בתורכיה זה לא היה קורה

נכון שהפוסט הקודם היה מוצלח? כמה שחשבתי שאני כותב מפוזר ושטויות אז אנשים נורא נהנו. זכרונות ילדות, קורטוב של רכילות, דפנה ארמוני. מה יכול להיות מושך יותר. אז עכשיו משהו קצת יותר הייתי אומר אקדמי אבל זה ממש לא, סתם כדי שלא תחשבו שירדתי ברמה והפכתי לפוסט הנוסטלגיה והרחמים העצמיים של אבו אלמוג, או סתם כדי שלא תיהנו יותר מדי. באנו לכאן לעבוד.

אז הנה זה משהו מגלובס מהימים האחרונים שצילום שלו רץ ברשתות החברתיות וכנראה נורא מצחיק –

לא התכנסנו כאן בשביל פיירברג. גנבה – תשב. לא גנבה – לא תשב. בית משפט יחליט ומה שיוצא אני מרוצה וחזקת החפות וזה. אני רק רוצה להגיד שבתורכיה זה לא היה קורה. כי התורכים כותבים כמו בני אדם משמאל לימין ולא להיפך, אחרי שהסיקו את המסקנות לגבי הכתב הערבי שהיה נהוג אצלם בתקופת האימפריה העות'מאנית. אז הכיוונים של המספרים לא מתבלבלים אצלם.

קטע העיתון הזה יכול להיות דחקה נורא מצחיקה (חבר פייסבוק שלי הכתיר אותו בכותרת 'פיירברג הבת של יודה ממלחמת הכוכבים'), אבל זו יכולה להיות עדות נוספת לצורך הדחוף בליטון השפה העברית, שאי מימושו משאיר אותנו הרחק מאחור בעידן הדיגיטלי. בשנות העשרים הגיעו שני מנהיגים למסקנה שצריך ללטן את שפתם. ז'בוטינסקי ומוצטפא כמאל. יורשיו של ז'בוטינסקי שולטים בנו ביד רמה, אך עדיין נותרנו כותבים מימין לשמאל בניגוד לכל העולם. מורשתו של כמאל מוכחדת באכזריות, אך התורכים שומרים את מתנתו – הכתב התורכי הלטיני, ולא יימצאו טעויות כאלו בעיתוניהם. בקיצור – אם כבר פאשיזם אז עד הסוף. אם הולכים עם ז'בוטינסקי בשבירת האיגודים המקצועיים וחיסול מדינת הרווחה (יא ברעכען) ובזה שאין אף פעם עם מי לדבר (קיר הברזל) למה לעצור שם? תנו לנו עברית באותיות לטיניות!

אין לי מילים לספר כמה הדבר הזה מציק לי. ז'בוטינסקי, שעברית לא הייתה שפת אמו, רצה בליטון הכתב כדי להקל על אלו המגיעים מהשפות בהן נהוג כתב לטיני ללמוד את השפה. אני, שעברית היא שפת אמי, ואהובה עלי במיוחד, על כל בני תתי גוני הגוונים שבה, עדיין נתקל מדי יום בבעיית המימין לשמאל. לפעמים זה מטרד זניח כמו בעריכת אישורים נוטריוניים בעברית ובאנגלית, לפעמים מפריע קצת יותר, ולפעמים מפגע הגורם נזק של ממש, כמו בהערות שוליים אקדמיות שעל פי כללי האזכור האחיד דינן להיכתב מימין לשמאל ואחת היא באיזה שפה נכתבו. ניסיתם פעם לערוך הערת שוליים אקדמית בשתי שפות האחת נכתבת בלטינית והשנייה בעברית? זה לא כל כך קריא, וזה פי שבע עשרה עבודה. ועבודה מיותרת, ופגיעה ממשית בפריון של החוקר. הנה דוגמה ממאמר שהיה לי הכבוד והעונג להשתתף בכתיבתו, והוא 'מיניות מגדר ומשפט: חלק א' מכלכלת מין לקלקלת מין' מאת שולמית אלמוג וקארין כרמית יפת, משפטים מה 385, 389:

תנסו לכתוב את ההערה הזאת בוורד, ותראו כמה זמן לוקח לכם, וכמה התאמות מעצבנות אתם צריכים לעשות. לא חראם? לא כדאי להגיע למאה ה-21? ואפילו ה-22? תלוטן העברית לאלתר. וזה רק מדעי החברה. אני די בטוח שזה דופק את המדעים המדוייקים ומדעי החיים בערך פי עשר, בשל הצורך להשתמש בנוסחאות בטקסט.

אמרתי כאן משהו לא יפה על ז'בוטינסקי שהיה פשיסט. מה לעשות. מי שקורא 'דואר היום' משנות העשרים (אני לפעמים, כשנורא משעמם לי) יודע שהתפרסם שם המדור 'יומנו של פשיסטן' בו כונה ז'בוטינסקי 'הדוצ'ה שלנו'. אז ככה. אני מבקש מהחבר'ה שאחראים,במדורים הנמוכים של הגיהנום, להוריד קצת את כמות הגופרית. לזכותו של המנוח עומדות שתי נקודות זכות המחווירות אומנם אל מול הנזק שהוא גרם, אך יש בהן להביא להקלה – ולו זמנית, הנצח הוא נורא ארוך – בעונשו של המנוח. האחת היא כמובן קריאתו לליטון העברית – והשנייה תרגומיו הנהדרים לשירת א.א. פו (והדהודם המענג בתרגומה המופתי של דבורה שטיינהרט ל'לוליטה'). יש לי רשימה של ספרים ויצירות שהתרגום עולה על המקור. כך למשל 'חולית' בתרגומו של לוטם, או אפילו אעז ואומר שהנופך שאוסטרידן מוסיף ל'מאה שנות בדידות' מעלה עוד קצת את המקור העילאי בפני עצמו. אז ככה גם ז'בו ופו. תסכימו ש'מלכות על ים ערפילי' יפה יותר מ-'kingdom by the sea'. יפה לראות משפט כמו המשפט האחרון בו הנקודה לפני המילה הראשונה? לא – זה צורם בעין וכואב בלב. ככה זה בשפה לא מלוטנת. הבה נלטן לאלתר. ונשמע את יוסי בנאי שר ז'בו. באמת יפה.

תיקון שבועות פלורליסטי 11.6

ימבה זמן אולי איזה שבועיים לא כתבתי כאן. היה כנס דוקטורנטים וכאלו ולא היה שנייה זמן. ועכשיו – לפירסומות.

הקהילות הפלורליסטיות בכרמיאל עושות תיקון שבועות. זו השנה השנייה שאני מדבר (על אותו נושא ממש, אבל כאילו ברבאק, יש עוד נושא שאפשר לדבר עליו? המילט הוא חובק כל~!) ובכוונתי ליתן הרצאה מפורטת ביותר המכונה 'הנישואים מבועז ורות ועד ויליאם וקייט', בקהילת ידיד נפש, ברח' החבצלת 1 שזה הבניין של נעמת בכרמיאל בשעה תשע. כאילו באמת הכניסה חינם. יש לכם משהו יותר טוב לעשות במוצ"ש? אחרי כן יש דינה דוד על העצמה נשית וגדי רביב קורא בספר הזוהר (אסתיר ממנו את דעתי כי המדובר בזיוף בן המאה ה-15 של רבי שלמה די מודינא ולא ברליק אותנטי של רשב"י, וכל רציונליסט שפוי מוטב שימשוך ידו מן העיסוק בו. הרב של הקהילה שלי, ובחור טוב בדרך כלל. שיהיה לו את התחביב הקטן הזה. מה כבר יכול לקרות.) וזה ייגמר באחת שתיים בלילה בסבבה גדולה.
מבטיח שהרצאתי תעסוק גם בנושאים הבאים:
* איך הסטוץ ללילה אחד של ויליאם הרט בעת שצילם את 'החברים של אלכס' תבעה אותו על כל רווחיו מן הסרט בהסתמך על חקיקה סקוטית מהמאה ה-18.
* איך משיאה הכוהנת הגדולה של כת השטן באינדיאנה את צאן מרעיתה באופן חוקי, ולמה לספרנית ההומניסטית בספרייה בבית הספר היסודי אסור לחתן באינדיאנה.
* למה בשנות התשעים בפקיסטן היו 95% מהנשים האסירות בבתי הסוהר יושבות באשמת ניאוף.
* מה קורה בעיירה במערב הפרוע כשהכומר המקומי נהרג בקרב יריות, הבישוף על הפירדה מגיע למקום רק אחת לחצי שנה, וג'יין בהריון מתקדם וצריכה מייד להתחתן?
* מה קורה כשלהנרי השמיני נמאס מקתרינה מאראגון ושם את עינו בבתולה הנאווה אן בוליין, אבל האפיפיור לא ממש רוצה להכריז על בטלות הנישואים?
* מה קורה כשנין נינו של בן דודו של הנרי זה, אדוארד השמיני, מתאהב בגרושה אמריקאית, ושניהם ביחד מתאהבים באדולף היטלר?
* מי בדיוק הפסיד בקרב קאלודן 1746, שהיה הפעם האחרונה בו הוביל מלך אנגליה את חייליו לשדה הקרב כשהוא רכוב על סוסו, ואיך זה משפיע על הדרך שאנשים מתחתנים עד היום?
* איך שלח בית המשפט הפלילי בתורכיה את הזוג המתחתן והאימאם בעיירה פאסינלר אל בית הכלא לשנתיים באשמה של עריכת טקס נישואים דתי בניגוד לחוק, ואיך הוציא אותם משם בית המשפט החוקתי?
* איך ניצח אתא תורכ את הבריטים בקרב גליפולי, שם עינו בכוס, העביר את עמו תהליך של חילון, ביטל את החוק האיסלאמי והחליפו בשווייצרי, ואיך כל זה פסח עלינו כאן בפלסטינה ונשארנו תקועים עם החוק העות'מאני עד היום.
* איך הבחור ההוא בפתח תקווה התחתן והתגרש שבע פעמים בלי לעבור דרך הרבנות הראשית אפילו פעם אחת?
* מתי על פי הדין המוסלמי משמש בנה התינוק של האישה, היונק משדיה, כאפוטרופסה החוקי?
* מהו תהליך הטרנסבוטציה בו הופך לחם הקודש לבשרו של ישו ויין הקודש לדמו, ואיך זה קשור לשאלת הגירושין בדת הקתולית?

מספיק? יש כאן שעה הרצאה בסבבה. באמת! עם איזה דגש לא ממש מתבקש על היסטוריה אנגלית, והמון המון פיקנטריה עות'מאנית. סקס, סמים ומילט. תבואו בחייכם. אתם מוזמנים. לא צריך להודיע מראש. בטח יהיה גם עוגות גבינה. לא סגור על זה אבל בשנה שעברה היה.

כנס הדוקטורנטים והדוקטורנטיות

שוב לקחתי על עצמי אירגונו של כנס, שיתקיים ב-31.5.2016 בחדר 3044 בפקולטה למשפטים בחיפה. בין יתר ההרצאות תהיה הרצאתי המרתקת 'על החקירה הגנאלוגית של מונחים משפטיים'. אסור להפסיד וגם יגיב עו"ד הרן רייכמן מהקליניקות שזה בכלל ערך מוסף. לאור התרגשותי מהכנס הקרב ובא גאלתי פוסט נשכח שפירסמתי ביוני 2013 בבלוג הקודם שנקרא 'יוצא מארון הספרים' ואני שב ומפרסם אותו כאן:

– אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.

– אתה יודע, חמוד, שלא משנה מה זה, אנחנו אוהבים אותך.

– זה מאוד מקל עלי. אני… אני…

– תוציא את זה, חמוד. זה לא יכול להיות דבר רע.

– אני אינטרדיסציפלינרי.

– (בדמעות) – אבריימל'! זה אשמתך! זה הכל אשמתך! אתה רשמת אותו לספריה כשהיה קטן. אתה לקחת אותו למוזיאון. אתה!

– אמא!

– זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אנחנו אוהבים אותך איך שאתה. זה כבר הרבה זמן?

– אתם יודעים. אחרי התואר הראשון לקח 13 שנים עד שנרשמתי לתואר השני. ונשבע לכם שאפילו לא הסתכלתי כל הזמן על…

– אף פעם?

– פעם אחת. קורס קטן קטנטן באוניברסיטה הפתוחה. 'אירופה ערש הלאומיות'.

– היסטוריה?

– כן, אבל הרבה יותר רחב. עם נגיעות במדע המדינה ובלימודי תרבות. רק רציתי להתנסות, אמא, רק פעם אחת.

– פעם אחת, הא?

– אבל… אבל… לימדו שם על הלאומיות לפי המוזיקה של סמטנה ושל ואגנר, והתמונות של קספר דוד פרידריך…

– מדעי הרוח?

– לגמרי. אבל זה היה רק פעם אחת.

– ואחרי כן?

-באמת כמה שנים הכל היה בסדר. הקורס בפתוחה היה עוד ב-1997. אבל הייתי כותב ביום טענות לבית המשפט בסדר דין מקוצר, וחוזר הביתה וכאילו הכל בסדר, אבל מתחת לכר – 'לאומים ולאומיות' של ארנסט גלנר.

– גלנר זה לא נשמע נורא.

– אבל זה הלך והחמיר. אחרי כן באו פוקו, וז'יז'ק, וגרמשי, ודרידה והברמס.

– פוסט מרקסיסטים ופוסט מודרניסטים?

– מאיפה את יודעת, אמא?

– הבן של השכנה סיפר לי. אל תסיט את הנושא!

– ונשבע לך שלא יכולתי יותר.

– מילא תגיד רולס או דוורקין, הם דיברו על צדק וזכויות שזה נושא משפטי מובהק. אבל ז'יז'ק? אתה וז'יז'ק?

– כן. נשברתי ורכשתי את 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' ב-2003 בשבוע הספר. בדוכן של רסלינג.

– תגיד, למה בכלל חשבת להגיע לשם? לדוכן של רסלינג? מה חשבת שתמצא שם? פסקי דין של אהרון ברק?

– הרגליים לקחו אותי לשם מעצמן. לא רציתי. נאבקתי. ונשברתי.

– ואז מה?

– ואז נרשמתי ללימודי דמוקרטיה רב תחומיים באוניברסיטה הפתוחה.

– רב תחומיים?

– רב תחומיים.

– וכל הזמן הזה אתה עובד כעורך דין פעיל ומופיע בבית המשפט. ואמא שלך המסכנה חושבת שהכל בסדר. אין לך רחמים?

– הייתי מופיע בבית המשפט, וטוען בתביעות פינוי, אבל בלב ניתחתי את כל הסיטואציה לפי תיאוריית השדות של בורדייה.

– סוציולוג? אין לך רחמים על האמא שלך? אין?

– וכתבתי תזה. באמת. אני מצטער אמא.

– אל תגיד לי שפירסמת משהו.

– מאמר ב'זמנים' ב-2011, ועכשיו עומד לצאת אחד נוסף ב'פוליטיקה' הקרוב.

– היסטוריה ומדע המדינה. יפה יפה. כך גידלתי אותך? כך?

– אבל אמא, זה פעם היה מאוד מקובל, בתרבויות אחרות.

– כן, אריסטו ואפלטון. עם כל הצעירים האלה באקדמיה. אבל הזמנים השתנו מאז.

– אבל גם ליאונרדו דה וינצ'י!

– הוא ברנסנס.

– ובמאה העשרים ויטגנשטיין, ואפילו טיורינג.

– טיורינג – תראה מה עשו לטיורינג! אתה רוצה להיות כמו טיורינג?

– אמא, הוא היה מתימטיקאי ופילוסוף. אני לא מתעסק עם מתימטיקה. מעט מאוד סטטיסטיקה בתזה ב-MA. לא יותר ממה שבאמת צריך.

– ואתה חושב שזה מרגיע אותי? טיורינג? ולחשוב שהאמא הזקנה שלך לא תראה אותך דוקטור. מי יסכים להנחות אותך עכשיו, מי?

– דווקא מצאתי מנחה נהדרת.

– משפטנית?

– מלמדת בפקולטה למשפטים.

– משפטנית???

– היסטוריונית.

– אוי א-ברוך!

– אמא, לא לבכות. יכול להיות יותר גרוע.

– איך יכול להיות יותר גרוע?

– כשחיפשתי מנחה הגשתי מועמדות גם למילגה של האיחוד האירופי בפקולטה לגיאוגרפיה בבאר שבע.

– גיאוגרפיה? באר שבע?

– אבל המנחה היה כל כך נחמד! והיה לי ממש סיכוי! והנושא של המילגה ממש התאים לתיאוריה שלי! והראיון הלך כל כך יפה!

– אני לא מכירה אותך יותר.

– אמא!

– טוב. בוא הנה. בוא. חיבוקי. הנה. כך יותר טוב. תשמיע לי שיר לסיום?

– מוזיקה אינטרדיסציפלינרית את אוהבת?

– יש לי ברירה?

– טוב, את קווין את מכירה?

– מה, הם אינטרדיסציפלינרים?

– הגיטריסט שלהם, בריאן מיי, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה וכתב ספר על ההיסטוריה של היקום.

– דווקא עליו לא הייתי מאמינה.

omne animal

אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.

היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.

אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).

אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.

כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.

בהאים, דוקטורט, טיפול שורש

ה-22 לחודש היה אצלי יום מורכב. הייתי צריך יום או יומיים כדי לעכל כמה דברים ולהעלות כאן נוסח מתומצת. אירועי השעה הגדולים שאירעו באותו יום משחקים תפקיד מאוד משני. מי שמתעניין רק בפוליטיקה יכול לעבור לממתק.

הייתה לי פגישה בעיר התחתית עם כמה לקוחות. הקניון בשדרות בן גוריון שנמצא בבניין של לשכת עורכי הדין נפתח רק בתשע וחצי, אז ישבתי ושתיתי קפה בארומה לפני שחן הצטרפה אלי והגענו ללקוח. הייתי אמור לסיים את הפגישה ולעלות לאוניברסיטה. כשהלכנו ברגל בין ארומה ללקוח, בשדרות בן גוריון, קרץ לי מקדש הבהאים. כשסיימתי את הפגישה נותרו לי כשעתיים עד הפגישה המיועדת באוניברסיטה ולכן נפרדתי יפה מחן ועליתי לאוניברסיטה דרך מקדש הבהאים.

הייתה לי מחשבה שהיום הוא יום יפה להרגע בגנים, וגם רציתי לשאוב קצת השראה לקראת הפגישה. סך הכל חלק מהדוקטורט עוסק בבהאים, שעל אף שאוכלוסייתם בישראל אפסית, שכן הבהא אוללה עליו השלום אסר על מגוריהם בארץ הקודש (הצוות המפעיל את הגנים והמקדש הוא מתנדבים מתחלפים מרחבי העולם) יש להם עדה דתית מוכרת, מה שלפרבוסלבים למשל, עם כמה מאות אלפי מאמינים, אין.

כשהגעתי הייתה במקום קבוצה גדולה של בהאים ממדינה בדרום אסיה. הייתי מהמר על הודו או פקיסטן, אך לא העזתי לשאול. הם היו אנשים שחומים ויפים, שסימנו עצמם במשיחה של פס אדום על מצחם. פשוט נכנסתי לקבוצה והלכתי בעקבותיהם עד המקדש. הסרתי את נעלי כשהסירו נעליהם, ונכנסתי אחריהם אל קודש הקודשים. המדובר בחדר גדול ולא מאוד מעוטר, שממנו ניתן לצפות במערכת של חדרים הנכנסת לעומק המקדש, חדרים המופרדים זה מזה בווילונות חרוזים דקים. שטיחי קיר, ושורות של מנורות המזכירות מאוד חנוכיה, רק עם הרבה יותר קנים מילאו את החדרים. הסימבוליקה הייתה זרה לי, ולא הבנתי מה כל דבר מסמן. המאמינים לא התפללו, או כרעו או עשו שום דבר חוץ מלעמוד ולהסתכל בשקט. הרגשתי זר ומוזר, ואחרי דקה בערך יצאתי.

כששבתי למכוניתי שמעתי את החדשות, ואז כבר יצא לי החשק לכלום. בכל אופן עליתי לאוניברסיטה. היה עוד מוקדם. עברתי דרך מרכז הכרמל וקניתי שם אזני המן אצל אוטומזגין. חלק לצריכה עצמית וחלק כתשורה לפניה לרגל החג. אכלתי צהריים באוניברסיטה ואחרי כן ישבתי קצת בספריה ועברתי על העותק של טיוטת הדוקטורט.

הפגישה עצמה הייתה מהירה ועניינית. קיבלתי שלוש או ארבע הערות (בנוסף לדברים שגיליתי בעצמי) שוחחנו קצת על הא ועל דא, ובסופו של דבר סוכם שאגיש לה עותק כרוך לחתימה עם שובי משירות מילואים ב-13.4.

גם במשפטים קטנים כמו זה שלמעלה יש דרמה גדולה.

סיימתי את ענייני באוניברסיטה (קשקשתי קצת עם שירי במזכירות ואחרי כן הסתובבתי בעוד כל מיני מקומות ועשיתי כך ואחרת). והגעתי לעפולה בערך בשעה חמש וחצי, ואז היה לי תור לרופאת שיניים בשש.

כמובן שכשכואבות לי השיניים אני מחכה כמה שבועות, ואז מתקשר לרופאה, וזו קובעת לי תור לעוד שבוע. התוצאה היא שאל הפגישה איתה הגעתי אחרי כמה לילות ללא שינה. לא נורא, את לילותי אני מבלה בוויכוחי אינטרנט עם עמוס שוקן. מסתבר שמושבה של עששת חדרה אל מתחת לסתימה ועשתה מלאכה איומה באין רואה. מה שמצריך טיפול שורש. אינה היא נהדרת. בעלה היה מתמחה במשרד שלי לפני עשרים שנה, ואנחנו חברים נורא טובים. היא מסבירה כל דבר שהיא עושה. דווקא כשדיברה על הרדמה ואם היא עובדת או לא, היא הגיעה כנראה לחלק מהעצב שההרדמה לא הצליחה להגיע אליו וחשתי דקירת כאב. היא ראתה שאני סובל ושאלה אותי אם הכל בסדר ואם צריך להפסיק. אמרתי משהו על תותחנים ושעברתי יותר גרוע והיא המשיכה. באמת רציתי שייגמר מה שיותר מהר, ויחסית לרופאים אחרים היא יודעת יפה מאוד להרגיע ולא להכאיב. אבל בלב חשבתי שאולי הייתי צריך את דקירת הכאב הזו כדי לרדת קצת מהענן הוורוד שעוד הייתי עליו, ושצריך לפעמים קצת כאב כדי להרגיש ממש חי. באותו רגע הבנתי את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהתיישבתי ב'ארומה' בשדרות בן גוריון, ועד לנגיעה בעצב החשוף.

ממתק – זו להקה לא נורא מוכרת אבל נהדרת בשם LCD סאונדסיסטם, ששמעתי די במקרה באיזה תחנת רדיו אינטרנטית אמריקאית והתאהבתי בה נורא. אני שוקל לכתוב גירסה עברית על אשחר – אשחר אני אוהב אותך אבל את מדכאת אותי נורא, אבל לא אצליח להגיע לעצב והייאוש של המקור.

פוסט ליודעי ח"ן בלבד

איך ההרגשה?

אני לא יכול לדבר על זה.

למה?

כי זה לא עניין שלי.

אז על מה אתה יכול לדבר?

על המילט.

אבל המילט משעמם לי את התחת. זה הדבר הכי מעניין ואתה נמצא במקום עם כל כך הרבה תובנות ומידע פנימי.

אבל זה לא עניין שלי.

תן רמז. זרוק עצם, משהו?

אני חושב שדווקא בשבוע שבנדיקט אנדרסון מת יש ערך משמעותי בלבחון את התיאוריות שלו מנקודת ראות פחות מרקסיסטית דוגמטית וקצת יותר פוסט מודרנית או פוסט קולוניאליסטית. קח לדוגמה את הספר של פרתה צ'טרג'י 'חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי'. זה ממש מאתגר את התיאוריה של אנדרסון מתוך התיאוריה תוך בחינת גבולותיה.

אתה לא רציני.

תגיד, פרתה צ'טרג'י זה בן או בת?

מאיפה לי לדעת כזה דבר? בעצם – על הזין שלי! אני עוקב אחרי הבלוג שלך שנים! מגיע לי שתספר על הדבר המעניין!

טוב. אז אתה יודע שאם תרצו ממש סיווגו מרצים לפי מי מלמד את אנדרסון ומי מלמד את קליפורד גירץ? ראשית זאת מתודולוגיה מטומטמת, ואם הם היו אצלי סטודנטים לתואר ראשון הייתי מכשיל אותם בקורס. שנית, אנדרסון? מה הם נטפלים לאנדרסון? נגמרו כל יתר השמאלנים?

טוב, בכל אופן שלמה זנד וזה.

אני לא סגור על זה שזנד מבין את אנדרסון עד הסוף.

יו! אתה עוד פעם גורר אותי לשטויות שלך. אולי תספר על הדבר שמעניין אותי לשמוע?

לא. אבל אני יכול לאחל לך חג מולד שמח.

בסבבה.

בנדיקט אנדרסון

שלשום, 13.12.2015, הלך בנדיקט אנדרסון לעולמו באי ג'אווה. האבידה גדולה, גדולה מאוד. לא שהיה עול בימים, הוא היה בן 79, ואת ספרו המשפיע ביותר (וכמדומני היחיד שתורגם לעברית) 'קהילות מדומיינות', הוציא לאור בשנת 1983, ועדיין על פי ההספד שפירסם בית ההוצאה שלו (שלא התבייש לכתוב שהספר 'קהילות מדומיינות' מחזיק את ההוצאה מבחינה אינטלקטואלית ופיננסית) עדיין היה כותב פורה ועבד על ספר זכרונות בשם 'Life beyond the Boundaries'.

מהו 'הלאום'? מהי 'לאומיות'? האם 'הלאום הבריטי' או 'הצ'כי' או אף 'הקונגולזי' הן ישויות פרימורדיאליות, עתיקות יומין, מוחשיות, או המצאה מדומיינת, שנועדה לצרכים מעמדיים / קולוניאליים / מגדריים ועוצבה אי שם בין המאה ה-19 למאה ה-20? על עצם העובדה שאנחנו יכולים להעלות את השאלה אנו חייבים תודה לאנדרסון. התשובה שלו הייתה מרתקת, אבל הוא לא היה היחיד שניסה לתת תשובה. אפשר להזכיר כאן גם את גלנר, אלי כדורי, אריק הובסבאום, ואנתוני ד' סמית'.

גלנר זיהה את יצירת הלאום עם הופעתה של 'תרבות גבוהה'. אנדרסון, האמון על המרקסיזם, דיבר על 'קפיטליזם של הדפוס'. מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בראש שיקרא את 'האומה בהיסטוריה' של סמית', מי שרוצה להתפרע קצת שיקרא את הובסבאום. ועדיין לא ניתן לכתוב או לחשוב היום בצורה רצינית על 'לאום', 'לאומיות', 'קהילה' בלי להכיר את אנדרסון ואת עולם המושגים שיצר.

הנה מה שהיה לאנדרסון לומר על ישראלים וציונות (קהילות מדומיינות עמ' 184)-

"משמעותן של הופעת הציונות ושל לידת מדינת ישראל היא, שהראשונה מציינת את הדמיון מחדש (reimagining) של קהיליה דתית עתיקה בתור אומה, אחת מני רבות – ואילו השנייה משרטטת את התמורה האלכימית, שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי."

חמוד, נכון? את הציטוט הזה אני מביא בחלק מהמאמר שלי 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט' שהולך להתפרסם בקרוב מאוד במחקרי משפט, וטוען, בעקבות אנדרסון, כי הייחוס של שיטת המילט לסולטן עות'מאני ולא לפקיד בריטי הוא חלק מיצירת הקהילה המדומיינת שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי. ועל זה אני אסיר תודה לך, בנדיקט אנדרסון, נוח על משכבך בשלום.

ממתק? כמובן ג'תרו טול (בין הפותרים נכונה מדוע תוגרל עדה דתית). הם גם באים לבקר בארץ. אבל אני חושש שאם הם לא יופיעו ממש בעיזה באר לא יימצא לי התקציב או החברותא לראות את איאן והחבר'ה. לפחות ניהנה כאן מהלוקומוטיב ברת'.

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

פזורות שונות וכיוצא בזה

אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.

– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.

– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.

– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.

– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.

– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.

* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.

– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.

ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.

כנס 'להשיח את הדעת'

היום, 23.11.2015, מתקיים בחיפה כנס 'להשיח את הדעת'. זו איזו הפגנת שרירים של הסגל הזוטר של הפקולטה (ולכן הוא נקרא גם 'כנס זוטר') ואיכשהו אני רוכב על הגל הזה. מישהו השקיע בכנס הרבה זמן ומאמץ, החל מעיצוב לוגו של פיל ורוד (כזה המזכיר את מותג הבירה הבלגי דליריום טרמנס…) כולל סיורים ולהקות וחידונים בפאבים ןקאוץ' סרפינג וסרטונים וכל מיני דברים כאלה. כל חיפה מלאה בפירסומות לדבר הזה.

אני מדבר על הנושא המאוד סקסי של חקירה גנאלוגית של מונחים משפטיים. זה נושא כל כך מעניין ומרגש שאני בטוח שבבוא השעה היעודה 11:30 בקמפוס הנמל בחדר 63 – זה שיש בו מקרן אך אין בו מחשב – יהיה האולם מלא מפה לפה. לטובת אלו שייאלצו להישאר בחוץ, אני מביא תקציר קצר ביותר של ההרצאה שלי. אלו שיגיעו – זו רק טעימה. ההרצאה עצמה כוללת גם רכילות מדהימה על קוונטין סקינר ומשולש האהבים שלו עם פטרישה לאו וברנרד ויליאמס, וגם את הבדיחה על הסולטן, הרב הרפורמי ורקדנית הבטן הקופטית. וברצינות – ההרצאה עצמה תכלול גם דוגמה מאירת עיניים לניתוח גנאלוגי שלא מופיעה בתקציר הזה, ומהווה למעשה את עיקר ההרצאה. אז הנה –

תובנה מרכזית העולה מעבודת המחקר שלי היא כי הפעלת ההסדר החוקי המכונה 'הסדר העדה הדתית, בישראל, סותרת מושגי יסוד של ריבונות המדינה.

מכאן ניתן להסיק קיומה של 'מדינה' שהיא בבסיסה יש קבוע, א-היסטורי, בה שולט 'ריבון', שאף הוא מהות קבועה ובלתי משתנה. האמיתות הנוגעות ל'מדינה ו'לריבון' אינן ניתנות להפרכה, שהרי הן 'מובנות מאליהן' כלשון הצהרת העצמאות האמריקאית. ישים א-היסטוריים אלו אינם מצויים מעל או מעבר להיסטוריה. אלו הם כוחות פועלים המניעים את ההיסטוריה עצמה לעבר תכלית קבועה מראש. ראייה זו כמעט ומתחייבת מעיון משפטי, המבקש לבחון ולהציב גבולות ברורים למושגים כגון 'ריבונות', למשל בהקשר להוראת חוק העונשין ולפיה הפוגע בריבונות המדינה דינו מוות. אך בהקשר אקדמי יש להעמיק הרבה מעבר לכך.

על חקירה בעלת נפח ועומק לראות מונחים כ'מדינה' ו'ריבונות' כתלויי הבניה חברתית וניתנים לשינוי, לוותר על היחס לישים אלו כאמיתות מובנות מאליהן, וכן על המבט הטלאולוגי על ההיסטוריה, הנגזר מראיית מונחי הבסיס כישים קבועים על-היסטוריים.

שלושת אלו – הנומינליזם, המנוגד למהותנות; הראייה של ההיסטוריה כשרשרת אקראית של מקרים, שינויים ומעברים שאינם מונעים על ידי תכלית כוללת או עקרונות על, המנוגדת לנרטיב טלאולוגי של ההיסטוריה, והאפשרות להפריך את הנחות הבסיס, המנוגדת לתפיסת 'האמיתות המובנות מאליהן' – הם מאפייניה של גישה פילוסופית המכונה 'היסטוריציזם רדיקלי'. הוגים ביקורתיים באסכולה זו מכנים את גישתם 'גנאלוגיה'.

הוגה מרכזי בזרם זה הוא פוקו, שה'גנאלוגיה' הייתה אחד מכלי הניתוח העיקריים בהם השתמש. אך מחקר מן הסוג שאני עורך אינו יכול לקבל את כלל המערך המחשבתי הפוקויאני. עלי לאמץ גישה ביקורתית המוצאת השראה בכתביו המאוחרים של פוקו, אך מעצבת את המתודה הגנאלוגית לצרכיו המסוימים של המחקר שלי. מורה דרך בכיוון הוא ההיסטוריון קוונטין סקינר (Skinner).

סקינר מגיע מגישה מחשבתית המכונה 'קונטקסטואליזם' (פרשנות הקשרית), שפותחה בבית היוצר של 'אסכולת קיימברידג", שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-20. השיטה אותה מיישמת אסכולה זו מתוארת על ידי פניה עוז-זלצברגר כ"היסטוריה של הקשרים, החושפת בפרוטרוט את רשת ההקשרים הרעיוניים של כל הוגה והוגה וממקמת אותו, ואת מדף הספרים שלו, עמוק בתוך תקופתו-שלו ולנוכח שלל מקורותיו. אבל דווקא בשל כוחו הרב של חקר ה'הקשר' עולה לעיתים באוב העוצמה, הקוהרנטיות והרלוונטיות העמוקה של רעיונות פוליטיים מדורות עברו."

סקינר מחוייב לרעיון לפיו בפרשנות טקסט ניתן לעמוד על כוונת המחבר. בכך הוא סוטה מתורת פוקו, המבוססת על הרעיון ולפיו הידיעה (Connaisance) אינה דרך לגילוי אמת אובייקטיבית על עולמנו, אלא דרך להבניה של יחסי כוח, ומכאן שכל ניסיון שלנו לעמוד על כוונתו המקורית של מחבר טקסט כלשהו נועד לכישלון. סקינר, לעומתו, קובע כי יישום גישה קונטקסטואליסטית בדקדקנות, בתום לב, ובהסתמכות על מספק מספיק של מקורות, מאפשר בסבירות גבוהה לעמוד על כוונתו של מחבר טקסט היסטורי הן מבחינת אוצר המונחים שלו ופרשנותו למושגים, והן מבחינת האג'נדה הסמויה והגלויה שלו כלפי בני שיחו בעבר ובהווה שלו. קביעה זו סותרת את המהלך המחשבתי של פוקו, גאדאמר ודרידה, אך מאפשרת את המהלך המחקרי אותו אני רוצה ליישם.

בעקבות סקינר יכול מחקרי לכלול ניתוח גנאלוגי קצר של מושג המדינה, החל מהמושגים המעורפלים המופיעים בכתבי 'ספרי היעץ לנסיכים' באיטליה בסוף ימי הביניים, דרך תורתם של מדעני המדינה האבסולוטיסטים במאה ה-17, ועד ימינו, על מנת להראות כיצד ניתן לעיין במושג זה ולבחון את גבולותיו רק בשעה שנותנים לו הקשר היסטורי וגנאלוגי ברור.

נכון שעשה לכם חשק להגיע? ממתק? מגיע לכם. אם תבואו. יעקב ז. אני יודע שאתה בא. תן אחרי כן איזה פידבק כאן, או יותר טוב תפוס אותי לקפה מייד אחרי ההרצאה.

ביי!