ילדים, הזהרו מעמנואל קאנט!

טוויטר זה מקום שאני מבלה בו פה ושם. לפעמים יותר לפעמים פחות. השימוש שאני עושה בו הוא במיוחד כדי לפרסם את הפוסטים בבלוג, אבל אני מאוד נהנה לעקוב אחרי חבורת השמאלנים שמהווה את הפיד המאוד סלקטיבי שלי. וכך נחשפתי לציוץ הבא. אל תלחצו. המדובר בבחור בשם ג'ו קרטר מארצות הברית שצירף תמונה של מהדורה של 'הביקורות' של קאנט, כשעליה האזהרה הבאה (מתורגם מאנגלית על ידי:)

ספר זה הוא תוצר של זמנו, ואינו משקף את הערכים שהיה משקף לו היה נכתב כיום. הורים ירצו אולי לדון עם ילדיהם כיצד דעות על גזע, מגדר, מיניות, אתניות ויחסים בין אישיים השתנו מאז נכתב ספר זה בטרם ירשו להם לקרוא ביצירה קלאסית זו.

וואלה? וואלה. האינסטינקט הראשון הוא לומר "אבל הציווי הקטגורי הוא סינתיטי אפריורי! הוא תופס בכל מקום בו פועלת תבונה! הוא נעלה מעל לזמן!" אבל מצד שני זה רעיון לא רע.

אפשר לשים את האזהרה הזו על המון טקסטים. הראשון שאני חושב עליו הוא התנ"ך. וזה רעיון לא רע שבמקום ללמד את התנ"ך כמודל נעלה מאוד של מוסר, דבר האל המחלחל בין הדורות כציווי ישיר אל הקורא (הנחשף אליו לרוב בגיל הרך) יש להסביר שהספר הוא תוצר של זמנו ודעות על גזע, מגדר, מיניות, מחיית עמלק ומשכב זכר די השתנו מאז.

אבל חיפוש נוסף בגוגל מעלה שהאנשים הטובים בהוצאת ויילדר כבר הקדימו אותי, וחטפו על הראש מאנשי פוקס ניוז על זה ששמו את הפיסקה הזו על העותק שהם מפיצים של החוקה האמריקאית. 

לא פלא שאת הארטילריה הזו הם חטפו מפוקס ניוז. כי העניין הזה חושף את הסוג הצבוע מאוד של ליברליזם אמריקאי במערומיו. כלא מחשבתי צר ודוחק, שאינו מאפשר לדעה כופרת לחדור אליו. שבשם עקרונות של חופש ושוויון רודף, למעשה את המחשבה החופשית (והתנייה הזו היא מעין רדיפה. יש מעט מאוד דרכים לרדוף פילוסוף מת. זו אחת מהן).

קאנט אכן היה רחוק מלהיות ליברל. יהודה מלצר כתב על תורתו במבוא ל'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' – "נשים, משרתים וילדים הם רכוש; הומוסקסואליות היא רע שאי אפשר להעלות על שפתינו; אוננות היא במובן מסוים רע חמור יותר מאשר רצח עצמי; תינוקות 'לא חוקיים' אפשר להרוג, הם אינם ראויים להגנתו של החוק".

ועדיין אני רואה, במובנים רבים, את העולם דרך עיניו של קאנט. מי שמאיתנו שהוא תינוק לא חוקי יכול להירגע. דיברתי היטב עם הורי בטרם פתחתי בקריאת 'ביקורת התבונה הטהורה', והבנתי כל מה שצריך.

ניסיתי לערוך שיחה דומה עם בתי אבל היא הסבירה לי שהיא לא מתכוונת לבזבז את מעט הזמן שנותר לה עד היציאה לשנת שירות על קריאה בספרים של פילוסופים גרמנים מלפני מיליונת'לפים שנה. לאחר שהבהרתי לה ש'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' הוא קטן יותר בהיקף ומעט ברור יותר מה'ביקורות' לא נחה דעתה, והיא הביעה חשד כלפי כל ספר שבכותרת שלו יש מילה עם תשע אותיות.

ממתק? שיר זה עומד באופן מוחלט בניגוד לציווי הקטגורי, המצווה עלינו לפתח את כישרונותינו ולא לייחד את חיינו, כאותם תושבי הים הדרומי, 'לבטלה, לתענוגים, לפרייה ורבייה ובמילה אחת – להנאה.' ואכן, השיר הזה מעלה תורת מוסר אלטרנטיבית לציווי הקטגורי, אך בניגוד לגב' עם המרטיני הוורוד ששרה את השיר הזה, יש לי כל כוונה לפתח את כשרונותי במידה כזו, שאגיע לצד השני של הקיץ הזה כשהטקסט של הדוקטורט (שניים וחצי פרקים שנותרו לי לכתוב מתוך כשמונה) כתוב.

אליפסיס

בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.

SHAKESPEAR

שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.  זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.

איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.

זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?

טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.

that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;

או בתרגומו של ג. א. אלמוג –

…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.

לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.

מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.