היריקה

לפני שבועיים פחות יום עמדתי בצומת יודפת, עם דגל ישראל, דגל שחור ושלט שכתובות בו שתי מלים, בעברית ובערבית – דמוקרטיה. עמדתי שם עם עוד חבר. בהפגנות במוצ"ש מגיעים לצומת משגב בסביבות מאה איש בשבוע חלש (אתמול היה חם מאוד, ואשר ספר תשעים. זה היה השבוע הכי חלש שאני זוכר). אני משתדל להחזיק צומת גם באמצע השבוע. יש חשיבות לרציפות ולנראות.

אנחנו עומדים שם שניים, ובינינו, יש מקומות יותר מאתגרים. מי שעובר בצומת יודפת בחמש בערב, זה בעיקר חבר'ה שחוזרים מהעבודה ברפאל, שהם נוטים להיות לא מאוד אלימים גם אם אתה מניף שלט שהם לא אוהבים, וחבר'ה מעראבה, שעב וסח'נין. גם שם יש ביביסטים, אבל הם לא מאוד רבים ולא מאוד מסוכנים. ובכל אופן, לעמוד כמעט לבד בצומת, חשוף, זו הרגשה קצת מפחידה. רובם, כשבעים שמונים אחוז, מביעים תמיכה. יש כאלה שצועקים 'רק ביבי'. סך הכל אני מביע את דעתי, הם מביעים את דעתם, סבבה. זה בדיוק הסוג של דמוקרטיה דיונית שאני אוהב, למרות שבואו נאמר שיכול להיות דיון יותר מעמיק.

הייתי במקומות ובמצבים יותר גרועים. המחאה הזו משקפת את הדעה של יותר מ-50% מהישראלים, ובואו נאמר שבאזור משגב אנחנו מגיעים למקומות של בחירות בסוריה. שמונים תשעים אחוז, בהערכה גסה. אני עמדתי עם שלט נגד המבצע בצוק איתן, בצומת כרמיאל ובביג כרמיאל, ושם באמת הרגשתי סכנה פיזית. תמונות שלי שפורסמו בפייסבוק בכל מיני דפים מההפגנות בתקופת צוק איתן חטפו איומים וקללות. שום דבר שבנאדם שעומד עם שלט מיום שעמד על דעתו לא מכיר. והאמת – הפעם קשה לי להיות עם הרוב, קשה לי להיות בקונצנזוס, אבל אני משתדל. הרגשה מוזרה. יעבור.

אז לפני שבועיים ויום, אנחנו עומדים כך בכיכר. זה מעגל תנועה די גדול באמצע כביש 874, ואפשר ממש להאיט עד כמעט עצירה לידנו. עוצר בחור עם משאית, ומתחיל לקלל אותנו באבי אבינו. הכל, כל הרפטואר. סודנים, תחת, סרטן. כל מה שצריך ולא צריך. אבל מה – סיים ביריקה עסיסית לכיווני.

גם יריקות זה משהו שהייתי שם ועשיתי את זה. לא נדיר. לא נעים בדרך כלל, אבל עובר. אבל מה – קורונה. מי שקורה כאן יודע שאני בדעה שהדבר הזה רק מתקרב אלי ואני מת. אבל מה, גם להיות אסימפטומטי לא סבבה כשאתה נמצא כל יום עם הורים בשנות השבעים לחייהם.

אז ככה ודאי שהייתי עם מסיכה, והנתזים הכי עזים נחתו ככה חצי מטר ממני, כי סך הכל הוא היה במשאית ודי גבוה מעלי, ואני עמדתי בערך שני מטר ממנו, אבל לא נעים. אני לא וירולוג, אבל אני לא סגור על זה איך יריקות מכוונות היטב מפיצות וירוס. הכל סבבה. איך אמר ניית'ן הייל?  I only regret that I have but one life to give for my country. למרות שסך הכל אני יכול להיות פחות נדיב עם החיים של ההורים שלי או של אנשים אחרים בקבוצות סיכון לידי.

הוא רצה להרוג אותי? אם באמת הייתי מת, אני חושב שלפי התיקון החדש לחוק העונשין הוא היה צריך לשבת מאסר עולם על היריקה. זה שילוב של הגדרת 'אדישות' בסעיף 20 לחוק העונשין –  אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; סעיף 300 – הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם. האדם הזה ודאי שלא שנא אותי מספיק כדי להרוג אותי, אבל מספיק שונא אותי כדי להיות אדיש למותי.

אבל זה לא העניין. אני ראיתי רק פנים מעוותות משנאה שיורקות כלפי. אבל זה בנאדם עם משפחה, שעובד קשה. היריקה הייתה בשש בערב. הוא בטח היה בדרך הביתה. שם יפגוש את אשתו וילדיו. אולי הורים בגיל של ההורים שלי. הוא יכול להיות הלקוח הבא שלי לאישור נוטריוני, ואז באמת נשב ואני אסביר לו למה צריך לחתום על נוטריון בשביל לקבל משכנתא, והוא יגיד תודה רבה, ואם לא הייתה קורונה היינו לוחצים יד. אם יראה את אבא שלי במשרד אולי ישאל לשלומו. האמת – לא ממש ראיתי את הפנים. יש מצב שהיה לקוח מזדמן במשרד שלי בשבועיים האחרונים. הכל יכול לקרות. ועדיין הוא אדיש לחיי ולבריאותי במידה כזו שבחר לסכן אותי ואת משפחתי במחלה, רק בגלל שהחזקתי שלט שכתוב בו 'דמוקרטיה'.

לכאן הגענו. אחרי שניפתר מהמושחת נצטרך לבנות הכל מהתחלה. נצטרך לחשוב מחדש על כל מה שנאמר בשנים האחרונות שהביא אדם טוב בדרך כלל, נורמטיבי, עובד קשה לפרנסתו, להיות אדיש לחיי או למותי. זה הקלקול שהביא המושחת לחיים שלנו. קלקול שהיה קודם, אבל לא חדר כל כך עמוק. יש הבדל בין אדם כמו יונה אברושמי, לבין אדם נורמטיבי, מן היישוב, שפשוט מבצע בצומת נסיון רצח אגבי כמעט. נסיון הרצח האגבי הוא החידוש הנפלא שהביא המושחת לעולמנו. חיי אינם שווים. אני אנרכיסט, הקרן החדשה, מפיץ מחלות (!). אבל המושחת ילך, והתיקון יבוא.ויום אחד אני אשב עם נהג המשאית הזה, או מישהו כמותו, ונוכל לדבר כמו אזרחים, ולא כמו נתין שטוף מוח שמנסה לרצוח מי שמעז לדבר נגד המנהיג.

אז מחר עוברים שבועיים, ואני די בטוח שלא נדבקתי מהיריקה. כאילו עד מחר אני לא אדע, נכון?? אבל אני אופטימי. הסכנה נמצאת מסביבנו ושום דבר לא בטוח, ומאז ההידבקות הנורא בטוחה הזו נדבקתי ממיליון דברים אחרים, ואני חי באינטרוולים של ספירה לאחור של שבועיים מכל אירוע נתון. אבל האירוע הספיציפי הזה כמעט מאחורי. אם אראה את הצד השני של המגיפה, ואת הצד השני של הביביזם, יהיה ממש טוב. אם לא – תהיו אתם בסדר. מרחק חברתי, תשטפו ידיים, שני מטר, כל זה. ותפגינו – זה חשוב. ותיזהרו מיורקים.

9 מחשבות על “היריקה

  1. ממש לא יודעת אם נזכה לראות את הצד השני של הביביזם או של המגיפה. כרגע לשניהם ממש לא רואה את הסוף. מנסה להיות בסדר – מרחק חברתי, שטיפת ידיים, שני מטר, מסיכה. ומפגינה על הגשר. ובעלי נוסע מדי פעם גם לבלפור.
    החשש הכבד שלי הוא שגם אם הקיסר עצמו יורד בשלב כלשהו משלטונו, ייקח עוד שנים לתקן את הנזק שהוא עשה במשך כל כך הרבה זמן. אם בכלל ניתן יהיה לתקן. המחאה הזאת אולי משקפת כרגע את הדעה של יותר מ50% מהעם (מהיכן אתה מקבל את המידע הזה?) אבל בסך הכל אני מרגישה כאן במיעוט

    אהבתי

  2. האלימות בארץ – מילולית ופיזית – הקצינה מאוד בשנים האחרונות. זה מפחיד.
    אם כי אני עדיין חושב שיש מרחק בין יריקה לניסיון רצח (אפילו בזמן קורונה)

    אהבתי

    • ממש לא, לדעתי. הוא אינו יודע ואינו יכול לדעת אם הוא נשא. החוק מחייב אותו ללבוש מסיכה כשהוא נמצא לידי. כשהוא יורק עלי הוא אומר 'אני לא יודע אם יש לי או אין לי קורונה, ויש סיכוי לא רע שיש לי, כמו של כל אחד, אבל לא איכפת לי אם תחייה או תמות, העיקר שאני אשיג את המטרה החשובה מבחינתי, וזה לגרום לך להרגיש שאני לא אוהב את הדעות שלך'. זה מבחינת החוק נקרא 'אדישות' ולפי התיקון לחוק אדם שגורם למוות באדישות הוא רוצח. מבחינתי מה שהיה שם זה ניסיון לרצח.

      אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s