבי על מערכת בחירות קרבה ו'משבר התקציב' יכולים להיות שהוא משחק צ'יקן, עם הפחדן הפוליטי הגדול ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל, בני גנץ. השאלה היא מי ימצמץ ראשון. אם נותרו לגנץ איזה שאריות של כבוד עצמי, הוא כמובן יעמוד על שלו ובעוד שבועיים הכנסת תתפזר מאליה. בחירות בנובמבר. אם יוותר, צפויים לו סיבובים נוספים מסוג זה עד לפירוקה של החבילה, כשכל פעם יידרס שוב ושוב עד ההשפלה האחרונה. הממשלה הזו, שהיום – לראשונה בתולדות מדינת ישראל – לא מתכנסת לישיבה בגלל חוסר הסכמה על סדר היום – גמרה את תפקידה. אם זה ייקח שלושה או ארבעה או חמישה שבועות או חודשיים, זו שאלה, אבל תעודת הפטירה כבר נחתמה.

בואו נראה איך תיראינה הבחירות האלה. למרות ההבטחות אני מנחש שהמגיפה לא תיעצר, ותסריט אופטימי אומר שבעוד שלושה חודשים, המצב יהיה כמו שהוא היום (בואו נבודד את נושא החורף והשפעת, זה התסריט הפסימי) – אלפיים נדבקים מדי יום. שכונות וערים 'אדומות', מאות אלפי מבודדים. איך אפשר לקיים בחירות במצב כזה? מי מטורף לשבת בוועדת קלפי, כשברור שיש כ-10% תלוי איפה חולי קורונה פעילים בכל קלפי נתונה, רובם לא מאותרים, א-סימפטומטיים, אבל מדביקים מאוד. מי מטורף לבוא להצביע בתנאים האלה? איזה תשלום יהיה ליו"ר ועדת קלפי או מזכיר שיודע בצורה ברורה שהתסריט האופטימי לגביו הוא שהוא רק ייכנס לבידוד בתוך כמה ימים כשיסתבר שאחד המצביעים היה חולה. איפה ואיך יצביעו חצי מיליון מבודדים? איפה ואיך יצביעו עשרים אלף חולים פעילים? ברור שבחירות לא תהיינה. כך שפיזור הכנסת משמעו פיזור הכנסת, והקמת ממשלת מעבר ללא תאריך תפוגה.

זה למעשה אומר הסוף של הדמוקרטיה הישראלית בצורה שאנחנו מכירים אותה.

ואז? אנחנו היום כמו בשלבים שלפני הקרב. תופסים עמדות, כשכל אחד מנסה לתפוס את העמדה הגבוהה, השלטת. הרחוב היום הוא העמדה הזו. ממשלת המעבר לא תוכרע בכנסת, כי זו סיימה את תפקידה ההיסטורי, לאחר שסורסה והפכה לזרוע של הממשלה והמושחת שעומד בראשה. היא תוכרע ברחוב. לא בלוחמה אלימה ופעילה, אלא במרי אזרחי נוסח התגובה העממית לפוטש של קאפ ב- 1923. נוכחות מתמדת ברחובות, שביתה כללית, גיוס מלא של כל הכוחות הדמוקרטיים. אם כך, לשליטה ברחוב, שאותה משיגים הכוחות הדמוקרטיים (אני בכוונה לא קורא להם 'שמאל' כי הם לא. הם פשוט מה שנותר ממי שרוצה דמוקרטיה בישראל ומאס בשלטונו של המושחת) בימים אלו, למנגנונים ורשתות הקשר שנוצרות, לתגובה לפעילות המשטרה, יש חשיבות עליונה. אנחנו עכשיו במטווח היבש, בניסוי הכלים, לקראת הדבר האמיתי בספטמבר עד נובמבר. זו הסיבה לפרישה הארצית הרחבה, לנוכחות המתמדת. אף אחד לא חושב שהוא יתפטר מרצונו. כולם יודעים שהם שם לשמור על הבית אם חלילה ייקח את חירויותינו, מה שצפוי בתוך שבועיים.

באופן זה מוסברות שתי תופעות – האחת, ההתעלמות המוחלטת של המחאה מהשטחים, והשנייה אי הצטרפות הציבור הערבי אל המוחים.

מי שראה את מפת המחאה, מפת הצמתים בהם מונפים דגלים שחורים ראה את ישראל בגבולות הקו הירוק. למה הציבור הדתי לאומי בשטחים לא מצטרף? כי הציבור הזה ומנהיגיו מכרו את נשמתם לעבריין זה מכבר. לא היה ראש ממשלה שבאורח חייו האישיים ובהתנהגותו היה רחוק מהיהדות כבנימין נתניהו. כל ראש ממשלה אחר שאלו חייו האישיים (למשל התחתן עם גיורת בגיור רפורמי בנישואים אזרחיים) היה מעלה עליו את זעמם של הדתיים. לא בנימין ידיד השם. זו חידה הסטורית (עם פתרון מאוד קל). שימו לב – גם גדולי המופרעים ב'ימינה' שפותחים פה על כל דבר אחר, לא אומרים מילה על העבריין. הם עומדים בצד וצוברים מנדטים תיאורטיים בסקרים על חשבון הליכוד כדי להשתתף בממשלת נתניהו הבאה לאחר 'הבחירות' שלא יהיו. אם כן, השטחים הם מסומנים. אין מה להיאבק על נוכחות של המוחים בשטחים הכבושים. גם 'הימנים' מבין המוחים (והשלטים אומרים – 'לא ימין, לא שמאל, ישר' זה המסר של המחאה) לא יגיעו לשם כי אין מה לחפש שם. ביום פקודה לדמוקרטיה הישראלית יתייצבו המתנחלים כאיש אחד בצד האנטי דמוקרטי. זה נתון. עברנו הלאה.

כך גם הערבים. שמתי לב לנוכחות אפסית של ערבים במחאה, להיעדרם של שלטים בערבית (חוץ מהשלט שאני נושא). היו לי לזה המון הסברים, את רובם קיבלתי משיחות עם חברים ערבים – הם כל כך דפוקים ומדוכאים שהם לא מאמינים שמחאה תעזור. הם מפחדים לצבוע את המחאה כמחאת שמאל, הם לא חושבים שכל אדם אחר שאינו ביבי יהיה יותר טוב ממנו במה שקשור אליהם, מבחינתם כולם אותו גזען וכו'. עם כל אלו אפשר וצריך כמובן להתווכח, ונוכחות ערבית במחאה הייתה צעד גדול קדימה לשילוב ראוי של הפוליטיקה הערבית בפוליטיקה הכלל ישראלית, אבל – למה בעצם לצרף אותם. ביום פקודה, כמו המתנחלים, ברור איפה הם יהיו. הם מאורגנים לא רע, יש להם מפלגות שיכולות להוציא קאדרים לרחוב ולארגן שביתות, הם מנוסים הרבה יותר מאיתנו באיך להתייחס לאלימות משטרתית, זו לא גבעה שצריך לכבוש. הגבעה הזו כבר נכבשה מזמן, ואין מה להילחם עליה.

אז? מזמן לא כתבתי פוסט שמאוד רציתי שכל מילה בו תתבדה, אבל מישהו באמת יכול להתווכח עם הנחות היסוד של הפוסט הזה? אנחנו במדרון שאפשר לעצור את ההדרדרות בו. התנהגות נכונה של נבחרי הציבור שלנו יכולה לגרום לכך שכל מילה בפוסט הזה תיראה כהזיה של חום השמש באוגוסט. אבל למדתי לא לצפות להתנהגות נכונה מאף נבחר. באמת. רובם בגדו בבוחריהם. אם בכך שחברו לעבריין מלכתחילה, או בכך שחברו לו בדיעבד. אנחנו שבויים בידיו ובגחמותיו, והוא לוקח אותנו לנקודת השפל הנמוכה ביותר שהמדינה הזו אי פעם הייתה בה. מה לעשות? כרגע המחאה בצמתים היא מחאה בורגנית נחמדה. לא יקרה לכם כלום. תצטרפו לקבוצת ווצאפ, תכינו דגל שחור, צאו לרחוב לפחות במוצ"ש. זה חשוב, ועכשיו אתם יודעים גם למה.