מלחמת המפרץ הראשונה – מזכרונותיו של לוחם

יו כמה שאני זקן!

זה שלושים שנה למלחמת המפרץ, ואני יכול לספר כיצד לחמתי בה, ויש לזה המון לקחים וזה מאוד רלוונטי לכל מה שקורה עכשיו.

היו כמה שבועות די מטורפים לפני כן, כי לכולם היה ברור שסדאם ישמיד אותנו עם טילים כימיים וכולנו נמות. זה היה מאוד עצוב, אבל לפעמים גם משעשע כמו דורון נשר שנתן מונולוג שכולנו נמות והוא מפחד ביום שישי ב'סיבה למסיבה' או איך שלא קראו לתכנית של הערוץ הראשון והיחיד שזכתה למאה אחוז רייטינג. חיפשתי את הסרטון הזה ביוטיוב אבל לדעתי הוא הושמד כי זו הייתה דמורליזציה פאר אקסלנס. סבא שלי שהיה אז בן 87 (החזיק מעמד עוד עשר שנים אחרי כן ומת ב-11 בספטמבר 2001. בחיי! יש לו עיתוי) אמר לי שהוא לא מפחד למות רק מפחד שאם הגזים זה כואב. הרגעתי אותו שהגזים לא כואב. מה איכפת לי? הבנאדם עבר את כל המלחמות שאפשר לחשוב, החל ממלחמת העולם הראשונה, דרך המהפכה הרוסית, והכל בסבבה אז סדאם קטן עליו.

אז יום לפני פקיעת האולטימטום באמצע הלילה, אז הייתי סטודנט למשפטים בירושלים, והייתה לי עבודה נחמדה כעוזר פרלמנטרי של ח"כ אלמוני אבל חמוד לאללה בשם חסיין פארס וגרתי עם החברהשלי שקוראים לה ש' בדירה ממש נחמדה ברח' לינקולן ברחביה ליד איצטדיון ימקא. אשכרה אפשר היה לראות את המשחקים מהמרפסת שלנו, וזה למה שהיא הייתה בדרך כלל עטופה בגדר תיל וכל מיני דברים שלא יאפשרו לטפס עליה. עזר כמו כוסות רוח למת. היינו נעלמים כל שישי בצהריים וחוזרים בשבת בערב. לא רוצה להגיד איך המרפסת הזאת נראתה. בקיצקיצור הייתי גם מילואמיניק שהפעיל מכשיר נורא מתוחכם שנקרא בשם סודי, והמטרה שלו הייתה לטווח פגזים במלחמת העולם השנייה בערך. הוא היה באמת מכשיר גרמני ענתיקה, שכבר היה גרוטאה ב-1991 ואיכשהו יצא שקיבלתי בו איזה הכשרה בסיסית ושמה עשיתי מילואים. בין 1989 ל-1992 זה היה 45 יום בשנה בלבנון (באמת!) אבל 1991 ראתה גם את מלחמת המפרץ. אז כאילו יום לפני פקיעת האולטימטום אני ישן ליד החברה הזאת ואז הטלפון מצלצל ועל הקו חברי כאח לי א' ח' שהוא בצוות. ואומר שהקפיצו את כל הצוות. ישר התקשרתי למשרד קישור, ואמרו שהקפיצו באמת את כל הצוות אבל בצורה מצומצמת זאת אומרת את כל הצוות חוץ ממני. זה ממש עשה לי רע, כאילו לאגו ולמאצ'ו. אז שאלתי אם בכל אופן לבוא? והיא אמרה, אין צורך. ואז נורא נעלבתי וכמעט בכיתי. היום הייתי אולי מסתובב לצד השני, ונרדם אבל אז הייתי עם אגו רגיש ובשתיים בלילה לקחתי מונית והגעתי למקום הזה המגעיל בשטחים שם היה שטחי הכינוס שלנו. החברה הזאת לא לקחה את זה בקלות, ואמרה שאם אני מטומטם מספיק להתנדב למילואים ולהשאיר אותה לבד, במלחמה שזורקים טילים על העורף, אז אולי כדאי שאני לא אטרח לחזור. אבל אז דיבר האדרנלין והאגו, ולא כל כך הקשבתי לה וחבל, כי במהלך השנים למדתי להבין שהיא מתכוונת בדרך כלל למה שהיא אומרת. אז כשהגעתי למקום של הכינוס במונית אמרו שאם כבר באת נגייס אותך.

אז הגענו לשטחים האלה והיינו שם איזה יומיים והצטיידנו, והייתה נסיעה די הזויה ברכב מגוייס לתל אביב ובחזרה להביא כל מיני דברים. הרכב המגוייס הזה קרענו לו את הצורה. מה שכן אנחנו נכנסנו איתו למארב מתי שהוא באמצע המילואים כי כדי לעבור למקום שהיינו היה צריך לעבור בשטחים באיזה עיר, ויצא שלקחנו סיבוב לא נכון והקיפו אותנו והתחילו לזרוק עלינו אבנים, ולהקיף אותנו והיה באמת לא נעים. אנחנו כולנו היינו על הרצפה, אבל הקצין שלנו א' י' שהוא אחד האמיצים אם לא האמיץ ביותר, יצא והתחיל לירות באוויר, וכך נחלצנו. אגב – באמת באוויר. זה עובד גם כך. זה היה אקדח אזרחי שלו, והוא כבר עשרות שנים צוחק שצה"ל חייב לו חמישה שקלים על חמישה הולופואינטים. בקיצור אני זוכר את הרכב המגוייס הזה שהיה טנדר פז'ו די נחמד בהתחלת המלחמה וגרוטאה בסופה.

אחרי כן שלחו אותנו להילחם באיזה ראש של איזה הר שנמצא ליד איזה עיר בשטחים. בתוך ההר היה מוצב כזה ענקי עם דלתות ממתכת ענקיות כמו שרואים בסרטים, ואנחנו זרקנו את הגרוטאות שלנו – המכשיר הגרמני של הטיווח והמכונית המגוייסת באיזה מקום ליד הבונקר הזה, והיינו צריכים לשמור עליהם. זה היה באמת נחמד, והיינו עושים משמרות.

אז כשהטילים הראשונים נפלו הייתי במשמרת עם א' ח' שהתקשר אלי, וישבנו וקשקשנו ולא עשינו כלום. ואז הבנו שמשהו לא בסדר כי גם התחיל להיות משונה למטה בעיר הזאת שהיינו מעליה, וגם התחיל להיות מאוד משונה וריק ושקט מאוד מסביב. טוב, אז רצנו לבונקר שהיה באמת בונקר אטומי שאפילו אם טיל אב"כ של סדאם היה נופל לו על השפיץ אז לא היה קורה כלום, והדלתות האלה ממתכת היו סגורות. אז יצרנו קשר בקשר עם החמ"ל שלהם בתוך הבונקר, והם הסבירו לנו שנפלו טילים ולא יודעים מה קורה ואם אנחנו בחוץ אז שננסה לשרוד כי חבל לפתוח בשבילנו את הדלתות ואז כולם ימותו.

זה נשמע הגיוני, אבל באיזה שלב כמה דקות אחר כך מישהו היה צריך פיפי או להביא משהו מהמגורים, או אלוהים יודע מה ובכל אופן פתחו את הדלת. אז נכנסנו והם כולם היו שם בפנים די בהיסטריה, ושלושה ארבעה כבר הזריקו לעצמם אטרופין, והם היו עם מסכות. אנחנו שבאנו מבחוץ ולא היו עלינו את המסכות די עודדנו אותם שאנחנו עוד חיים והגז לא הרעיל אותנו, אז עניינים די נרגעו אחרי שראו אותנו. אגב זה הכל החירניקים או מה שזה לא היה שהחזיקו את המוצב. הצוות שלנו היה מאוד קול ורגוע, וכולם היו נורא אמיצים. באמת!

אז ככה היה לא זוכר אולי 28 יום. באיזה שלב הורידו אותנו מההר הזה כשהסתבר שמכשיר הטיווח הגרמני לא יכול לסייע במה שזה לא יהיה שתכננו שהוא יסייע, וסתם ישבנו באיזה מקום בבקעת הירדן והתייבשנו, והפסדנו את כל הכיף, את כל הטילים והמסכות והמסקינג טייפ והניילונים וזהו זה, והבבא בובה ונחמן שי. טוב, שחררו אותנו מתי שהוא אז הספקנו את הצ'ופצ'יק. תפסתי איזה אזעקה או שתיים בירושלים, שזה לא היה שווה כלום, כי לא זרקו טילים על ירושלים. ש' הייתה בחיפה רוב הזמן וממש נפלו טילים לידה. אפרופו ש' היא באמת התכוונה לזה שאם אני מתנדב למילואים לא לחזור, והייתי צריך די להתחנן כשחזרתי שיפתחו לי את הדלת. אז אחרי כן התחתנו אחרי איזה חצי שנה, אחרי שהבטחתי לה שלעולם לא אתנדב עוד למילואים. המילה שלי לא שווה כלום, כי אני עדיין מתנדב למילואים. אבל כבר מאוחר מדי.

אז לקחים:

1. כמה שזה מפחיד זה עובר ואחרי כן זה נוסטלגיה. הצעירים של ימינו שישרדו את המגיפה מה זה יצחקו בזהו זה 2051.
2. בניגוד למלחמת המפרץ שאז מת בדיוק בנאדם אחד שנפל עליו טיל, המגפה שלנו זה כבר שלושת אלפים הרוגים, וכדאי שנזכור את זה.
3. באמת זה נורא מזכיר את הקורונה עם מסיכות, וכל הסלנג המיוחד וההווי והסגר. מה שכן הקורונה תשאיר כאן נזקים כלכליים שיזרקו אותנו כמה עשורים אחורה (ראש הממשלה שיחליף את ביבי יצטרך להתמודד עם זה, וכולם יגידו שזה אשמתו, ואיזה גאון ביבי היה אבל אנחנו נדע שזה באמת אשמת ביבי, והוא הפסיד בבחירות במיוחד כדי לא לקחת אחריות על כל מה שעשה) ומלחמת המפרץ לא ממש השאירה איזה נזק ממשי, והכל חזר אחרי כן איך שהיה.
4. איזה ראש ממשלה היה שמיר! אין כאלה יותר. באמת! לא סבלתי אותו, אבל היום הייתי קונה אותו לעוד איזה שלוש ארבע כהונות.
5. אל תתנדבו למילואים אם אומרים לכם שלא צריך אותכם אז לא צריך אותכם. תתנדבו רק אם מישהו אומר שצריך אותכם אבל אתם צריכים להתנדב בשביל זה. כמו שאני עכשיו.
6. אם מגייסים לכם את המכונית תגידו עליה קדיש.
7. יש בכלל מכוניות מגוייסות היום? מקווה שלא, כאילו לטובת בעלי המכוניות.
8. צה"ל הוא הצבא המוסרי והאמיץ ביותר בעולם.
9. אם החברה שלך אומרת שאתה מטומטם היא בדרך כלל יודעת מה היא אומרת
10. ש' בדרך כלל יודעת מה היא אומרת וצריך להקשיב לה בכל דבר