הפעם האחרונה ששיקרתי / ריילי סאגר

היה זה רב האמן הרוסי ולדימיר נבוקוב שהרס לנצח את מחנה הקיץ האמריקאי, בספרו 'לוליטה', וכל זה עוד בשנת 1953. לוליטה בת ה-12 נשלחה אל מחנה הקיץ של מיס הולמס. "כדי להתפתח מבחינות רבות – בריאות, ידע, שליטה עצמית, וביחוד ברגש של אחריות כלפי אחרים." גיבורו של נבוקוב, הפדופיל הצדקני הומברט הומברט, מגיע למחנה הקיץ כדי לאסוף את הנערה, וכל כוונתו לאנוס אותה לאחר שישקה אותה בסמי הרדמה. הוא מופתע לגלות, "שלא מצאתי אף זכר של צניעות באותה נערה יפה שעוד לא הגיעה לפרקה, ואשר החינוך המעורב המודרני, וגינוני הנעורים, וחינגת הווי המדורה וכן הלאה, עשו כולם יד אחת להשחיתה השחתה גמורה וחסרת תקנה." ואכן, מחנה הקיץ ממנו נאספת לוליטה מתואר כמקום בו נערות בגיל העשרה המוקדם פעילות מינית, ונענות בחדווה לחיזוריו של הבן של בעלי המקום, העושה בהן כרצונו. זה קו פרשת המים של מחנה הקיץ האמריקאי, ומה שהיה לא יהיה עוד.

שנות השמונים הביאו איתם טוויסט ייחודי לארצות הברית, סרטי 'סלאשר', סרטי אימה זולים המתרחשים במחנה קיץ. והאם יש מקום טוב מזה לסרט אימה זול? בניגוד ל'ג'מבורי' או ה'צפונבורי' הישראלים, המתרחשים בדרך כלל במרחק של עשר דקות נסיעה מהבית, אורכים ארבעה ימים שבמהלכם יום אחד מוקדש לביקור הורים, ויש תורנות של הורים שמבשלים ושומרים, מחנה הקיץ האמריקאי הוא בדרך כלל מאוד רחוק מהבית, והילדים נשלחים אליו יותר כדי שלא יסתובבו חודשיים בין הרגליים, מאשר מכל סיבה אחרת, וההורים נהנים מאוד מהמחשבה שלא יראו אותם ולא ישמעו אותם עד לסוף הקיץ. האם יש כר פורה מזה לפעולתם של רוצחים סדרתיים? החלוץ בסוג זה של סרטים, שקבע את הפורמט, הוא "יום שישי ה-13" משנת 1980 שהותיר אחריו לא פחות מאחד עשר המשכים ועשרות או אף מאות חיקויים. הפורמט שנקבע, וחזר שוב ושוב, הוא כי באותו מחנה, המצוי לרוב על שפת אגם, אירע דבר מה איום לפני שנים רבות, והוא שב וחוזר ועושה שמות בנערים והנערות המגיעים למחנה היום, חלקם כחניכים וחלקם כמדריכים. ג'ייסון וורהיס, שטבע באגם במחנה הקיץ וחוזר לחסל את הנערים ששוהים בו עשרות שנים לאחר מכן, הפך לאב טיפוס לגיבור אמריקאי המופיע בקולנוע ובספרות.

למה האמריקאים ממשיכים לשלוח את ילדיהם למחנות האלה, לא אדע. אם אני אב לילדים בארצות הברית הייתי מונע מילדי חוויה איומה זו, שתביא, אם להשחתתם מבחינה מינית, או להשמדתם בידי ג'ייסון ודומיו. אני אוהב את ילדי תמים, זכים, חיים ולידי. אבל שוב ושוב נשלחים הילדים האמריקאים, כצאן לטבח, בסרטים ובספרים למחנה הקיץ, ושוב ושוב הם מתים שם מיתות נוראות, כאשר הנחמה היחידה שלהם היא הפעילות המינית האינטנסיבית שהם זוכים לה קודם לכן.

טוד ריטר הוא סופר אמריקאי צעיר, הכותב תחת שם העט ריילי סאגר, שכנראה ראה כל סרט וסרט מסדרת 'יום שישי ה-13'. הספר שכתב, 'הפעם האחרונה ששיקרתי' הולך בדיוק לפי המתכון שרקחו במאי ה'סלאשר פילם' בשנות ה-80. אישה מבוגרת המגיעה כמדריכה למחנה קיץ בו שהתה בילדותה, ואשר בו אירע מקרה נורא שכתוצאה ממנו שלוש מחברותיה נעלמו ואינן. כל יתר מאפייני הז'אנר נמצאים שם, כולל האגם הבלתי נמנע, בנה של בעלת המקום שמתפקידו לחנוך מינית את הבנות המגיעות למחנה, וכיוצא בזה. ריטר אסף כל קלישאת מחנה קיץ אפשרית (כולל מהספר 'בורות' של לואיס סאקר, שאמנם עוסק בבית כלא לעבריינים צעירים, אבל גם זה סוג של מחנה קיץ. מי שמכיר את הספר ימצא לו הרבה הדים ב'פעם האחרונה ששיקרתי') ורקח מהם ספר מתח לא רע בכלל.

אני מכיר אנשים שאוהבים ונהנים מ'סלאשר פילמס'. הנאה לגיטימית לכל הדעות. הגרועים בהם הם אכן גרועים, אבל הטובים שבהם הם מוצר ההולך לפי מתכונת מוכרת, מספק לצופה חוויה של חזרה על פורמט אהוב ומוכר, ולרוב קתרזיס בסוף, בו הנערה האחרונה שורדת, והמפלצת מובסת, בדרך זו או אחרת, אך לא באופן סופי שימנע את הפקת הסרט הבא. ריילי סאגר מספק לנו סוג מתוחכם יותר של חוויה. בניגוד לקולנוע, בו חלק מהפורמט הוא ה'גור' או הדם והקרביים הנשפכים לכל עבר, במדיום הספרותי צריך לספק את הפורמט אבל לעבות אותו במשהו שימשוך את הקורא, בדומה ל'גור' המושך סוג מסויים של צופי קולנוע.

ה'משהו' הזה הוא תחכום נרטיבי ועלילתי. עלילתו של 'הפעם האחרונה ששיקרתי' מורכבת. יש בו פרקים המתרחשים בהווה, בו הגיבורה בת עשרים ושמונה, ופרקים המתרחשים חמש עשרה שנה לפני כן. הדבר מוסיף תחכום ומורכבות לעלילה המתקדמת באופן די צפוי עד אמצע הספר בערך, ומשמש גם כאמצעי דרמטי מתוחכם. בשיא הספר (סוג של ספוילר…) יש פרק שלם שהקורא התמים סבור שהוא מתרחש בעבר, ורק בשורה האחרונה של הפרק מסתבר שהוא מתרחש בהווה העלילתי. המדובר בכתיבה מתוחכמת, מודעת לעצמה, הפורצת את מגבלות הז'אנר של ספר / סרט מחנה הקיץ, מתוך הז'אנר עצמו, תוך מתן הומאז' ראוי לכל ספר וסרט (והם רבים) ששימשו לו כמצע תרבותי וספרותי.

מכאן ואילך הדברים מקבלים תפנית. מאגר החשודים מוצג לראווה, לכל אחד אמצעים, מניע והזדמנות לבצע את הפשעים האיומים (בהם כמובן חשודה הגיבורה). המדובר הוא בסוג של כתיבה המזכירה מעט את כתיבת אגאטה כריסטי, יותר משהיא מזכירה את אביו הרוחני של הספר 'יום שישי ה-13', וכמו בטובים שבמותחנים הבריטיים, החשודים נפסלים אחד אחד, ואז הסיום בו מתגלה הפתרון, ובעמוד האחרון של הספר, הכל מתהפך על פיו. הופתעתי? ודאי שהופתעתי. גם אני, כותב ספרי בלש שכמותי, לא הצלחתי לנחש את הטוויסט האחרון.

הכתיבה עצמה היא ברמה או שתיים מעל מה שמקובל בז'אנר. ריילי סאגר כותב בקול נשי כמעט מושלם, כך שעד שגיגלתי את שמו, הייתי בטוח שהמדובר בסופרת. התרגום שוטף בדרך כלל, ואינו מפריע להנאת הקריאה, שזה הרבה מאוד ממה שניתן לצפות מתרגום. בפני המתרגמת מירב איגר עמדו כמה בחירות קשות ("מחנה נייטניגייל" "קאמפ ניינטינגייל"או "מחנה זמיר"?) והיא צלחה את רובן בצורה מושכלת. שפת הספר שוטפת ועכשווית, וההפקה של הוצאת 'מטאור' תורמת להנאה בדברים קטנים כמו הפרדת תתי הפרקים בספר בצלליות קטנות של אצטרובלים.

ממליץ? ודאי שממליץ. השבוע היה עלי לחכות מספר שעות לקבלת שירות באחד המקומות, לקחתי עמי את הספר, והצלחתי לסיימו לפני שהגיע תורי. מכאן אתם למדים על התור הארוך שחיכיתי בו, אך גם על כך שהספר ניתן לקריאה במכה אחת ושקשה להניחו מהיד. מושלם לטיסה קצרה, תור ארוך או סתם שבת בים.