משהו רוחני זורם כביכול

ימים סוערים עוברים עלינו, ואני עם ביקורת ספרים. אנו צופים כאן בבלוג אל הנצח. גם כשהביביזם יהיה מת וקבור כמבשרו ההיסטורי משטר הפורפיריאטו של דיאס במקסיקו, עדיין ייכתבו כאן ספרים. מבחינה זו 'משהו רוחני זורם כביכול' הוא עבורי יותר מהסחת דעת מבורכת מאירועי השעה. הוא ההבנה שיש כאן חיי רוח, יצירה, אקדמיה, וכל הג'אז הזה. לכן, וגם כדי לפרגן לידידתי שולמית, היוצרת המשותפת של הספר הזה, אני כותב עליו.

ואכן, הספר נכתב על ידי שולמית אלמוג, שהיא עבורי ידידה ומורה, ועל ידי יאיר אלדן שמעולם לא פגשתי. מהבחינה הזו, חוויית הקריאה בדו-עט הזה הייתה עבורי מיוחדת. בעוד שקולה של שולמית נשמע לי צלול ובהיר, לקח לי מאמץ מסויים לפענח את קולו של אלדן. המאמץ היה שווה. הספר הוא חלופת מכתבים (אימיילים? ווצאפים? האם אכן נותרו אנשים שממש טובלים את העט בקסת, ואחרי כן טורחים להכניס את היצירה אל תוך מעטפה, להדביק עליה בול ולשלשלה בתיבת הדואר?) בין גבר – אלדן, לאישה – אלמוג, העוסקת, נו…. במה שבין גברים ונשים. סורפרייז סורפרייז.

מהבחינה הזו הספר היה יכול ליפול לכל קלישאה אפשרית, ולכל מלכודת, אך הוא נמנע מכך באלגנטיות שובת לב. הדיון הזה, בין הגבר והאישה, אף פעם אינו מגיע למקום הקלישאתי, או אפילו מדרדר למניפסט פמיניסטי או אחר. המדובר בהחלפת דעות אישית מאוד, בנושאים – כפי שכתוב על עטיפתו האחורית של הספר – חוק, צבא, כסף ופרנסה, קשר, הורות, משקל, איפור, קעקועים ולבסוף מעשה הכתיבה עצמו. אך הנושאים האלו הם רק 'מקגאפין' כמו שהיה המנוח היצ'קוק אומר. הם המזוודה של מרסלוס וואלאס ב'ספרות זולה'. כלי המניע את העלילה קדימה, כאשר לתוכן עצמו אין חשיבות מיוחדת. המזוודה של מרסלוס ואלאס זוהרת באור יקרות משפותח וינס את המכסה. אבל מהו שנמצא שם בפנים? זהו ה'טראנק שוט' שטרנטינו מתמחה בו. אנו רואים את פניו של וינס המוארות באור של מה שזה לא יהיה בתוך המזוודה, ויודעים שיש שם משהו חשוב ויקר ערך. אבל מהו? מה זה משנה בעצם? מי בעצם יקרא ספר על מה שחושב יאיר אלדן על כתיבה או מה שחושבת שולמית אלמוג על פרנסה? לא על זה הספר. זוהי הפלטפורמה המניעה אותו. ועל גבי הפלטפורמה הזו נוצר מעשה אומנות.

המדובר באומנות שחלפה מן העולם, אומנות של כתיבת מכתבים, של הריקוד העדין, ההדדי, המתוחכם, בין שני אנשים שונים מאוד. יאיר הוא ברור, גלוי, מפורש, אינו מסתיר דבר ואינו מתבייש בדבר. שולמית היא רציונלית, סימבולית, אקדמית, מראה טפח ומסתירה טפחיים. ההיפוך המושלם של הקלישאות ה'גבריות' וה'נשיות' כמו שחוזר יאיר פעם אחר פעם – המשימה שלו היא 'לא להפוך לגברי'. עם יאיר אנו חווים את כל חייו הפרטיים, עבודה, זוגיות, הורות, גירושין, לידה. שולמית נותרת מעורפלת, אולי אף מתנשאת. הספר הוא מסע חיזור מתמיד בניסיון להפגיש את שני הקווים המקבילים, לקראת הסיום, בו פוסקת דווקא האישה, בתגובה לוידוי של הגבר על חולשותיו ומגבלותיו "והרי זה כל האישהגבר".

והמסע הוא מרתק, ומצדיק את קריאת הספר, גם לאנשים שעולמם מאוד שונה מעולמם של יאיר ושולמית, שהוא דומה מאוד לעולמי – אקדמיה, הורות, עבודה, כתיבה. יש כאן הד לכמה וכמה עולמות שונים. לסלון הספרותי של המאה ה-18, לספתו של הפסיכואנליטיקאי בראשית המאה ה-20, לדיאם בטוויטר במאה ה-21. מעט מאוד ספרים כאלו נכתבים עוד. וטוב שעדיין יש מי ששולח ידו במלאכה כפויית הטובה הזו.

ועדיין, לאחר הקריאה, גם כאשר סיימנו, וגם משנאמר שלתוכן עצמו יש חשיבות פחותה מן הפלטפורמה ומן הנרטיב, אנחנו נותרים עם המון תובנות של שני אנשים אינטליגנטיים להפליא, מגוון של אמרות כנף, דימויים, הערות, תובנות, פרשנויות. וכן, אפשר למצוא כאן, גם במסגרת ה'מקגאפין', המון תובנות על הדברים הבסיסיים בחיים שלנו, על תרבות – בה בעת אוניברסלית מאוד וישראלית (או אף חיפאית) מאוד, ולצאת מועשר, כמו שיחה עם חבר טוב על נושא חשוב, כאשר החבר הזה פתאום מביא לשיחה זווית חדשה, שלא חשבנו עליה קודם. זה ערך מוסף אדיר של הספר. ובלי יותר מדי ניים-דרופינג, נכנסים לשיחה גם עמוס עוז והלית ישורון, ז'יל דלז ופליכס גואטרי, סימון דה-בובואר וסארטר, אלים ואלות מהמיתולוגיה היוונית, ופרויד קשישא קופץ לבקר. גם אמנות זו, אמנות השיחה האינטליגנטית, הולכת ופסה מן העולם. תרבות הווצאפים והאימוג'ים, ששני כותבי הספר חשים זרים לה, הורגת את השיחה. מבחינה זו הספר הוא אולי מציבה מפוארת. ניסיתי לכתוב פליכס גואטרי בווצאפ. המתקן האוטומטי תיקן לי ליגאל גואטה. לא אנסה עוד. כמו שכתב ברכט – "בני הצעיר שואל אותי – האלמד צרפתית? למה, אני רוצה לומר. המדינה הזאת שוקעת."

טוב אז אם מישהו כאן השתכנע לעשות את הדבר שמעט מאוד ישראלים עושים בימים אלו וממש לרכוש את הספר, אז הנה הקישור. מאוד אשמח לשמוע אם מישהו קרא כאן והתרשם כמוני.

מה שכן, אני סבור, ואיני מסתיר זאת, שדווקא בנושא הקעקועים היה על שני כותבים אלו, שאיש מהם לא חש את המחט על בשרו מימיו, להיעזר בתובנות של מכר ממכריהם המקועקע מכף רגל ועד ראש. אבל צריך להשאיר משהו ל'משהו רוחני זורם כביכול 2, הייתי בנו של משהו רוחני זורם כביכול'. אני מקווה שאיפשהו במחשכי המייל, או בעומקי תיבת הדואר של דואר ישראל ההתכתבות הזו נמשכת. בעצם אי-אפשר שלא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s