בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

RUTH

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

בהאים, דוקטורט, טיפול שורש

ה-22 לחודש היה אצלי יום מורכב. הייתי צריך יום או יומיים כדי לעכל כמה דברים ולהעלות כאן נוסח מתומצת. אירועי השעה הגדולים שאירעו באותו יום משחקים תפקיד מאוד משני. מי שמתעניין רק בפוליטיקה יכול לעבור לממתק.

הייתה לי פגישה בעיר התחתית עם כמה לקוחות. הקניון בשדרות בן גוריון שנמצא בבניין של לשכת עורכי הדין נפתח רק בתשע וחצי, אז ישבתי ושתיתי קפה בארומה לפני שחן הצטרפה אלי והגענו ללקוח. הייתי אמור לסיים את הפגישה ולעלות לאוניברסיטה. כשהלכנו ברגל בין ארומה ללקוח, בשדרות בן גוריון, קרץ לי מקדש הבהאים. כשסיימתי את הפגישה נותרו לי כשעתיים עד הפגישה המיועדת באוניברסיטה ולכן נפרדתי יפה מחן ועליתי לאוניברסיטה דרך מקדש הבהאים.

הייתה לי מחשבה שהיום הוא יום יפה להרגע בגנים, וגם רציתי לשאוב קצת השראה לקראת הפגישה. סך הכל חלק מהדוקטורט עוסק בבהאים, שעל אף שאוכלוסייתם בישראל אפסית, שכן הבהא אוללה עליו השלום אסר על מגוריהם בארץ הקודש (הצוות המפעיל את הגנים והמקדש הוא מתנדבים מתחלפים מרחבי העולם) יש להם עדה דתית מוכרת, מה שלפרבוסלבים למשל, עם כמה מאות אלפי מאמינים, אין.

כשהגעתי הייתה במקום קבוצה גדולה של בהאים ממדינה בדרום אסיה. הייתי מהמר על הודו או פקיסטן, אך לא העזתי לשאול. הם היו אנשים שחומים ויפים, שסימנו עצמם במשיחה של פס אדום על מצחם. פשוט נכנסתי לקבוצה והלכתי בעקבותיהם עד המקדש. הסרתי את נעלי כשהסירו נעליהם, ונכנסתי אחריהם אל קודש הקודשים. המדובר בחדר גדול ולא מאוד מעוטר, שממנו ניתן לצפות במערכת של חדרים הנכנסת לעומק המקדש, חדרים המופרדים זה מזה בווילונות חרוזים דקים. שטיחי קיר, ושורות של מנורות המזכירות מאוד חנוכיה, רק עם הרבה יותר קנים מילאו את החדרים. הסימבוליקה הייתה זרה לי, ולא הבנתי מה כל דבר מסמן. המאמינים לא התפללו, או כרעו או עשו שום דבר חוץ מלעמוד ולהסתכל בשקט. הרגשתי זר ומוזר, ואחרי דקה בערך יצאתי.

כששבתי למכוניתי שמעתי את החדשות, ואז כבר יצא לי החשק לכלום. בכל אופן עליתי לאוניברסיטה. היה עוד מוקדם. עברתי דרך מרכז הכרמל וקניתי שם אזני המן אצל אוטומזגין. חלק לצריכה עצמית וחלק כתשורה לפניה לרגל החג. אכלתי צהריים באוניברסיטה ואחרי כן ישבתי קצת בספריה ועברתי על העותק של טיוטת הדוקטורט.

הפגישה עצמה הייתה מהירה ועניינית. קיבלתי שלוש או ארבע הערות (בנוסף לדברים שגיליתי בעצמי) שוחחנו קצת על הא ועל דא, ובסופו של דבר סוכם שאגיש לה עותק כרוך לחתימה עם שובי משירות מילואים ב-13.4.

גם במשפטים קטנים כמו זה שלמעלה יש דרמה גדולה.

סיימתי את ענייני באוניברסיטה (קשקשתי קצת עם שירי במזכירות ואחרי כן הסתובבתי בעוד כל מיני מקומות ועשיתי כך ואחרת). והגעתי לעפולה בערך בשעה חמש וחצי, ואז היה לי תור לרופאת שיניים בשש.

כמובן שכשכואבות לי השיניים אני מחכה כמה שבועות, ואז מתקשר לרופאה, וזו קובעת לי תור לעוד שבוע. התוצאה היא שאל הפגישה איתה הגעתי אחרי כמה לילות ללא שינה. לא נורא, את לילותי אני מבלה בוויכוחי אינטרנט עם עמוס שוקן. מסתבר שמושבה של עששת חדרה אל מתחת לסתימה ועשתה מלאכה איומה באין רואה. מה שמצריך טיפול שורש. אינה היא נהדרת. בעלה היה מתמחה במשרד שלי לפני עשרים שנה, ואנחנו חברים נורא טובים. היא מסבירה כל דבר שהיא עושה. דווקא כשדיברה על הרדמה ואם היא עובדת או לא, היא הגיעה כנראה לחלק מהעצב שההרדמה לא הצליחה להגיע אליו וחשתי דקירת כאב. היא ראתה שאני סובל ושאלה אותי אם הכל בסדר ואם צריך להפסיק. אמרתי משהו על תותחנים ושעברתי יותר גרוע והיא המשיכה. באמת רציתי שייגמר מה שיותר מהר, ויחסית לרופאים אחרים היא יודעת יפה מאוד להרגיע ולא להכאיב. אבל בלב חשבתי שאולי הייתי צריך את דקירת הכאב הזו כדי לרדת קצת מהענן הוורוד שעוד הייתי עליו, ושצריך לפעמים קצת כאב כדי להרגיש ממש חי. באותו רגע הבנתי את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהתיישבתי ב'ארומה' בשדרות בן גוריון, ועד לנגיעה בעצב החשוף.

ממתק – זו להקה לא נורא מוכרת אבל נהדרת בשם LCD סאונדסיסטם, ששמעתי די במקרה באיזה תחנת רדיו אינטרנטית אמריקאית והתאהבתי בה נורא. אני שוקל לכתוב גירסה עברית על אשחר – אשחר אני אוהב אותך אבל את מדכאת אותי נורא, אבל לא אצליח להגיע לעצב והייאוש של המקור.

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

גיליתי עולם חדש ומופלא

סך הכל טפו טפו טפו יצאתי בסדר. מה זה בסדר? מאה אחוז. בכל הטלה והטלה של המטבע היא נפלה בדיוק על הצד הנכון, הפריבילגי. גבר? צ'ק. יהודי? צ'ק. סטרייט? צ'ק. אשכנזי? צ'ק. שכחנו משהו? אה, כן. מעמד בינוני בורגני, צ'ק (אם ככה לקראת סוף החודש יש סיכוי שהוא יחזור אבל עדיין צ'ק).

אז ככה – אלו חיים די פריבילגיים, כמו שמי שלא נחן באותו מזל טוב ששפע עלי יודע. אני לא צריך להתלבט עם הזהות שלי, לא להתחבט, לא להסתיר, לא לפחד. סבבה אגוזים. כל המערכות שמסביבי עובדות רק בשבילי. הכל מסתנכרן כמו שצריך, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, הכל סבבה.

לא שזה פשוט. יש את הקטע הזה של האליטה המשרתת שהיה רווח בחוגים הפריבילגיים של שנות השמונים, והיום פחות נהוג, שזרק אותי לכל מיני מקומות לא סימפטיים כמו לבנון או רמאללה, והיום האליטות מהסוג שלי למדו איך להימנע מזה, או המון רגשות אשם וקונפליקטים בלתי פתורים מהנכבה ועד ילדי תימן, אבל סך הכל עדיף להיות עם רגשות אשם על הנכבה מאשר להיעקר בנכבה.

אף פעם לא הייתי מיעוט בכלום, באמת! בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הרוב והאליטה. כאילו דמיינו לעצמכם את התגלמות המילים 'הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים'. זה אני.

אני יכול רק לדמיין איך זה להיות מודר, מנושל, מקופח, מסומן, מופלה. לא קרה לי עדיין, עד עכשיו.

את הזהות הרפורמית אימצתי בשלב די מאוחר בחיים. עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה הזאת, באמת. הסתובבו מעט מאוד רפורמים בעפולה בשנות השמונים. כשפגשתי את ש' היא בדיוק הגיעה מגרעין של צופי תל"ם לקיבוץ לוטן, שמי שמכיר יודע שזה ההארד קור של הרפורמים בעולם. אז התחתנו אצל רב רפורמי והיה נחמד, אבל שמתי את זה בצד לאיזה חמש עשרה עשרים שנה. לפני כמה שנים הייתה אצלי תחייה של העניין, אולי הזדקנתי. אולי הפכתי בעקבות קריאה לא נבונה מאתיאיסט דוקינסאי זועם לאגנוסטיציסט פוסט מודרני רגוע, אולי הבנתי שיש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מאשר אתה חולם עליהם בפילוסופיה שלך. קורה. מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתחיל משהו אני נכנס עד הסוף.

אז פרט לחוויה הרוחנית (באמת! שום ציניות כאן. בשביל זה אני עושה את זה) ולערך המוסף המסורתי והמשפחתי וכל זה, אז פתאום למדתי איך זה להיות מיעוט. מופלה, מודר, מסומן.

היום שר הדתות בממשלה שלי אמר עלי את הדברים הבאים, תוך כדי דיון בחוק שעבר בוועדת השרים לחקיקה, ונועד להדיר את הרפורמים משירותי דת ציבוריים בהקשר של מקוואות – "מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה אינו יכול לטעון שהוא מייצג דת בישראל. התנועות האלה שרויות בנסיגה והמספרים שהם מציגות מנופחים. זכותם לנהל טקסים וכל פולקלור שהם ירצו אבל היהדות היא לא תיאטרון שבאים אליו באוטו בשביל ליהנות. הגופים הללו שמבקשים לשנות את התורה וההלכה הם אינם זרמים בדת ישראל. כמו שלא ניתן לרופא להתקרב לבית חולים באמצעות כישוף ולא נקרא לו רופא, כך לא ניתן לגופים האלה להתקרב לתורת ישראל. מאז קום המדינה הקפידו כולם על שמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. יש כאם מהלך שלא בר בידיים נקיות. עם כל הכבוד לציונות ולתמיכה שלהם במדינת ישראל, לא ניתן להם לנהל אותנו בשלט רחוק ולפגוע בצביונה היהודי של המדינה. אני מודיע לכם שכל ניסיון להתערב ולשנות כללים שלא על פי ההלכה לא יהיה”

 לא יהודי, לא דת, רופא אליל. ואת זה אומרת עלי ממשלת ישראל. הגוף שצריך לייצג אותי ולהגן עלי. לדאוג לזכויותי.

נעלב? כן, קצת. אבל גם מפחד. סימנו אותי. לא נותנים לי מה שמגיע לי לא בגלל נימוק ענייני (אין נימוק ענייני בדברים האלה) אלא בגלל מי שאני. מפלים אותי לרעה. רוצים שאתבייש בזהות שלי ואשים אותה בצד. וסך הכל זו רטוריקה די רגועה לעומת חברו לחרדיות אייכלר שקרא לנו 'חולי נפש' וכאלה. והיי, כולנו למדנו מה מילים יכולות לעשות.

אז כאן כל הפריבילגיות לא עוזרות לי. אני עומד בצד מושפל ומבוייש. הגבר האשכנזי הסטרייט הבורגני, פתאום מופשט מכל מנגנוני ההגנה, ומישהו בא ואומר לו עד כאן. הדבר הזה שאתה רוצה ומגיע לך, אתה לא תקבל אותו. כי אתה מיעוט ואני הכוח של הרוב. אבל… אבל… אבל… אני אשכנזי! שירתתי פה והייתי שם! אני גבר, באמת, תראה! לא עוזר. רפורמי. לא תקבל. שב בצד ותתבייש. כן, שם, איפה שהלא יהודים.

אז ככה – אי אפשר להשוות את החוויה הזו למה שעוברות נשים (מודרות, מופלות, נאנסות, מוטרדות מינית, מקבלות שכר נמוך יותר על עבודה שוות ערך, אם רק להתחיל את הרשימה) או ערבים או מזרחים או להט"ב. זה סדק קטן מאוד בשריון הפריבילגיות שאני עדיין עוטה, אבל מה, לא נעים. פתאום אני מרגיש את זה מבפנים, ופתאום זה נוגע בי. נכון. אמשיך עדיין לקבל שכר גבוה יותר מאישה, מזרחי או ערבי. הילדים שלי יקבלו חינוך טוב יותר, ואני יכול ללכת במקומות חשוכים בלי לפחד. זה לא שווה ערך. אבל זה שם.

מה אני רוצה?

ראשית, להגיד שהייתי צריך את החוויה הזו כדי להבין. להרגיש מופלה, מודר, מושפל, מוקע בפומבי. להבין איך זה כשהממשלה שלך פועלת נגדך. מסמנת אותך. אני מבין עכשיו טוב יותר, ואולי אתקרב קצת להיות יותר 'גבר טוב דיו' או 'אשכנזי טוב דיו' בהקשר של הרגישות שלי לרצונות והצרכים והנרטיב של מי שלא נולד עם הפריבילגיות שאני נולדתי, בכל הקשר שאינו הזהות הדתית שאימצתי לעצמי.

שנית – קצת סולידריות. מאוד אשמח לקבל. שמישהו יכעס על הדברים האלה קצת גם בשבילי.

שלישית –

זה לו ריד, והוא היה יהודי אמריקאי, אללה ירחמו, וישמרהו וינצרהו. אז רוב הסיכויים שהיה גם רפורמי. אז זה בערך מתאים. וגם בא לי לשמוע את זה.

אכט און פערציק

בשבוע שעבר כתבתי כאן פוסט פרוגרמטי שכלל התייחסות למלחמת האזרחים בסוריה וניתוח ההרכבים השונים של להקת ת'ין ליזי לדורותיה, בהקשר של ביקור במג'דל שמס. אבל מה הפוסט התחיל בפיסקה בה אני מסביר שהגעתי לחרמון לרגל חגיגת יום הולדת לי ולבני משפחתי. מי שמסתפק בתקציר של השורה הראשונה שמפרסם הוורדפרס הסיק שזה 'פוסט יום ההולדת' הידוע לשימצה ומהר לברכני. אז זה לא. זה היה הגיגים על סורים, דרוזים ואירים, ופוסט יום ההולדת מגיע ממש עכשיו ביום ה-6 בפברואר, (הוא יום הברווז הצולע) עצמו.

אז מדי שנה (בבלוג שהיה לי בישראבלוג) הייתי מחפש את מי צריך לעבור השנה. עברתי כבר את הרצל, ג'רי גרסיה וכאלה, שזה לא חוכמה, אבל כל שנה אני שואף להגיע רחוק יותר. השנה אני צריך לעבור את ויטני יוסטון ואל קאפון. אני אופטימי. כי קאפון המנוח חי אורח חיים אלים, לא משך ידו מן האלכוהול, סבל מעודף משקל קיצוני, והיה נתון להתקפות זעם. פלא שהגיע בכלל ל-48. ויטני – אללה ירחמה – הייתה גם בקטע של סמים ואלכוהול ומטופלת בבעל אלים. אני מושך ידי מן הסמים, אשתי היא מלאך עלי אדמות, והאלכוהול שאני שותה הוא אך מתנת האל לבני האדם עראק חדאד מירדן, שרק מיטיב עם הגוף והנשמה, כך שיש לי פור עליהם, ויש לי את כל הסיבות לקוות שאכן אוכל להיפגש עמכם גם בעוד שנה ביום ההולדת ה-49.

לפני כמה שבועות טיים אאוט תלביב פירסמו רשימה של ארבעים דברים שתלביבים צריכים לעשות עד גיל ארבעים. יצא לי משהו כמו עשרים ואחד ואני בן ארבעים ושמונה! אז חלק מהדברים נורא טריוויאלי. כמו לעשות ילדים, או קעקוע (עברה שנה מאז האחרון ומתחיל להתחשק לי עוד אחד) חלק מאוד לא ישימים כמו להוריד טורנטים, כי אין לי מושג מה זה טורנטים ואם שלי עלו כבר שצריך להוריד אותם. חלק נשלל על ידי הרגלי המגונים והשמרניים שאני עובד בעבודה אחת ונשוי לאישה אחת. אז כאילו כל הקטע של להתנסות עם בן מיני שמומלץ שם עד גיל ארבעים לא כל כך יעבוד אצלי, כי למרות שבסך הכל אני נורא ליברלי ופתוח, וגם אני מבין שתלביבים כבר לא מתרגשים מזה, וגם אני מבין שהומוסקסואליות היא אוסף של פרקטיקות גופניות המאוחדות על ידי השיח לכלל "זהות" מדומיינת אחת, אז בכל אופן להתעסק עם גבר עם הזיפים והכרס הקטנה וכל החבילה? גם אם ש' לא הייתה בתמונה זה לא משהו שהיה ממש תורם לי לסמן עליו V. אני לא מבין איך נשים מסתדרות עם זה. לא תודה.

אז מה כן? יש לי רשימה של דברים חמודים כאלה שלא כל אחד יכול שרציתי להספיק והספקתי. לדוגמה:

להיות העורך דין הזה שכשכתוב 'ההגרלה בפיקוח עורך דין' אז הוא עושה את ההגרלה. ההגרלה שבה מדובר התקיימה ב-1994 ומישהו מקריית ביאליק זכה במיקרוגל, ואז זה היה ביג דיל.

לשאול עד שאלה. לשמוע את התשובה. לחכות פאוזה רבת רושם, להרים גבה, ואז לומר בזלזול – 'אין לי עוד שאלות לעד הזה'.

לראות עם הילד שלי כוכבים נופלים בלילה שחור על גבעה בגליל.

לקבל דרגות של נגד בצה"ל.

להיפגש עם מלך אמיתי ממש.

מה אני רוצה להספיק עד גיל חמישים? אשקרה לא הרבה כי באמת אין עוד הרבה זמן. עוד שלושה ארבעה דברים קטנים לרשימה –

לשבת בוועדת הלסינקי ושיציגו אותי שם לרופאים בתור 'דוקטור אמיר', ושמי שלא מכיר יחשוב שאני לפחות נוירוכירורג ולא שילוב של ד"ר הו, ד"ר שקשוקה וד"ר מילט.

ללמד ממש קורס בכיתה של אנשים שעושים תואר אקדמי.

להיות בסיום קורס של הבת בצבא ולהתרגש ממש.

ריאלי? לפחות שניים מהשלושה.

ממתק?

אז הנה משהו לרגל חודש האבל על לכתו של המלך דוד אללה ירחמו. הנה ביצוע שאפילו עולה על המקור, וכמו שכבר כתבתי, אצל דייוויד זה די קשה. אלה מוט דה הופל, שזה להקה שרק אני והדוד שלי אבי מכירים. מי שרואה את השטחי רואה להקת גלאם רוק זוועתית. אבל הם באמת באמת גדולים! פרט מעטיפה של תקליט שלהם מקועקע לי על הרגל. באמת (לא להיבהל. כמו כל קעקוע אצלי יש כמה שכבות של משמעות, וזו רק אחת מהן). בקיצור שמעתי השבוע את המתרגם החדש של כתבי דיימון ראניון אומר שהתרגום התבקש כי העברית של אליעזר ככרמי לא משהו, והוא תירגם את 'Dave the dude' ל'דייב הזריז' כשבאמת צריך לתרגם משהו כמו 'דייב החבוב'. ואני אומר – הסירו ידיכם השפלות והטמאות מאליעזר כרמי! תרגומו הוא קדוש ומי שמשנה ולו אות יבוא על עונשו בעולם הבא. אז הנה 'אול דה יאנג דיודס'. ואני אולי בן ארבעים ושמונה אבל נראה מישהו שיעז להגיד שאני לא יאנג דיוד.

מג'דל שמס

רצה הגורל וימי ההולדת של כל בני משפחתי הקרובה, אני, אשתי ושני ילדי, אינם מפוזרים על פני לוח השנה אלא מרוכזים בשבוע וחצי שבין עשרים ושביעי בינואר (מוצרט ופלג) וה-10 בפברואר (ברכט וש'). מכיוון שכך הזמנו מזה שבועות רבים חדר ב'מלון הציידים' בנווה אטיב וחגגנו  את יום ההולדת המשותף בסוף שבוע בחרמון.

מלון הציידים צד לא מעט שקלים עבור סוף שבוע בשיא העונה, אבל היה שווה כל פרוטה. באמת! היה סוף שבוע נחמד, כולל חוויית סקי טראומטית לעכוז אך מרוממת את הנפש, אבל זה לא העניין של הפוסט. הדרך מנווה אטיב לאתר החרמון, ובעצם לכל מקום אחר כולל נגמר לי הזהו באמצע הלילה ואני צריך מקום פתוח שמוכר את הזהו, עוברת דרך היישוב הדרוזי מג'דל שמס.

האמת היא שבמהלך סוף השבוע הייתי ער מאוד לכך שבעוד שאני ומשפחתי חוגגים במלון בוטיק שכמוהו ניתן למצוא באתרי הנופש והסקי הגדולים בעולם, מחליקים על שלג ואוכלים במסעדות, קילומטרים ספורים משם מתחוללת מלחמת האזרחים האכזרית ביותר במאה הזו, שגבתה עד עתה מאות אלפי קורבנות, הותירה מיליונים חסרי בית, ומצויה בשלב אכזרי של מצור על המורדים המותיר אותם גוועים מרעב, כפי שמקפידה ידידת הפייסבוק שלי אליזבת צורקוב לדווח. הקפדתי שלא להעביר מחשבות אלו לסובבים אותי כדי שלא לקלקל, חלילה, את חופשתם, ובכל אופן.

מג'דל שמס היא שמורה של המשטר הסורי העלאווי. תמונה אידיאלית של כפר נידח בימים שלפני מלחמת האזרחים. דגל סוריה מתנוסס בגדול מעל חנות ממתקים מקומית, וכשנכנסים ללאפיה (מקום שמוכר לאפות. מחידושי הלשונאי ג. אבו אלמוג) ויושבים לשתות גם את התה והסחלב (ארוחה נהדרת. פיתה דרוזית עם לבנה טרייה, תה וסחלב. אם השף הזה שהתאבד היה מבסס את המסעדה שלו על התפריט המצומצם הזה לא היה מאבד את כוכב המישלן) הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הסורי האסאדי. צפיתי כמהופנט. ראיון ארוך עם בעל חנות, כמדומני בדמשק, תמונה גדולה של אסד על פוסטר המודבק על הקיר החיצוני של החנות. כאילו אין מלחמה בעולם. במעברון – נופיה של פאלמירה, היא תדמור. הנופים הללו לא קיימים היום. דאעש השתלט על העיר והרס את אוצרותיה. הקריינית בלבוש מערבי וגלויית ראש, חייכנית ורהוטה. יכולה הייתה לשמש כקריינית רצף בכל תכנית בוקר ישראלית.

בעל הלאפיה, הבעלים של חנות הממתקים, וללא ספק כל אדם נחמד ומאיר פנים (תושבי מג'דל שמס הם כאלו, ככלל) שפגשנו, אינם מן הסתם תומכים בג'נוסייד. המשטר האסדי הוא ג'נוסיידי ורוצחני. זה אינו מקל על הרצחנות של דאעש. שני האירגונים הפושעים, דאעש וממשלת סוריה, צריכים לעבור מן העולם. מנהיגיהם צריכים להיענש בשיא החומרה, נוסח נירנברג. הסתירה הזו שבין החיוכים והכנסת האורחים לבין התמיכה במשטר הרצחני היא רק אחד מהפרדוקסים של הכיבוש הישראלי ברמת הגולן. בניגוד לזה שביהודה ושומרון, נראה כי הנסיבות ההיסטוריות תאפשרנה המשך הכיבוש עד עולם. ונסיבות אלו אף הופכות את הכיבוש באופן אבסורדי לטוב ומיטיב. אין ספק שעבור הדרוזי מן השורה ברמה, עדיף לתמוך במשטרו של אסד תחת כיבוש ישראלי מאשר לחוות את החוויה המפוקפקת של כפיפות ישירה למשטר זה.

שמורת טבע מוזרה אמרנו? בלב העיר – פאב אירי – גרין אפל שמו. ישבנו בו בערב. אכן מוגש בו מבחר סביר של בירות, חלקן לפחות, מאירלנד. המוזיקה שהושמעה היא מוזיקה מערבית, והכתלים אכן צבועים בירוק, אם כמחווה לאירלנד, ואם לתפוח הירוק. מהיכרותי עם המבנה החברתי של הדרוזים בישראל, הנשלטים באופן מאוד הדוק וישיר על ידי הנהגה דתית ורוחנית המעורבת בכל אספקט של חיי הדרוזי מן השורה, אני בספק אם פאב אירי יכול היה להתקיים בדליית אל כרמל או בית ג'אן. והנה, הוא חי ומשגשג במג'דל שמס. אם סברתי שהפאב הוא מקום אליו מגיעים התיירים החוסמים את רחובותיה של מג'דל שמס בפקק בלתי נגמר עשרים וארבע שעות ביממה (אין בכיכר הזו זמן בו ניתן לחצות אותה בפחות מחמש דקות ותאמינו לי שנסעתי בה בשעות די מוזרות) הרי שמשהגעתי לשם התבדיתי. המקום הוא גם אבן שואבת למקומיים היושבים ושותים את האלכוהול עליו אוסרת דתם. לטעמי זו אמירה חיובית על החופש היחסי ממנו נהנים הדרוזים ברמת הגולן. מנפלאות הכיבוש.

ממתק? אנחנו באירלנד נכון? זו ת'ין ליזי. הבחור עם האפרו המוזר הוא פיל ליינוט, אללה יחונן רגבי עפרו, שבינואר השתא מלאו שלושים שנה למותו משילוב נהדר של סמים ואלכוהול. הלהקה הזו היא לטעמי אחד הדברים הטובים שיצאו מאירלנד, והופיעו בה גם חבר'ה שלדעתי לא מופיעים בקליפ הזה כמו גארי מור (זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א) וסנואי וייט (נ"י יבדל"א). סטיל אין לאב וית' יו. זה גם מה שיש לי לומר לש' ליום הולדתה הקרב ובא.

מזכרונותיו של קשיש סיעודי

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים היה במזרח רודן אכזר שאיים שישרוף את ישראל בטילים. ושיעשה את זה ב-16.1.1991. מכיוון שעברו מאז עשרים וחמש שנה ושבוע (וזו הסיבה של כתיבת הפוסט הזה) וישראל חטפה לא מעט טילים אבל איכשהו שרדתם לקרוא את השורות האלה, אתם מבינים שהוא לא הצליח. אבל סך הכל אנשים נורא פחדו ונלחצו. דורון נשר, אפילו בסוף השבוע שלפני סוף האולטימטום (היה אולטימטום. אנשים ממש חשבו שיש להם יומיים לחיות) עשה מערכון שכאילו הכל נגמר. זה די הלחיץ. סבא שלי, יליד 1904 שראה את מלחמת העולם הראשונה, השנייה, מלחמת העצמאות, קדש, ששת הימים, התשה, יום כיפור, לבנון הראשונה, ובטח שכחתי משהו באמצע (אבל לא נלחם ולו אף באחת מהן. היה בחור מוכשר סבא שלי. אני פחות) שאל אותי אם הגזים האלה זה כואב, ואמר שהוא לא מפחד למות, אלא שהוא רק חושש שהגזים כואבים. אמרתי לו שלא.

בלילה שלפני הלילה שלפני סוף האולטימטום קיבלתי טלפון מחבר בשתיים בלילה אם גייסו אותי. אמרתי שלא, והתקשרתי ליחידה. קצינת הקישור אמרה שלעת עתה לא צריך אותי, אבל סבב טלפונים מהיר הבהיר שגייסו את כל הצוות חוץ ממני. נורא נעלבתי, לקחתי את עצמי בטרמפים באמצע הלילה, נפרדתי בנשיקה נרגשת מש' (שאמרה שאם אני הולך בלי שמגייסים אותי אין לי למה לחזור. כשבאמת חזרתי לקח לי שעתיים של תחנונים לשכנע אותה לפתוח את הדלת) והגעתי לבסיס הזה ששם היה כל הצוות. גייסו אותנו בהליך נורא מהיר, זרקו עלינו ימבה ציוד, ואחרי כל מיני הרפתקאות שלא מן העניין כאן – עם מכונית מגוייסת ומצבר שלא עבד – שלחו אותנו להר הזה באמצע השטחים.

מה שעשיתי אז זה שהפעלתי את המכשיר המאוד סודי הזה שעושה את הדברים שהיו סודיים ב-1991, והיום בטח הקינדרלאך לכל אחד יש בפלאפון משהו שעושה אותו דבר רק יותר טוב ועובר שלב בקאנדי קראש תוך כדי. היה בזה יחידה D ששקלה 35 קילו, והתפקיד שלי עוד מהסדיר היה לסחוב אותה ממקום למקום, כי לא כל כך ידעתי להפעיל את הדבר עצמו, כי נקלעתי ליחידה די במקרה וההכשרה שלי הייתה בכלל במשהו אחר שעושה משהו דומה רק בלי כל הטכנולוגיה. חשבתי שאם לא יהיה מי שיסחוב את יחידה D אז כל הצוות, ובכלל כל היחידה, וכל האוגדה וכל צה"ל יקרסו, ולכן מיהרתי להתנדב.

אז שלחו אותנו להר המגעיל הזה שבשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עיר יותר מגעילה בשטחים. כשעברנו שם היינו אחרי שני לילות ללא שינה, וכולנו נרדמנו כמו בולי עץ. נסענו בטנדר סיטרואן המגוייס ונקלענו למארב אבנים נורא נחמד. בשנייה ששמעתי צעקות והרגשתי פגיעה בדפנות של האוטו האינסטינקט הקרבי זרק אותי על הרצפה של הטנדר וכך היה גם כל יתר הצוות. היינו בערימה על הרצפה, ורק היה חסר מישהו שישליך שם בקת"ב לקבינה בשביל שיהיה שמח. אבל הקצין שלנו אין לו אלוהים ירד מהאוטו ודפק חמישה כדורי הולופוינט באוויר מהאקדח שלו והניס את הפורעים. אחרי כן הוא פשוט לעג לנו כל המלחמה – כי זה מה שזה היה – והראה לנו כל מיני התכתבויות מטורפות שהוא ביקש החזר על העלות של הכדורים שהיו מהנשק הפרטי שלו ולא נתנו לו. מה שכן איך להגיד בעדינות – לא הייתי מתחלף עם הבעלים של הטנדר המגוייס. אחד הקורבנות היחידים של המלחמה הזו.

אז היינו בשטחים וממש פיספסנו את כל המלחמה כי היא הייתה בתל אביב. זה ממש מטומטם. קטע פסיכי. היינו בנגמ"ש וכל לילה חיכינו. אם היו אומרים לנו את המילה הסודית היינו פותחים את המפות ומסתערים מזרחה באומץ. אבל לא אמרו לנו אותה. זה היה הר די מגעיל, ואחרי כן ירדנו משם לאיזה מקום אחר וחיכינו שם עוד כמה שבועות עד שאחרי חודש שחררו אותנו. הספקתי עוד איזה שבועיים מלחמה, בירושלים שלא היו בה טילים, אבל היו חייבים להסתובב עם המסיכות אב"כ המצחיקות האלה כל הזמן.

הלילה של הטילים הראשונים הייתי במשמרת על הנגמ"ש בחוץ עם בחור ירושלמי נחמד שנקרא אבי. בפנים היה מין מקלט ענקי כזה בתוך ההר עם דלת ענקית כזאתי מברזל, שגם אם הייתה פוגעת פצצת אטום מי שבפנים היה שורד, אבל אני לא רוצה לאתגר את זה. כשהתחיל כל הבלגן החארות שבפנים פשוט סגרו את הדלת ולא נתנו לנו להיכנס. לא ממש נלחצנו כי לא היה לנו רדיו ולא הבנו מה קורה, רק שמייבשים אותנו במשמרת ונסגרו בפנים ולא באים להחליף אותנו. אחרי כמה זמן כשראו שאנחנו חיים בלי מסיכה ונושמים פתחו לנו את הדלת. היו שם אנשים לחוצים עם מסכות, ורק אנחנו באנו מבחוץ והיינו עוד בלי מסיכות על הפנים. היו לנו שתיים דווקא אחת אזרחית ואחת צבאית. את האזרחית לא רצינו לפתוח והצבאית הייתה מאוד מסריחה ולא האמנתי ביעילות שלה. אנשים כולם היו עם מסיכות וכל מיני לבוש מגן. אחד הזריק לעצמו אטרופין. שמחתי שביליתי את הדקות הראשונות האלה במקום שלא ידעתי מה קרה כי היה שם קבוצה של כמה עשרות לוחמים אמיצים במילואים ובסדיר מכל זרועות צבא הגנה לישראל שדי הזינו את ההיסטריה אחד של השני.

נורא התגעגעתי לש', ונשבעתי שכשאשוב משדה הקרב אתחתן איתה וכך היה. עוד הספקתי לחוות איתה את החוויה של חדר אטום עם ניילונים ואיזוליר בנד וכאלה. חבר של אבא שלי היה מושבניק אז חזרתי מעפולה איזה יום עם בערך חצי חממה. אחרי כן לקח לי שעות להוריד את זה וגם הקירות של הבית השכור לא מה שהיו לפני. אבל לא היה בית בישראל בלי הכתמים האלה של הדבק שנתלש. מי שלא מבין הייתה הוראה להדביק ניילונים על החלונות. זה טוב נגד טילים. באמת! זה ומסיכת אב"כ. ומזרק אטרופין. אני הייתי מת לפני שהייתי דופק את הדבר הזה על הירך. גם רוב הסיכויים שזה היה הפוך ומשפד לי את היד ומעיף את כל החומר החוצה. אני מכיר את עצמי בקטעים האלה.

היה גם באבא בובה אבל לא ראיתי אותו כי הייתי במילואים ולא הייתה לנו טלוויזיה.

ראש הממשלה היה יצחק שמיר. אז חשבתי שיותר גרוע מזה קשה למצוא, היום אני יודע יותר טוב.

נכון שזה נראה מצחיק ורחוק ולא רציני? אז בטח הכיבוש.

ממש לא. הייתה לי לפני כמה ימים מחשבה די זוועתית שנולדתי אחרי הכיבוש ובטח אמות לפניו.

כשדייוויד בואי מת היה לי לחץ אטומי בלימודים. הייתי נותן שעתיים בוקר לפני שיצאתי לעבודה מה שחייב אותי לקום כל בוקר בארבע וחצי ושעתיים אחרי ששבתי מהעבודה, וארבע עשרה שעות שישי ושבת. אז לא כתבתי כאן כל כך, ועכשיו כבר מאוחר מדי ועברו למת הבא (הזהו מהאיגלס. לא אבידה גדולה אם אתם שואלים אותי. בטח שחבל למשפחה שלו וזה אבל אני לא מחזיק מהאיגלס). דווקא היה לי מה לכתוב על דייוויד אללה ירחמו זיע"א נבג"מ (זכרו יגן עלינו אמן נשמתו בגנזי מרום). אני לא מביא ממש משהו שלו, אלא את הייזל אוקונור שרה רוק'נרול סואיסייד, שזה הביצוע הכי גדול לדייויד בואי שאני מכיר, כי נורא קשה לעשות לו קאברים. שמעתי את זה באחת התכניות של המרתונים לזכרו ודי נגנבתי. וגם המילים על הזמן השוחק וכל זה מתאימות לאווירה העגמומית והנוסטלגית של הפוסט הזה.

זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.

פוסט ליודעי ח"ן בלבד

איך ההרגשה?

אני לא יכול לדבר על זה.

למה?

כי זה לא עניין שלי.

אז על מה אתה יכול לדבר?

על המילט.

אבל המילט משעמם לי את התחת. זה הדבר הכי מעניין ואתה נמצא במקום עם כל כך הרבה תובנות ומידע פנימי.

אבל זה לא עניין שלי.

תן רמז. זרוק עצם, משהו?

אני חושב שדווקא בשבוע שבנדיקט אנדרסון מת יש ערך משמעותי בלבחון את התיאוריות שלו מנקודת ראות פחות מרקסיסטית דוגמטית וקצת יותר פוסט מודרנית או פוסט קולוניאליסטית. קח לדוגמה את הספר של פרתה צ'טרג'י 'חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי'. זה ממש מאתגר את התיאוריה של אנדרסון מתוך התיאוריה תוך בחינת גבולותיה.

אתה לא רציני.

תגיד, פרתה צ'טרג'י זה בן או בת?

מאיפה לי לדעת כזה דבר? בעצם – על הזין שלי! אני עוקב אחרי הבלוג שלך שנים! מגיע לי שתספר על הדבר המעניין!

טוב. אז אתה יודע שאם תרצו ממש סיווגו מרצים לפי מי מלמד את אנדרסון ומי מלמד את קליפורד גירץ? ראשית זאת מתודולוגיה מטומטמת, ואם הם היו אצלי סטודנטים לתואר ראשון הייתי מכשיל אותם בקורס. שנית, אנדרסון? מה הם נטפלים לאנדרסון? נגמרו כל יתר השמאלנים?

טוב, בכל אופן שלמה זנד וזה.

אני לא סגור על זה שזנד מבין את אנדרסון עד הסוף.

יו! אתה עוד פעם גורר אותי לשטויות שלך. אולי תספר על הדבר שמעניין אותי לשמוע?

לא. אבל אני יכול לאחל לך חג מולד שמח.

בסבבה.

פזורות שונות וכיוצא בזה

אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.

– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.

– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.

– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.

– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.

– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.

* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.

– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.

ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.