עדכונים, תכניות לעתיד, וכאלה

שמתם לב שהפסקתי לכתוב פה? זה כי הבת שיחקה לי עם המחשב איפסה את כל ההגדרות, ובשביל להיכנס לבלוג אני צריך סיסמה, מה שאני לא זוכר ולא בא לי לשחזר. כותב בין לקוח ללקוח ממחשב בעבודה שאיך שהוא שומר על הססמה הסודית. מה שגורם לזה שהקטע הבא יהיה מורכב מקטעים שברובם עדכונים ותכניות. וגם הרהורים והסברים.

* נתתי ואחד הרצאה על המילת. באמת כולם נהנו והשכילו. היה כנס סבבי. חבל שלא באתם. כשיעלה בווידאו אני אקשר. הכנס נקרא 'נשים במלכוד' ודיבר על נשים ודין דתי. נושא חשוב ועמוק מכדי להתייחס אליו בפוסט הזה, אבל אכתוב על זה עוד הרבה אם לא כאן אז במקומות אחרים.

* המתים המהלכים השאירו אותי במתח שנה שלמה. זה הסתיים שכולם עומדים בשורה ואיזה פסיכופט עושה אן דן דינו את מי מהטובים הוא יהרוג עם אלה. אז מי שספויילר לו שיעבור לפיסקה הבאה. בכל אופן הרג את אייברהם שלא כל כך היה לי איכפת ממנו, ואת היפני שממילא הרגו אותו כבר בעונה הקודמת, ובאיזה טריק תסריטאי החזירו אותו שוב, והניחוש שלי הוא שהשחקן העלה דרישות כספיות להפקה. אז בשביל זה קמתי בשלוש בבוקר? כן, בסבבה. ואחרי כן נהגתי שלוש שעות לתל אביב ודיברתי בכנס כמו אריה.

* משמש השנה כסגן עורך של 'הארת דין'. זו לא רק עבודת עריכה אלא ממש הוראה, ועבודה עם סטודנטים מצטיינים. ואני נורא מתרגש וזה מתחיל ביום שישי. אני רוצה להוציא מוצר על רמה מאוד גבוהה, וגם לתת כל מה שאני יכול לסטודנטים שלי.

* אז מתי יבדקו את הדוקטורט? אני חי בלימבו. כמו המתים המהלכים. לא מת ולא חי. אבל זה יקרה יום אחד. אני אפתח את המייל וזה יהיה שם. מקווה שלא אהיה אז זקן ועייף, או מת או משהו.

* שבע עשרה בחודש הסטרנגלרס! ש' החליטה שהולכים כי שמעה קצת ביוטיוב ובא לה. לא ממש ציפיתי, אבל אם זה קורה אני קופץ על ההזדמנות.

* יבול חדש של תנינים הולך ומבשיל. זה תנין של 'אוקטוברפסט' בנוסח בירת חיטה גרמנית.

* בניו אינגלנד אהבתי את סמיואל אדמס שיש להם IPA שחבל"Z. אבל יש גם מבשלה מקומית שנקראת 'סי דוג' שהיא משהו ממש טוב. האמריקאים אוהבים את הבירה שלהם הרבה יותר קלה ופחות אלכוהולית ממה שאני התרגלתי מהבירות הבלגיות והצרפתיות שאני אוהב, כנראה כי אחרת אי אפשר לשתות את כל הסיקס פאק, אבל בז'אנר הזה סמיואל אדמס שולטים, והסי דוג נותנים מוצר ממש טוב.

* אני חושב שהדרך הכי טובה להנציח את שמעון פרס זה לקרוא לכל דבר שהוא 'שמעון' על שמו. כמו למשל 'קבר רבי שמעון בר יוחאי על שם שמעון פרס'.

* בשמיני בחודש הבחירות. לא שאני לחוץ או משהו. אבל בכל אופן שיעבור כבר.

* בשישי בחודש חנוכה של בית הכנסת שלנו בכרמיאל. עד עכשיו התפללנו באולם ריקודים בנעמ"ת. עכשיו בנו לנו חת'כת בית כנסת עם ממש אתם יודעים כל מה שיש בבית כנסת. אנחנו מתפללים שם כבר כמה שבועות, ומה שכיף זה שמגיעים תושבים מקומיים משכונת המכוש ומתפללים איתנו, שזה הדבר הכי נהדר שהיה יכול לקרות לקהילה שלנו, אז בשישי בחודש יש חנוכת בית עם כל הגדוילים של התנועה הרפורמית גלעד קריב וכאלה. יהיה נחמד מאוד.

* הבת מתגייסת ב-14. אני התגייסתיב-12.11 והיינו באוהלים בשטחים המחורבנים וירד עלינו כל הזמן גשם. היא תעשה טירונות וקורס בעיר הבה"דים שזה חדרים עם תנור ומיזוג. שיהיה בסבבה בקולולולו ובמזל טוב. גם זה נושא שקצת קשה לי לכתוב כאן אבל אתם יכולים לנחש מה אני מרגיש.

* הסיסמה שלנו זה 'ראינו דם ראינו גם אש עד מתי נובמבר חמש'. זה עובד גם עם נובמבר שש. אני לא יודע מה עושים עם שש עשרה. מאחל לה שלא תראה דם ולא אש.

* המקום המסריח והמגעיל ביותר בעולם זה המטבח של בט"ר חת"ם בשבי שומרון, שאני מקווה שהחזירו לפלסטינים או הרסו עד היסוד או משהו כזה. בכל אופן משמרות שם היו נמשכות עשרים וארבע שעות נוראות של העבודות הכי קשות והכי שחורות שעבדתי בחיים, כשכל טבח שאתמול התגייס יכול להגיד לך מה לעשות, ולרוב לא בא לך לעשות את זה. ועשרים וארבע שעות מסביב לשעון השמיעו שם קלטת של פופ יורוטרשי גרמני זוועתי. שנת 85 הייתה שיא השפל שהאנושות ירדה אליו במוזיקה. 'מודרן טוקינג' זה רק ההתחלה. בקיצקיצור יש שלושה ארבעה שירים שאיך שאני שומע אותם אני חוזר ישר למטבח הזוועתי הזה, כאילו לא עברו שלושים ואחת שנה. זה אחד השירים האלה. בחורה ששמה סנדרה ששרה את השיר הזה ולא שמענו עליה כלום מאז מעניין למה. בטח היום בת שישים חיה מביטוח לאומי באיזה פרבר נידח של פרנקפורט או משהו. או שהיא חיה מהתמלוגים על השיר הזה. אז אם סידרתי לה עוד שלוש ארבע צפיות ביוטיוב שיהיה לה סבבה.

אמריקה חלק שתיים – הרפובליקה של ורמונט

ורמונט היא מדינה נורא שמאלנית. בחיי. ביליתי 24 שעות נהדרות בעיר האוניברסיטה ברלינגטון שלחופי אגם שמפליין, שהסיבה היחידה לקיומה היא כנראה השמפליין קולג'. סך הכל אם היה להם מילט בארצות הברית וכנראה שיש סיבה טובה שאין, הייתי שולח להם קורות חיים, אבל אם אין מילט אני לא יכול לחשוב מה ירצו שאלמד שם. בקיצור, יש המון חצרות עם שלטים קטנים של ברני סנדרס, מראה עצוב וקצת פאתטי. נכנסתי לחנות של 'צדק ושלום', שמכרו בה כל מיני קשקושים (ש' קנתה מחרוזת מה זה מקסימה) אבל גם המון ספרות שמאל רדיקלי, פוסטרים נגד גיוס ונגד מלחמות ונגד קפיטליזם באופן כללי והמון חומר של 'בלאק לייווס מאטר'. המוכרים היו זוג מתנדבים שהיו לא אמריקנים בעליל. שחורים מאוד עם מבטא צרפתי כבד, ייתכן שממושבות צרפת באפריקה או מהאיטי. ילד בן שלוש שאל את אמא שלו מה זה המדבקה עם צבעי הדגל הגאה. היא הסבירה לו שזה צבעי הקשת בענן ושזאת אומרת שכולם הם שווים. שמאלן קטן וחמוד! רציתי לתת לו נשיקה. מסכן שיצטרך לגדול בארצות הברית של טראמפ.

הם שם בקטע של עידוד תוצרת מקומית. הייתי בברלינגטון ביום ראשון והיה שם יריד איכרים. היו המון חבר'ה עם תוצרת חקלאית אבל גם מבשלות בירה וודקה מקומיות. יש להם שם קטע עם 'מיקרו מבשלות' שהוא ממש נחמד והייתי יכול להשתלב. המון המון דגש על זהות מקומית ורמונטאית, ויש חנות שלמה בקניון שנקראת 'קיפ וורמונט ווירד' או 'תשמרו על וורמונט בתמהוניותה' הבכתי את עצמי ושאלתי את המוכרת למה הכוונה, ומה בדיוק מוכרים בחנות. מסתבר שיש איזה מיתוס שוורמונט היא מקום מוזר והם משתדלים לשמור אותו כך, נקי מהפרעות חיצוניות ולכן יש את החנוה הזאת שמה שהיא מוכרת זה זהות ורמונטאית תמהונית בצורה של סווצ'רים מדבקות לרכבים וכוסות קפה. עד כמה הייתי רוצה לראות תנועה כזו בגליל הד'אהריסטי!

כל הקטע האוטארקי הזה ממש יסייע לחבר'ה האלה להכריז על פרידה מהאיחוד אחרי שטראמפ יעלה לשלטון. זה כל כך מתבקש. מופרך? אתם צריכים להיות שם בשביל להבין. ורמונט, אגב, הייתה פעם רפובליקה, והצטרפה לאיחוד באיחור אופנתי של עשר שנים. זה יכול לקרות שוב. בבחירות עצמן לא נראה שיש להילרי איזה בעייה. לא ראיתי שם שלט אחד של טראמפ / פנס . הפעילות הכי ערה שם היא בצורה של בחורות שהסתובבו ביריד והחתימו אנשים על התחייבות להירשם להצבעה. כידוע, בארצות הברית לא מספיק להיות אזרח אלא צריך להיות מצביע רשום. זה מין מנגנון חמוד כזה שנועד להותיר בחוץ מיעוטים ועניים ועד כמה שאני מבין עובד לא רע. אני מקווה שאף אחד מהמחוקקים שלנו לא קורא את השורות האלה… לא נראה לי שהאוכלוסייה הדי עשירה ולבנה בצורה מאוד הומוגנית של ברלינגטון, שהיא בין היותר מודעות מבחינה פוליטית שראיתי באיזה שהוא מקום ממש צריכה את החבר'ה האלה בשביל להירשם להצבעה, אבל לא היה שם אחד שלא חתם אצל הבחורה הנחמדה וקיבל גם בונוס מדבקה של הילרי. יש לה חיוך מקסים, לא כמו לבוסית שלה, שהיא אחד האנשים השנואים באמריקה. ניגשתי וקשקשתי איתה קצת. והבטחתי לה נאמנה שלו הייתי אזרח ארצות הברית הייתי נרשם להצבעה ומצביע הילרי, ואף קיבלתי מדבקה נחמדה בצורה של משהו שמי שממש מתעקש יכול להבין שיש שם את האות אייטש' עם איזה חץ.

המדבקה הזאת אמרה לי הרבה על השכלתנות של הדמוקרטים, ואם הם יפסידו אז בדיוק למה.. מדבקה עם סמל שלוקח חמש דקות להבין, מול גזען שמנופף אגרוף קמוץ לפנים  תמיד לוקח הגזען. אבל אני חושב שהם גם מבינים את זה בעצמם. אני לא רואה ממש הרבה טלוויזיה כי אין לי זמן, וגם כי צריך לעבור על מיליון ערוצים של פוטבול ומוזיקה לטינית בשביל להגיע לחדשות, אבל מה שכן ראיתי זה תשדיר נהדר של הילרי שמראים כל מיני וטרנים קטועי רגליים והורים שכולים וברקע האמירות המטומטמות של טראמפ על זה שג'ון מקיין פחדן או הקטע עם ההורים של החייל המוסלמי. זה היה תשדיר חזק, שנגע בנקודות הנכונות של רגש ופטריוטיזם

. .האמריקאים לא מטומטמים למרות שלפעמים מישראל זה נראה כך. שמעתי הרבה מאוד אנשים אומרים שהפיגועים בניו יורק (יומיים לפני כן הייתי בצ'לסי. השם ישמור! מצד שני אני חי בעפולה שמיום שנולדתי עד היום היו בה עשרות פיגועים ויותר גרועים) יעשו להילרי אפקט שמעון פרס ויעבירו המונים לתמוך בטראמפ. אז ניוז פלאש – אצל האמריקאים זה לא עובד ככה. רק אצל הישראלים. בכלל הייתה הרבה יותר היסטריה מהפיגועים האלה באתרי חדשות ישראלים מאשר בארצות הברית. הם לוקחים את זה קול, וגם אני לא סגור אם זה היה משפיע על ההצבעה לאיזה כיוון זה היה לוקח. ייתכן שהאמריקאים מבינים שצריך להיות יותר מגזען עם פה גדול בשביל ממש להתמודד עם טרור, משהו שאנחנו כושלים מלהבין פעם אחר פעם.

עכשיו אני בניו המפשייר, שיש בה נוכחות מוזרה של גארי ג'ונסון והליברטריאנים שלו. האמת היא שספרתי יותר שלטים של ג'ונסון מאשר של שני המועמדים הרפובליקני והדמוקרטית ביחד. יש לאמריקאים מין קטע כזה לשים שלט קטן בחצר ולתקוע לידו דגל של ארצות הברית. עד עכשיו בדרך כלל כשהייתי רואה שלט של טראמפ / פנס זה הלך עם קרבה לחנות נשק או משהו כזה. ג'ונסון חזק מאוד בכל מיני חצרות ירוקות ומטופחות. הוא נראה די רציני בהתחלה, אבל נפל בזה שבראיון עיתונאי הוא לא הצליח לדעת מה זה אלפו (חאלב) ומאז גם אני לא לוקח אותו ברצינות. ייתכן שהכלכלה מעניינת יותר את התושב הממוצע של ניו המפשייר מאשר חאלב.

הקרב המשמעותי הוא בין הסנטורית קלי איוטה לבין המושלת מגי חסן. איוטה צעירה רפובליקנית (מה זה צעירה, בת 48. הגיל הטוב ביותר להיות בו, אביב נעוריה)  וחסן מבוגרת ממנה בכמה שנים ודמוקרטית. אני מריח שאיוטה תנצח. או שיש לה יותר כסף לשלטים. ראיתי גם מועמדת בשם קארן לוזון, אבל זה היה שלט בודד ולא ברור לי למה היא רצה אם לסנאט, לסטייט סנאט או למשרת תופסת הכלבים של נורת' פרנקוניה, ורמונט בכל אופן שיהיה לה בהצלחה

עד כאן פוליטיקה אמריקאית. האמריקה הזאתי הגניבה את המחשב שלי שאני לא מצליח להעביר לכתיבה מימין לשמאל, וגם בגלל זה לאיהיה ממתק כי זה דורש מאמץ שאין לי כוח לעשות כרגע. היום אני עוזב את ניו המפשייר, השנואה מאוד על בני פלג בשל חוסר חיבתם של הניו המפשיירים לקליטה סלולרית, באמת! אין ברוב המקומות קליטה. איך הם חיים כך אני לא מבין, ונוסע למיין, יש שם איזה בר איילנד שאפשר גם לראות דובים ולוויתנים. ואולי אם יהיה מזל גם את ליאנה מורמונט. מתוקה.  מגיע אמי לילדה הזאת. אז תחזיקו מעמד, וניפגש מתי שהוא. .

אמריקה חלק 1 מומה

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

שלושים שנים של בדידות

היום חוגגת אשחר שלושים שנה ברוב עם. אני שם רק עשרים ושתיים שנה אבל גם זה חתיכת זמן כוסאומו. בשל נסיבות ביטחוניות שלא אוכל להתייחס אליהן כאן, לא אוכל להשתתף בחגיגות, ולהלן תרומתי הצנועה (מצוטט מזכרון)-

שנים רבות לאחר מכן, כאשר יעמוד אל"מ פז יומטוב מול כיתת המורים, ייזכר באותו יום רחוק בו לקח אותו אביו לקנות פלאפל אצל תמר גלאור. אשחר הייתה אז רק כפר קטן של כמאה וחמישים בתי טיט ולבנים, חלקם בנויים ממכולות שנצבעו בצבע צהוב וזוהר, שנבנתה על גדותיו השוצפים של נהר החילזון שמימו העכורים זרמו לאורך גדה מרוצפת בחלוקי נחל לבנים וענקיים שנראו כביצים פרהיסטוריות. העולם היה כה חדש שדברים רבים טרם קוראו בשם ומשנצטרכת להם היה עליך להראות עליהם באצבע. בכל חודש בסביבות יולי החלה עונת החתונות בערב אל נעים, והבדואים נטו אוהליהם ופחוניהם בסביבות הכפר, במטר בלתי פוסק של יריות באוויר ומוזיקת חתונות בערבית. 'לחפצים יש חיים משלהם' אמר מלקיאדס, כשהביט בשער הצהוב נפתח ונסגר, כאילו מעצמו, ומותיר מחוץ לו, כמעשה קסמים, את אלו שלא היו בעלי זיקה יהודית וציונית, 'זה פשוט עניין של להעיר את נשמותיהם'….

… אשחר הייתה כבר מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנכית, בטרם הגיע בבלי אל השורה האחרונה, ואז הבין שלעולם לא יעזוב את אותו החדר, שכן נקבע מראש כי עיר הראיים (או מראות התעתועים) תימחה ברוח הסערה ותאבד לנצח מזכרונם של בני האדם ברגע המדוייק בו פז בבלי יסיים את פיענוח הגווילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע צאצאים שנדון לשלושים שנות בדידות, אינה ניתנת לו הזדמנות שנייה על האדמה'.

הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.