שקוף

אחד הסיפורים שצצו ועלו שוב לאחרונה, עם מינוי הנפל של גל הירש, הוא איך צה"ל פתח בית ספר לפיקוד ומטה שפעל ברוח פוסט מודרנית, ולימד את באיו את כתבי ז'יל דלז ופליקס גואטרי מפי פילוסוף-חייל בשם שמעון נווה. כמובן שהכל התפוצץ להם בפרצוף במלחמת לבנון השנייה כשהסתבר שדלז וגואטרי זה לא בדיוק מה שצריך כשעומד לך חיזבאללון בלי תואר שני רב תחומי במדעי החברה, אבל עם המון נשק איראני מתוחכם. זה הפך לפקודות בלתי מובנות בעברית מטורללת, וסומן בתקשורת במשך שנים (וכאמור צץ עוד פעם לפני כמה שבועות) כאחד הגורמים לכישלון. ובאמת, תסתכלו על דלז וגואטרי. ותקראו גם את הציטוט שלמטה. מישהו באמת יכול לחשוב שלשניים האלה יש משהו להגיד בסיטואציה של לחימה נגד החיזבאללה? במיוחד המתולתל עם המשקפיים. כמה זמן הוא היה שורד בטירונות גולני?

BEN ARYE

לפירסומות – התמונה לקוחה מפרסום בפייסבוק להרצאה של רונן בן אריה 'טרנספורמציה מעבר לניגוד רפורמה / מהפכה'  שתינתן ביום 23.11 בפאנל 'פרשניזם: היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות' ביחד עם הרצאה של סתיו קאופמן על האנתרופולוגיה של המתימטיקה, והרצאה שלי על החקירה הגנאלוגיות של מונחים משפטיים (ספוילר – המונח המשפטי שיחקר גנאלוגית הוא 'המילט', אבל אני לא כותב את זה כדי שאנשים בכל אופן יבואו להרצאה) והיושבת ראש היא לא אחרת מאשר הפרופסורית שולמית אלמוג שאני כל כך אוהב. אז כל זה יהיה בכנס 'להשיח את הדעת' בקמפוס הנמל באוניברסיטת תל אביב. הפאנל שלי הוא בסשן שני באחת עשרה בבוקר, אבל יש עוד מיליונת'לפים סשנים והרצאות כל אחת יותר מעניינת מהשנייה ובערב כל מיני פעילויות אינטלקטואליות שמשלבות בירה בעיר התחתית. זה דף הפייסבוק של האירוע. תבואו, כדאי לכם. – אז זה היה הפרסומות ונחזור לשידור.

בקיצ-קיצור, מסתבר שיש מקומות שצריך לקחת את הפוסט מודרניזם בערבון מוגבל, ובכבדהו וחשדהו. לא כל תורה מנפיצה במדעי החברה היא משהו שאפשר ללכת אחריו באש ובמים, והדלזים והגואטריים הם הראשונים שיגידו לכם את זה, כי אלו תורות עם ספקנות מובנית. כשהחבר'ה האלה מגיעים לשחק בפוליטיקה הם בדרך כלל עושים טעויות של מאה שמונים מעלות ואחרי כן נורא מביך. דוגמה ממש ידועה? פוקו וחומייני. הולך? לא הולך בכלל. אם פוקו היה מעז להציב כף רגלו באיראן החומייניסטית הוא היה נתלה שם מעגורן באשמת הומוסקסואליות. וחוץ מזה כאילו כל הקטע הזה של אתם יודעים נו… הפנופטיקון ולפקח ולהעניש וכל זה, לא משהו שהחומייניסטים ממש צריכים. אמצעי הפיקוח וההענשה אצלם קצת יותר ישירים. ובכל אופן פוקו נדלק על חומייני ולמזלו מת לפני שהספיק לראות מה חומייני עשה מהמדינה שלו.

אז? אז פאקינג דרעי. הוא גם גילה שעל אינטלקטואלים אפשר לעבוד בעיניים. אם מדברים את השפה הנכונה והז'רגון הנכון ומוצאים משת"פים מספיק טובים, בקטע של דפוק וזרוק. אינטלקטואלים, דרך אגב, הם משת"פים נהדרים. הם כמו ילדים עזובים. רק צריך להחמיא להם קצת, והם איתך כל הדרך. תשאל את סטאלין. או את היידגר. בכל אופן גם דרעי למד את השיטה. קצת דיבור בשפה הנכונה, והעבריין בנעלי הגוצ'י וחליפת הוורסאצ'י (או להיפך. את הבגדים והנעליים שלי אני קונה בשוק בעפולה ואני אף פעם לא בטוח שהשמות של המותגים כמו RIBOK או LAKOST הם מדוייקים ומה הולך עם חליפות ומה עם נעליים) הופך לנציג המקופחים והמדוכאים המזרחיים עלי אדמות.

עכשיו, בכל הסיפור הזה יש גם בגידה בי, ושנאה עצומה כלפי, שאני פריבילג אשכנזי, מדכא ומרושע, ולא ראוי לבוא בחברת בני אדם מן היישוב עד שאכפר על הפשע שנולדתי בצבע הלא נכון. אז מחיתי את הרוק מהפרצוף (כי מי שהלך בדרך הזו, כולל אנשים שאני מאוד מעריך ומאוד אוהב, אמר לי בסך הכל שבמקום לעמוד איתי בשורה אחת ולהילחם במה שצריך להילחם, הוא מעדיף את ש"ס על כל מה שזה אומר, כי הם מהצבע הנכון) וישבתי וחיכיתי שזה ייפול. וראו זה פלא! מכר אתכם, אינטלקטואלים יקרים, בשלוש מאות מיליון פאקינג ש"ח שזה אולי הרבה מאוד כסף בשבילי אבל פינאטס בשביל ש"ס. שקופים מיין תוכעס. הטריק הזה היה שקוף.

אם היו עשרה כאלה שהצביעו ש"ס, אז זה אומדן יתר. אבל כל האנשים האלה הם אנשים נהדרים שיכולים היו לרתום את המרץ שלהם למטרה חיובית שמקדמת מטרות חשובות, ובמקום זה קידמו את האדם הזה שלדעתי זו בושה שהוא שר בממשלת ישראל. דרך אגב, גם לי לא ברור למה הוא השקיע בלדבר את השפה הזו, ולהריץ את הפירסומת הזו עם השקופים, וליצור 'מועצה כלכלית חברתית אזרחית' עם עשרה יושבי קרנות מבתי קפה בתל אביב, שמדברים דלז וגואטרי באופן שוטף, אבל נראה שהחיבור למציאות קצת רופף. (התייעץ אתכם לפני שמכר אתכם בשלוש מאות מיליון שקל? כמו שיהודה איש קריות התייעץ עם ישו לפני שמכר אותו בשלושים שקל כסף.) אז כמה לקחים וכמה הערות ונסיים –

אין לי מה לעשות שנולדתי אשכנזי. אם תדברו איתי במקום לשנוא אותי אולי יצא לכם משהו שהוא לא אריה דרעי.

אם זה לא נגד הכיבוש זה לא יעזור לכלום כי המאבק הוא אותו מאבק.

אם זה בעד נתניהו או רוצה לשבת בממשלת נתניהו זה לא יעזור לכלום כי נתניהו הוא – וזה הופגן טוב מאוד בקטע עם הגז – עושה דברו הנרצע של ההון הגדול / התגלמותו של ההון הגדול, ולא יכול לצאת שום דבר טוב מלשתף איתו פעולה. אגב זה לקח שטוב לא רק למי שהולך אחר השקוף דרעי, אלא גם אחר המנהיגה הסוציאליסטית יחימוביץ'. לא אכתוב כאן על היהיר כי התומכים שלו לא אינטלקטואלים, אז הלקח שלהם צריך לבוא מכיוון אחר.

אם זה מדיר נשים אז גם אם הוא מזרחי זה לא בסדר ולא צריך לשתף איתו פעולה.

אם זה עם תיק פלילי ולא בקטע של ז'אן ולז'אן שגנב כיכר לחם בשביל לחיות, אלא שגנב את משרד הפנים, זה לא ממש בסדר ומשהו דפוק כאן וצריך לחשוב פעמיים.

אם שונאים אותי על מה שמייחסים לסבא שלי (קורא מונים בחברת החשמל בעפולה או פועל במחצבת הקסטל תבחרו כל מספר זוכה) או בגלל שאני אשכנזי, שגם בזה אין לי בדיוק שליטה, לא יצא לכם מזה כלום. אתם יכולים לדבר איתי על איך מתקנים את החברה כאן והיום, וכאן אנחנו יכולים לשבת ולדבר. ונדבר גם על הכיבוש וגם על ד'אהר אל עומר, ותראו איך הכל מסתדר יפה ביחד, ונעמוד יד ביד, ואולי לא יצא מזה כלום, אבל אני לא ארגיש שאנשים שאני נורא מכבד ומעריך מעדיפים עלי את הגנב הזה סתם.

גם כשנורא כועסים לא יוצא מזה שירה. אם אין את המשהו הנוסף. גם כשבני ציפר עושה את אותו תרגיל שעשה לכם דרעי ונותן לכם סוכריות וממתקים. שירה זה משהו אחר, מצטער.

שכבר ימבה זמן בערך מאה ארבעים וארבעה ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 ואורן חזן עדיין סגן יו"ר הכנסת, ולמרות שהוא מזרחי ועמית סגל אשכנזי, ראוי שתהיו בצד הנכון של המאבק הזה כי זה אפילו יותר בושה ממקבל שוחד שישב בכלא שהוא שר הכלכלה.

אז סיימנו בערך עם רשימת הלקחים והנה ממתק! הנה שיר נורא חמוד. נכון שזה בקטע הנורא גזעני של מינסטרל של צביעת הפנים בשחור, וחיקוי מבטאים, אבל אני מכיר מישהי שעובדת בכפר נוער במצוקה ששם באמת נמצאים שקופים ואומרת שזה שם להיט היסטרי, אז זה מחפה על כל הכשלים האידיאולוגיים. אז סך הכל זה מאבק אחד שדרעי לא יעשה בחיים. איילון דרום!

פסטיבלי חג הסוכות

לא ממש.

אלה כל מיני פאנלים שאני משתתף בהם בעתיד הקרוב.

3.10 – מועדון אשחר – 'איך הגלגל מסתובב, לא' – על בחירה, ידיעה ומה שביניהן

בתכנית – סרט קצר, לימוד משותף, פאנל בהשתתפות גל אמיר, שירי פריזנט ואודיה מלצר דיון בהנחיית ניר אשכול.

12.10 – יד בן צבי. הכנס השנתי ה-11 של הארגון הישראלי להיסטוריה ומשפט. מושב 3: ההיסטוריה המשפטית של הכנסת.

יו"ר:ניר קידר (מכללת ספיר)

גל אמיר (אוניברסיטת חיפה) -סימן 65א לדבר המלך  – מפלורליזם משפטי לצנטרליזם כופה

שלומי בלבן (אוניברסיטת חיפה) – תרומתם של אישים בעלי ניסיון פרלמנטרי להתפתחות הרשות המחוקקת.

לימור מלול (אוניברסיטת חיפה) – הבניית שדה הניסויים הרפואיים בבני אדם בישראל לאור דיוני וועדות הכנסת.

נועה קברטץ-אברהם (מכללת ספיר) – התווית הליך החקיקה בישראל – גורמים מעצבים והשלכות משטריות

23.11.2015 – 'להשיח את הדעת' – כנס של מדעי הרוח של אונ' חיפה (מקום ופרטים יימסרו בהמשך) – מסתמן הפאנל הבא (לא סגור שאני יכול לפרסם גם את השמות של מי שמופיע איתי אז אתן רק את הנושא) –

"מה זה אנתרופולוגיה של המתמטיקה ולמה צריך את זה?" 

"החקירה הגנאלוגית של מונחים משפטיים" – גל אמיר.

"טרנספורמציה מעבר לניגוד רפורמה/מהפכה" 

4 – 5 בדצמבר כנס דוקטורנטים למשפטים בייל. אם אתקבל ואם אצליח לקבל מימון אז גם אדבר כנראה על סוגי נישואים לפי סיווג עות'מאני או משהו. הודעה תבוא בהמשך.

הכנס באשחר הוא סבבה אם אתם גרים באשחר או ביובלים או משהו ד'אהריסטי כזה. הכנס ביד בן צבי הוא פחות מיועד לקהל הרחב לדעתי למרות שלשמוע את שלומי ונועה ולימור זה תמיד סבבה, והם מעניינים ומשתמשים פחות במילים בנות עשר אותיות ועשינו ביחד בערך אותו הפאנל בתל אביב בפברואר ואנשים אמרו שהיה מאוד מעניין. הכנס בחיפה הוא הכי סבבי כי הוא מיועד להנגיש רעיונות פילוסופיים לקהל הרחב יותר, ובמתכונת יותר פתוחה, ולדעתי גם יהיה באיזה מקום בעיר התחתית בחיפה אולי פאב או מסעדה משהו כזה, אז תשריינו כבר את ה-23 בנובמבר ובואו בהמוניכם.

ב-23 בנובמבר ימלאו בערך מאה שמונים יום לתחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בהתאמתו של אורן חזן לתפקיד סגן יושב ראש הכנסת. זה לא סבבה בכלל כי אני מהמר שגם אם ישמע את הפאנל באשחר על רצון חופשי, גם אם ישמע על ההיסטוריה של הכנסת ביד בן צבי וגם לאחר שישמע על הגנאלוגיה של מונחים משפטיים בחיפה, הוא לא יסיק את המסקנה המתבקשת משלושת ההרצאות האלה לחוד ומן האפקט המצטבר (והקשה מנשוא) של שלושתן ביחד, ולא יתפטר, וגם אף אחד לא יפעל לפטר אותו. וכך אדם שהועלו כלפיו חשדות חמורים נותר בתפקיד הרם והנישא וחוץ ממני אין פוצה פה ומצפצף. אבל מה – העיקר שיש חוש הומור. תיירת יפנית נפגעה מאבן. זה היה מצחיק יותר רק לו הייתה מחליקה על קליפת בננה.

טוב, זה היה רק מילוי חובה. העיקר היה הקטע של הפאנלים. תשריינו ותבואו. יהיה דיסקו! אלא אם כן אתם הקוראים שלי בצ'כיה (אני יודע מי את!) ובאירלנד (אין לי מושג אבל טוב לראות את הדגל) ובסין (אני גם יודע מי אתה, אני חושב) ופעם פעמיים בשבוע האחרון בברזיל. אבל זה מספיק זמן לתכנן ביקור מולדת, לא?

או כמו ששר רוברט ל. ברנסייד, Someday, Baby.

ויליאם מונטגומרי ואט, סמואל אדמס, יונה וולך תוניסיה וחסדו של האל הטוב

בימים האחרונים הייתה לי הרגשה שהלכתי לעולמי ונידונתי לגיהינום והתחלתי לרצות את העונש, ושום דבר במזג האוויר או בחדשות או בעולם מסביב לא סתרו את ההרגשה הזאת.

אבל החיים ממשיכים, מזג האוויר הזוועתי הזה יעבור מתי שהוא ואני מנסה לכתוב פוסטים אופטימיים אחרי שכמה פוסטים זועמים במיוחד בימים האחרונים נכתבו והושלכו אל הפח.

אז ככה – התנין מתחרה בתחרות הבירה השנתית סמיואל אדמס לונגשוט. ניר קיפניס מסנהדרינק מספר ששלב השיפוט מאחורינו והשנה הייתה רמה נהדרת של מבשלות מיקרו בוטיק שזה אשקרה אני וש' והתנין. היום אנחנו נוסעים למפגש היכרות לטעום את הבירות של יתר המיקרו בוטיק או משהו כזה, ובשבוע הבא אנחנו ממש מפעילים דוכן של תנינים בפסטיבל הבירה ופרטים בהמשך. כן אנחנו ממש נוסעים לתלביב החמה והלחה שלכם, שיש בה מתקפת חולדות וכל כולה חסומה בגלל הרכבת הקלה הזאתי. זה רק שתבינו עד כמה אנחנו אוהבים בירה כי אנחנו שונאים את תלביב. לא את התלביבים כשהם בודדים ובנסיבות מיוחדות. אבו אבשלום אתה כמובן החריג. בכל אופן נתקלתי גם בשיר הבא של יונה וולך ואני חושב שהוא הולך על התווית הבאה של התנין, שזה גם בירה שמדברת לאינטלקט –

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה

הדוקטורט הולך ונכתב והולך ונכתב ואשקרה אני ממש בפרק הסיכום ואחרי כן יוותר לי לכתוב רק את המבוא. הנס שהיה צריך להיות קרה אתמול. הלכתי כבר כמה פעמים לחפש אחרי הערת שוליים מהערך 'אומה' באנציקלופדיה של האיסלם, ולא מצאתי את הספר שאוזכר בהערה שהיה 'מוחמד במדינה' של איזה ויליאם מונטגומרי ואט. ואתמול אמרתי שלא אתייאש ואחפש אולי ליד כי לפעמים מישהו שם ספר במדף מעל או מתחת לאן שהוא צריך להיות ושם הוא היה. ואז פתחתי בעמ' 241 וחסדו של האל הטוב נגלה אלי, וזה לא הפעם האחרונה בפוסט הזה שזה קורה.

הוואט הזה ממזר וכתב בדיוק את הדבר שאני צריך בשביל לסגור הרמטית את הדוקטורט עם כל הקישורים מכל המקומות. כמו החתיכה האחרונה בפאזל. אני כבר עשרים וארבע שעות חושב איך אני אכתוב את זה ונורא מתלהב מעצמי. אחרי כן קצת גיגלתי עליו ומסתבר שמדובר בבחור נחמד, סקוטי פרסבטריאני מאוד דתי עם שריטה לנביא מוחמד שאשקרה כתב סדרת ספרים (מוחמד במכה ומוחמד במדינה) שמציגים את הנביא מוחמד כנביא מקראי ומוסרי ואפילו קצת סוציאליסט. אדוארד סעיד קורא לו אוריינטליסט, וביליתי כמה שעות מרתקות בספריה בלהוציא מאמרים שוצפים וקוצפים של חבר'ה שלא כל כך אוהבים את האוריינטליסטים וקוראים לו עוד בכל מיני שמות יותר גרועים, ואשקרה אם הוא היה נופל לידיים של דאעש או משהו הוא לא היה גומר טוב, אבל אני קורא לו חמוד. והוא חמוד. תודו שלא שמעתם עליו קודם. אני חושב לעשות פעם פוסט עם כל האנשים המעניינים שנפגשתי בהם בדוקטורט שלי כמו הבחור מפתח תקווה שהתחתן שבע פעמים והתגרש שבע פעמים ולא עבר דרך הרבנות, או זאת ששכבה עם השחקן ויליאם הרט בקולורדו וטענה שהם נשואים לפי חוק המדינה וכאלה. אז לוואט יהיה שם מקום של כבוד.

קצת קשה לעשות סנדביץ' של אלכוהול איסלאם ואלכוהול, אז אני פשוט אומר כמו בחדשות ונעבור לנושא אחר לגמרי, או כמו ביהדות להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולהסביר שאני מאהל אל כיתאב ואני מגלה את הכבוד הרב ביותר לאסלאם, בערך ברמה של וואט שחשב שהנביא אכן היה עד להתגלות אלוהית, אם לא יותר אפילו אבל אני יהודי רפורמי ואני חייב אלכוהול בקטע של הקידוש לשבת, אז כבר אם שברנו את העיקרון, אז אני הולך עד הסוף. ובכל אופן תוניסיה היא גם מדינה מוסלמית, ומיצרים שם את הבוכא, וממש מצאתי חנות שמוכרת בוכא תוניסאית אוריגינל ושתיתי את זה בשבת על המרפסת והייתה בריזה קרירה וסבירה, וראיתי הקלטה של מיי קיצ'ן רולס שזה כמו מסטרשף האוסטרלי רק יותר מעניין, ושתיתי את הבוכא עם קרח וזה היה אות לחסדו של האל הטוב שמשום מה נסתר בשבועות האחרונים.

ממתק? אחד האלבומים האהובים עלי הוא צ'יילד איז דה פד'ר אוף מן של דם יזע ודמעות, בין היתר כי הוא יצא לאור ממש באותו יום שבו אני יצאתי לאור. אבל תמיד חשבתי שאל קופר קצת מתחכם ולא קניתי את הפוזה עד הסוף. בת' הארט מראה איך באמת עושים את זה וג'ו בונמאסה עוזר לה. תקשיבו ובסבבה.

מין, אישה, ומטען הבושה

קוראיו הוותיקים של הבלוג הזה שמו, מן הסתם, לב לכך שיש לי פעילות אקדמית ענפה שאינה מתבטאת בכתיבת הדוקטורט, אבל מעולם לא כתבתי כאן מהי. זה עניין של אתיקה בסיסית. אני עוזר מחקר של פרופסורית מקסימה ודוקטורית מקסימה לא פחות, ומחוייב בשתיקה באשר לחומרים המחקריים שאני נחשף אליהם, כל עוד המחקר נמצא בשלבי עבודה וטרם התפרסם.

אז לפני שנה וחצי בערך הפכתי להיות עוזר מחקר. זו הייתה תוצאה של שיחת טלפון כמעט מקרית, שלאחריה זומנתי לפגישה, ונמסר לידי קלסר אפור ובו המון מאמרים באנגלית. זו הייתה שבת של קריאה בלתי פוסקת, שלאחריה הבנתי שאני נכנס לאחת ההרפתקאות האקדמיות הגדולות של החיים שלי. הנושא היה מרתק – 'כלכלת המין'. תהליך העבודה היה מבחינתי תענוג של ממש. פינג פונג משולש של מיילים משלוש תיבות דואר, אחת בחיפה, אחת בעפולה ואחת באשחר, בקצב של סיעור מוחות מהיר שעדיין לא ידעתי כמוהו, והתוצר שהלך והתגבש מול עיני היה לא פחות ממהפכני.

המאמרים עוד לא התפרסמו (לא לדאוג. התקבלו לפירסום, ויתפרסמו ב'משפטים' בשני חלקים) אבל היום התפרסמה כתבה ב'הארץ' בה שוטחות הפרופסורית והדוקטורית את משנתן. לחלק מהקוראים והקוראות כאן, שמישל פוקו הוא לא כוס התה שלהן, והעוגיה שלצידו זה לא סעיפי חוק העונשין, יש אפילו יתרון בקבלת הגירסה ה'פופולרית' הקצרה יותר והמרוכזת יותר של המאמר עצמו שאורכו עשרות רבות של עמודים. אז הנה זה בא. כלכלת המין (או 'קלקלת המין'). תיאוריה חדשנית המתארת מנגנון פטריארכלי ומשפטי המביא להכפפה ודיכוי של נשים באמצעות קנס בושה המודבק לכל גילוי של מיניות נשית. אני יותר מגאה שהיה לי חלק במחקר הזה.

זה כנראה (ולעולם לא אבין מדוע) נושא מושך ומעניין יותר מן המילט, ואני מניח שגם לאחר פירסום הדוקטורט הכתבה במגזין הארץ העוסקת בתיאוריות האחרונות על המילט תאחר לבוא. אבל המבט הוא אותו מבט, הרואה את החומה הפטריארכלית המקיפה אותנו – גברים ונשים – ומנסה לפרוץ בה עוד לבנה, ועוד אחת.

אז זה הקישור לכתבה, ולא להתעצל ולקרוא מהתחלה ועד הסוף. אבל אני בטוח שגם אם לא הייתי אומר הייתן קוראות את זה מהתחלה ועד הסוף. זה פשוט מעניין, ותחשבו שהייתה לי את הזכות הענקית להיות עם שתי אלו במשך שנה וחצי, ולחיות באופן יום יומי את הנושא הזה. תודה שולמית, תודה קארין-כרמית.

סימן שאתה צעיר.

כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי בקורס איכון בצבא שהיה בו אלמנט משמעותי של מתימטיקה. היה צריך לדעת איזה משהו שקשור בטריגונומטריה שאני לא זוכר מה זה בדיוק, ובטח היום לא הייתי מבין אפילו מאיפה להתחיל וכל הפגזים היו נופלים במקום הלא נכון. בקיצור, היה לנו מבחן גדול מאוד ביום ראשון ונשארנו שבת ללמוד אליו. היה ליחידות האיכון שם של מקום מאוד צ'ופרי להיות בו לעומת הגדודים האכזריים בהם שוחים כל היום בגריז 040 ועושים שמירות ומטבחים, ולכן נורא רצינו לעבור את הקורס. בקיצור כולנו ישבנו ולמדנו כמו משוגעים, ורק ג' ישב בצד שמע רדיו ועישן ללא הרף. מה קורה, למה אתה לא לומד? שאלנו. 'עבודה בשבת אין עמה ברכה'. אמר. ואכן, הגיע יום ראשון, וכולנו עברנו את המבחן אליו התכוננו חוץ מג'. מאז אני לא מאמין ש'עבודה בשבת אין עמה ברכה' ואני עובד כמו משוגע.

לכן בערך הדוקטורט שלי נכתב בעיקר בשבתות ובחגים. אני יכול לתת ביום שבת עשר אחת עשרה שעות של כתיבה אם אני רוצה. ככה עם הספורט והכביסה והבישולים. בחגים אני יכול לעשות מרתונים של שלושה ארבעה ימים. ככה אני מתקדם. אין לי זמן אחר.

אז ביום חמישי נורא התכוננתי והוצאתי תדפיסים במשרד שלי של המאמרים שאני צריך לעבור עליהם. השיטה שלי היא לקרוא טקסט מרכזי שמהווה את הציר המרכזי של הפרק, ולצאת מהביבליוגרפיה שלו לכיוונים שאני צריך להגיע אליהם. יש לי עכשיו לכתוב פרק נורא מעניין על שיטות משפט איסלמיות. אז יש לי מאמר מרכזי, שהכותב שלו גם נתן הערות לפרזנטציה שלי בסמינר דוקטורנטים בנובמבר. אז אני לוקח את המאמר ואת ההערות, מחפש לאן אפשר לצאת משם, למאמרים שעוסקים בתתי נושאים שמעניינים אותי, או שיש להם כותרת מעניינת, או שהכותב התבסס עליהם, או שנשמע שהכותב לא מסכים איתם, ואז  אני יוצא מזה עם רשימת חיפוש ופושט על הספריה באמצע השבוע לקראת כתיבה בשישבת. זו השיטה. כך זה עובד.

אלא אם כן שוכחים את המשקפיים במשרד שנמצא במרחק של שעה נסיעה.

אחרי רבע שעה בערך שניסיתי לקרוא את האותיות הקטנות הבנתי שאני פאתטי ושאני גורם לעצמי יותר נזק מתועלת, ופשוט נכנעתי.

עַד אֲשֶׁר לֹא-תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ, וְהָאוֹר, וְהַיָּרֵחַ, וְהַכּוֹכָבִים; וְשָׁבוּ הֶעָבִים, אַחַר הַגָּשֶׁם.  ג בַּיּוֹם, שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ, אַנְשֵׁי הֶחָיִל; וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת.  דוְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק, בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה; וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, וְיִשַּׁחוּ כָּל-בְּנוֹת הַשִּׁיר.  ה גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים.  ו עַד אֲשֶׁר לֹא-ירחק (יֵרָתֵק) חֶבֶל הַכֶּסֶף, וְתָרוּץ גֻּלַּת הַזָּהָב; וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל-הַמַּבּוּעַ, וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל-הַבּוֹר.

יש לי משהו מאוד משמעותי לומר, ואני מתכוון לומר אותו, בפורמט של הטיעון הארוך הנקרא 'עבודת דוקטורט'. אבל הזמן הולך ומתמעט, ואם לא אומר אותו ממש עכשיו, אז אף אחד לא ישמע אותו וחבל.

זה נשמע קצת מתבכיין, אבל זו ההרגשה שלי, והיציאה של אלמוג לשנת שירות לא ממש תורמת לעניין הזה. מצד שני זה נותן לי כוחות לא ישוערו. או שכן ישוערו. אני נמצא מרחק חמישים עמודים בערך מלכתוב את כל הטקסט של הדוקטורט. ואני מתכוון לעשות את זה. אפילו אם זה דורש לקנות עוד עשרה זוגות משקפיים. (למעשה יש לי חמישה בערך, שיש רק אחד שאני יודע איפה הוא והוא במשרד. אז צריך לקנות רק עוד חמישה. או למצוא את אלו שאיבדתי.)

מי שישמע את הממתק של היום בטח מכיר את זה בביצוע העברי הירחמיאלי משהו של 'זה סימן שאתה צעיר'. זה למעשה שיר עם אירי בשם 'ויסקי אין דה ג'ר' שיש לו ביצוע חמוד של מטאליקה. אבל הכי איקוני זה של ת'ין ליזי. יצאו משם גארי מור אללה ירחמו וסנואי וייט יבדל"א, אבל המנוע של הלהקה היה פיל לינוט זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א, שסך הכל גם כן שרף מנועים מהר וגמר את העסק בגיל שלושים ושבע, שזה עשר שנים יותר צעיר ממני אז אני יחסית בסדר. מצד שני הוא אמר את מה שיש לו להגיד. אז הנה הוא אומר את מה שיש לו להגיד. שימו לב למילים, הן הרבה יותר נחמדות מאלו של חיים חפר. באמת!

ילדים, הזהרו מעמנואל קאנט!

טוויטר זה מקום שאני מבלה בו פה ושם. לפעמים יותר לפעמים פחות. השימוש שאני עושה בו הוא במיוחד כדי לפרסם את הפוסטים בבלוג, אבל אני מאוד נהנה לעקוב אחרי חבורת השמאלנים שמהווה את הפיד המאוד סלקטיבי שלי. וכך נחשפתי לציוץ הבא. אל תלחצו. המדובר בבחור בשם ג'ו קרטר מארצות הברית שצירף תמונה של מהדורה של 'הביקורות' של קאנט, כשעליה האזהרה הבאה (מתורגם מאנגלית על ידי:)

ספר זה הוא תוצר של זמנו, ואינו משקף את הערכים שהיה משקף לו היה נכתב כיום. הורים ירצו אולי לדון עם ילדיהם כיצד דעות על גזע, מגדר, מיניות, אתניות ויחסים בין אישיים השתנו מאז נכתב ספר זה בטרם ירשו להם לקרוא ביצירה קלאסית זו.

וואלה? וואלה. האינסטינקט הראשון הוא לומר "אבל הציווי הקטגורי הוא סינתיטי אפריורי! הוא תופס בכל מקום בו פועלת תבונה! הוא נעלה מעל לזמן!" אבל מצד שני זה רעיון לא רע.

אפשר לשים את האזהרה הזו על המון טקסטים. הראשון שאני חושב עליו הוא התנ"ך. וזה רעיון לא רע שבמקום ללמד את התנ"ך כמודל נעלה מאוד של מוסר, דבר האל המחלחל בין הדורות כציווי ישיר אל הקורא (הנחשף אליו לרוב בגיל הרך) יש להסביר שהספר הוא תוצר של זמנו ודעות על גזע, מגדר, מיניות, מחיית עמלק ומשכב זכר די השתנו מאז.

אבל חיפוש נוסף בגוגל מעלה שהאנשים הטובים בהוצאת ויילדר כבר הקדימו אותי, וחטפו על הראש מאנשי פוקס ניוז על זה ששמו את הפיסקה הזו על העותק שהם מפיצים של החוקה האמריקאית. 

לא פלא שאת הארטילריה הזו הם חטפו מפוקס ניוז. כי העניין הזה חושף את הסוג הצבוע מאוד של ליברליזם אמריקאי במערומיו. כלא מחשבתי צר ודוחק, שאינו מאפשר לדעה כופרת לחדור אליו. שבשם עקרונות של חופש ושוויון רודף, למעשה את המחשבה החופשית (והתנייה הזו היא מעין רדיפה. יש מעט מאוד דרכים לרדוף פילוסוף מת. זו אחת מהן).

קאנט אכן היה רחוק מלהיות ליברל. יהודה מלצר כתב על תורתו במבוא ל'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' – "נשים, משרתים וילדים הם רכוש; הומוסקסואליות היא רע שאי אפשר להעלות על שפתינו; אוננות היא במובן מסוים רע חמור יותר מאשר רצח עצמי; תינוקות 'לא חוקיים' אפשר להרוג, הם אינם ראויים להגנתו של החוק".

ועדיין אני רואה, במובנים רבים, את העולם דרך עיניו של קאנט. מי שמאיתנו שהוא תינוק לא חוקי יכול להירגע. דיברתי היטב עם הורי בטרם פתחתי בקריאת 'ביקורת התבונה הטהורה', והבנתי כל מה שצריך.

ניסיתי לערוך שיחה דומה עם בתי אבל היא הסבירה לי שהיא לא מתכוונת לבזבז את מעט הזמן שנותר לה עד היציאה לשנת שירות על קריאה בספרים של פילוסופים גרמנים מלפני מיליונת'לפים שנה. לאחר שהבהרתי לה ש'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' הוא קטן יותר בהיקף ומעט ברור יותר מה'ביקורות' לא נחה דעתה, והיא הביעה חשד כלפי כל ספר שבכותרת שלו יש מילה עם תשע אותיות.

ממתק? שיר זה עומד באופן מוחלט בניגוד לציווי הקטגורי, המצווה עלינו לפתח את כישרונותינו ולא לייחד את חיינו, כאותם תושבי הים הדרומי, 'לבטלה, לתענוגים, לפרייה ורבייה ובמילה אחת – להנאה.' ואכן, השיר הזה מעלה תורת מוסר אלטרנטיבית לציווי הקטגורי, אך בניגוד לגב' עם המרטיני הוורוד ששרה את השיר הזה, יש לי כל כוונה לפתח את כשרונותי במידה כזו, שאגיע לצד השני של הקיץ הזה כשהטקסט של הדוקטורט (שניים וחצי פרקים שנותרו לי לכתוב מתוך כשמונה) כתוב.

אני כותב גם שם

אפשר למצוא כתיבה שלי במקומות רבים ברשת. פרט לבלוג שקדם לבלוג הזה, אני כותב בעיקר מאמרים אקדמיים או מקצועיים בבלוג 'הטרקלין' שהוא בלוג שעוסק בכל ענייני המשפט, ובבלוג הדוקטורנטים של אוניברסיטת חיפה. מאמרים שפירסמתי בכתבי עת מקצועיים אף הם מצאו את דרכם אל הרשת. אז מי שבאמת מתעניין ורוצה לראות כתיבה קצת יותר רצינית שלי, בנושאים דומים או משיקים לאלו שבבלוג –

ריכוז של המאמרים שכתבתי ב'הטרקלין'. – כמה עשרות מאמרים בנושאים שונים ומגוונים כולל המדור הבלתי נשכח 'ביקורת בתי המשפט בערי השדה'.

"על הדקרימינליזציה של נישואים דתיים בתורכיה" – בלוג הדוקטורנטים, יולי 2015.

"האח הגדול" – בלוג הדוקטורנטים, מאי 2014.

"תזכיר חוק חיים משותפים" – בלוג הדוקטורנטים, נובמבר 2013.

"עיקור כפוי להשבחת הגזע – אאוגניקה, ליברליזם והדרך האמריקאית" – זמנים, 2011.

"הסדר העדה הדתית בדיני מדינת ישראל כמנגנון של שליטה ומיון אתני" – פוליטיקה, 2014.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט" – מחקרי משפט, 2016.

1648 or 1948? No Room for Westphalia in the Middle-East –

זה מאמר שלי בירחון להיסטוריה של המשפט האירופי שמופיע בצ'כיה, שמדבר על ריבונות, מילט ופלורליזם משפטי. נשמע כבד אבל שבעה עמודים די כיפיים באנגלית.

"לא לביטול בתי משפט הצפון בחוק ההסדרים" – 'עבודה שחורה', 2013

"אגרות בית המשפט בחוק ההסדרים – הקלות לחזקים, פגיעה בחלשים' – עבודה שחורה, 2013.

"קווים מנחים אתיים לנציג הציבור בוועדת הלסינקי" – עלון הביואתיקה של המכללה האקדמית צפת, 2016.

קצת על המילט בערבית, ב'קד'אייה אסראיליה' היוצא לאור ברמאללה – نظام الملة الإسرائيل استعراض تاريخي وفكر

"מיכל רשומה במדריך היצאניות" – שיא שיאי השיאים מאמר בעמוד הדעות בהארץ, רק תעשו לי טובה ואל תגיעו לטוקבקים.

והכי חמוד –

"בעקבות ההומניזם" – ביקורת שלי על 'הקומדיה האנושית' של סארויאן ב'הפנקס' – 2014.

סבבה? סבבה אגוזים. (זה משפט שאי אפשר לכתוב בבלוג הדוקטורנטים, וזה למה שאני ואתם כאן.)

Aufklärung, Suzie Q עזמי בשארה, פוגרטי

בורחס נשאל פעם מהי המילה האהובה עליו בשפה האנגלית, והשיב כי היא המילה uncanny. מה היו הסיבות לכך לא אדע. לי אישית קשה מאוד להחליט וסך הכל אני חושב ש- upgrade מבטאת עבורי איזו כמיהה ישראלית מצויה לקבל משהו טוב שלא ממש מגיע לך. אבל בשפה הגרמנית המילה היא ללא ספק Aufklärung (נאורות) שמזכירה לי שבשפה הזו דיברו גם קאנט והברמס, ולא רק אייכמן והימלר. יש לה גם צליל חמוד כזה של אאוף בהתחלה, מין אנחת רווחה, עד שמגיעים ל'רונג' בסוף שהוא מאוד גרמני, אבל זה הז'אנר אין מה לעשות. יש גם אומלאוט שזה בכלל פיצ'ר שאין באנגלית למשל. וזה האומלאוט החמוד שמעל האה, שממש ברור איך הוגים אותו. כמעט. אולי.

האם עולם תוכן זה זר לכותביו וקוראיו אוהבי עמם והפטריוטים של ישראל היום? האם אלו נתקלו במאמרו של קאנט 'הנאורות מהי' (Was ist Aufklärung?)  במקור או בתרגום? האמת היא שהגרמנית שלי היא די דלה, וחוץ מאוצר מילים העוסק בדרכים שונות לבצע ג'נוסייד באופן ביורוקרטי, וקצת פה ושם מונחים פילוסופיים, אני לא ממש שוטף. לכן נזקקתי לתרגום לאותו מאמר בסיסי, ומי סיפק לי אותו? עזמי בשארה.

בשארה זה היה, מסתבר, אקדמאי לפני שהיה מרגל. ובמסגרת זו ערך ספר בשם 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' ובו תרגומים למאמרים שונים בנושא 'הנאורות'. קאנט והברמס נמצאים שם, ועוד כמה וכמה טובים ויפים שחיוו דעתם בנושא, וביניהם גם עזמי שלנו. סך הכל, תמיכתו של בשארה במשטר הסורי, שאשקרה לא טורח לבסס את מעשיו לא על הציווי הקטגורי, וגם לא על מאמרו של קאנט על 'השלום הנצחי' גורמת לי לחשוד שעזמי לא ממש הפנים את התכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

הקובץ עצמו הוא די חשוב, ואהין לומר שאיני יודע איזה נזק גרם בשארה לישראל כמרגל – וסך הכל הטילים שטיווח כוונו אלי ממש! באופן אישי! – אבל חלק מזה אולי מתקזז עם תרומתו לעריכת הקובץ הזה, כי מי שרוצה, למשל, כמוני, לבסס את החלק התיאורטי של הדוקטורט שלו על בסיס מודרני מוצק, צריך להסביר קודם לכן למה הוא עוצר את הקו במודרנה ולא גולש לפוסט מודרנה, וכאן הקובץ 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' נותן בסיס תיאורטי חמוד ובעברית במקום לקרוא ים חומר באנגלית או חלילה בגרמנית. זה גם טקסט בסיסי מאוד בתארים פחות מתקדמים, ואם אני הייתי מעביר כל קורס שהוא בנושאים של דת ומדינה / היסטוריה של החשיבה המערבית או משהו כזה, הייתי נותן אותו כקריאת חובה. סך הכל שם מופיעה ההבחנה של קאנט בין שיקול הדעת הפרטי לזה הציבורי, שהיא א' ב' של כל דיון אקדמי בנושאים האלה. והאמת שלא רק אני חושב כך, אלא גם, מסתבר, אנשי המכללה האקדמית תל אביב יפו. ואלו ההינו לתת את המאמר של קאנט כחומר קריאה לתלמידיהם.

טוב שיש ישראל היום שחושף את הדברים האלה מישהו מהתלמידים קרא פחות או יותר את הדף הראשון של הספר (שכתוב: עורך, עזמי בשארה) והרים טלפון ליעל ברנובסקי כתבתנו לענייני חינוך, וזו, נאמנת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה או מה שזה לא יהיה שישראל היום עושה כתבה כתבה בכותרת 'זעם במכללה – עזמי בשארה בחומר הלימוד' ובה הלינה כי  "סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית תל אביב־יפו הופתעו לגלות כי ברשימת הקריאה שלהם נמצא גם מאמר מתוך ספר בעריכתו של עזמי בשארה, שגם כתב את המבוא אליו".  הנה הכתבה במלואה, ואני לא יכול להחליט אם היא יותר מחרידה או יותר משעשעת. תגובתה האפולוגטית של המכללה האקדמית תל אביב־יפו הייתה כי היא מוסד אקדמי ופלורליסטי, ובאמת מי שכתב את המאמר זה קאנט ועזמי רק ערך.

זה לא עזר. הסטודנטית הזועמת ציינה כי ""אולי בשם החופש האקדמי אפשר ללמד כל טקסט, אבל בשם חופש הביטוי וערכי הצדק סטודנטים במכללה זכאים, ואף חייבים, למחות על העוול הנורא הזה".

סך הכל, על זה שאינה מבחינה בין קאנט איש המאה ה-18 ועזמי בן המאה ה-21 ובין חומר אקדמי ומה שעשה או שלא עשה כותב החומר האקדמי (היידגר הוא דוגמה טובה. חבר רשום במפלגה הנאצית ובנאדם שאי אפשר ללמוד פילוסופיה בלי לקרוא. וגם קארל שמיט בעצמו נאצי לא קטן, אלא מה שרונן שובל מ'אם תרצו' נורא אוהב להסתמך עליו), ורוח האנטי אקדמית הכללית שנושבת מהרעיון להרים טלפון לעיתונאי ולמחות על חומר קריאה שנתנו לך לקרוא הייתי מכשיל אותה בקורס 'תולדות הרעיון הפוליטי'. אבל מה, הרעיון שבשם חופש הביטוי חייבים לצנזר חומר אקדמי הוא כל כך נהדר, ופוסט מודרניסטי והפוך על הפוך (בטח אפשר למצוא אותו איפשהוא אצל בודריאר. או דרידה. בעצם אצלם אפשר למצוא כל דבר) שהייתי מעביר אותה בהצטיינות ופוטר אותה מקריאת חובה נוספת. בעצם אורוול. טוב, הלאה.

לא הייתי מקדיש לזה פוסט שלם, וגם התגוששות פייסבוק כל היום עם נח ואביעד, אילולא היה בלבי חשש רציני ועמוק שבמצב הנוכחי של איוש משרת שר החינוך באדם חסר תואר ראשון, ואיוש משרת שרת התרבות באישה הנוהגת להצטלם מחוייכת עם כהניסטים שבאמת מישהו יוציא את הספר הזה מתכנית הלימודים. כאן ועכשיו אני אומר – אני לא יודע אם אי פעם אעמוד מול כיתה, אבל אם כן, זה יהיה אחד הספרים שאדבר עליהם. הוא מאוד בסיסי בהשקפת העולם שלי. זה קאנט. אי אפשר ללמוד שום דבר בלי קאנט. גם אם ערך אותו עזמי, וגם אם זה עוול נורא לדרוש מסטודנט לקרוא משהו שעזמי ערך. עוול עוול אבל קאנט תדעו כי אי אפשר להיות אקדמאי במדעי הרוח או החברה בלי להכיר את קאנט. 'צטער.

טוב. עד כאן. ממתק? אם אתם שואלים את עצמכם למה פוסט יום אחר יום, ויש עבודה ודוקטורט ועניינים, וגם אתם בטח יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אז ככה – מחר אני נוסע לארבעה ימים לרודוס ולא לוקח איתי מחשב כי אני רוצה לנוח עם 2666 של רוברטו בולניו ולא לחשוב על שום דבר חוץ ממנו וש' בבגד ים. אז זה ככה בשביל להשאיר לכם טעם טוב בפה. וגם היום יומולדת שבעים של גדול הגדולים כמוהו כקאנט אלא שקאנט לא התחרע על הבמה בוודסטוק, וזה ג'ון פוגרטי וגם אם כתבתי אתמול פוסט כי הארץ עצבנו אותי אז לא יעזור בית דין וחייבים לציין את התאריך הזה. הבחור בן שבעים, ודווקא נראה בסדר. ראיתי אותו לא מזמן בפרק של סידרה אמריקאית נורא מטומטמת שנקראת המאתר (שבאמת ירדה אחרי עונה אחת אם זה בגלל שהייתה מטומטמת או כי הכוכב הראשי שלה – מייקל קלארק דנקאן שזה השחור הענק מגרין מייל – מת) שהוא שיחק שם את עצמו והמאתר איתר את הגיטרה שלו שהלכה לאיבוד או משהו, והוא נראה בסדר גמור ונורא צעיר ועד מאה ועשרים ותמשיך ככה. אז הנה קרידנס בסוזי קיו. לא מקורי שלהם, אבל זה הביצוע הכי סבבי והכי מוכר. וגם מהאלבום הראשון וגם זה קרידנס מזוקק וכמה שאני יותר מזדקן אני יותר אוהב אותם ודי להשתפך. ביי! – עולה על המטוס לרודוס –

שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.

קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו

במסגרת הלימודים שלי אני צריך לעבור 'סמינר דוקטורנטים' שבו אנו יושבים פעם בשבועיים ושומעים הרצאות אחד של השני. החובה היא להשתתף בזה שלושה סמסטרים, אבל אני ממשיך להגיע לשם גם בסמסטר הרביעי כי האנשים פשוט מעניינים אותי ואני לא רוצה לאבד קשר עם האוניברסיטה. הכתיבה היא תהליך בודד מאוד, ואני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להפיג את הבדידות הזאת.

שמתי לב לזה שבאופן כללי מציגי המחקרים מתחלקים לשניים – אנשי המצגות והדוברים בעל פה. שמתי לב גם שככלל הצגות המחקר שנעשו ללא מצגת טובות בהרבה מאלו שנעשו עם מצגת. כמובן שלכלל הזה יש חריגים – והחריג הברור זה את/ה שלמרות שהצגת עם מצגת ההצגה שלך הייתה נהדרת והזלתי בה דמעה חרישית, והכוונה לא אלייך בכלל. אבל ברוב המקרים זה תופס. כמובן שיש מקומות שמצגת היא מחוייבת. בכנסים האלה של פאנל של שישה דוברים בחצי שעה – מצגת זה ממש משהו שמצפים לו. זה מחוייב מהפורמט. אם יש לך חמש דקות (או רבע שעה) אתה לא יכול ממש להעביר נושא כמו שצריך, והמצגת היא גם כלי למקד את תשומת הלב של המשתתפים, וגם להחמיק פרטי מידע שייקח יותר זמן להקריא בקול. אבל אם יש נאמר – חצי שעה עד שעה או אפילו שעה וחצי לדבר, אסור אסור אסור מצגת. למה?

* המצגת היא כלי זיכרון חיצוני. היא זוכרת בשבילי. אם אני מתאמץ לזכור בעצמי, החומר מוטמע אצלי הרבה יותר טוב, ובסופו של דבר גם עובר טוב לקהל.

* כתוצאה מזה – כשאני מדבר בעל פה נשמע שאני מבין על מה שאני מדבר. מצגת יכולה להידרדר בסוף להקראה של טקסט, אם הדובר לא מספיק מיומן / עצלן / לא בכושר / סובל מדלקת ריאות סופנית כמו שאני הייתי בכנס ההיסטוריונים בת"א במרץ. זה כבר קצת זלזול בצופים וקצת בזבוז של הזמן שלהם כי אפשר היה פשוט לשלוח אליהם את המצגת במייל ושיקראו אותה בזמנם הפנוי.

* בשיחה אפשר לאלתר, ולהגיע למקומות שהקהל לוקח אותך, באופן מילולי או לא מילולי. צריך להיות כמובן שלד בסיסי שאי אפשר לסטות ממנו, אבל צריך לתת מקום גם לזרימה חופשית. מצגת הורגת את האפשרות הזאת.

* תקשורת צריכה להיות חופשיה ובלתי מופרעת. זה הדבר הכי בסיסי בכל מערכת יחסים בין בני אדם. הברמאס עשה על זה קריירה (תיאוריה של הפעולה התקשורתית. תמצאו ותקראו. כדאי) אבל לא צריך לקחת את זה למקומות מאוד עמוקים בשביל לדעת שזה עובד. בחקירה של עד בבית המשפט, אם משוחחים איתו בנועם הליכות שיחה חופשית ורגועה מוציאים ממנו כל מה שרוצים. אם מתעסקים עם ניירות וכאלה – איבדתם אותו. אם עושים את הטעות של עורכי דין טירונים ומנסים לעצבן אותו ולהוציא אותו מאיזון – לא תקבלו ממנו כלום. זה קצת יותר מסובך כי הקבוצה שצריך להתייחס אליה בחקירה כוללת גם את השופט, את עורך הדין של הצד שכנגד ולפעמים גם את הקלדנית ואת הלקוח שלי שיושב מעוצבן מאחורה ולא מבין למה אני כל כך נחמד אל הצד השני. אבל זה העיקרון הבסיסי. בין הדובר ובין הקהל צריך לעבור קו תקשורת בלתי מופרע. ברגע שמתעסקים עם מצגת, החל משתי הדקות בהתחלה שמנסים להעלות אותה ולא מצליחים, וכלה בכל פעם ש – לוחצים על הכפתור להעביר שקופית ומסתכלים לשנייה אחורה לראות שהיא ממש עברה, וקוראים אותה קצת – איבדתם את התקשורת עם הקהל. זה מצטבר בסופו של דבר למשהו לא טוב.

* הצד השני של זה הוא שבימינו הטרופים גם לקהל לא כל כך איכפת ממך. הם יושבים בדרך כלל עם לפטופ פתוח, ואתה צריך להתחרות תחרות עזה עם פייסבוק, או עם מיליון מסרונים ווצאפים שהם מקבלים במהלך ההרצאה וחייבים, אבל פשוט חייבים להתייחס אליהם. אז אם אתה מתעסק עם המצגת אתה שקוע בענייניך והם שקועים בענייניהם ויש דו קיום מאוד נחמד, אבל לא העברת להם מה שרצית. אם אתה נועץ בהם מבטים עזים ללא הרף, פחות נעים להם לעשות לייק לתמונה של חתול בפייסבוק. זה עד כדי כך פשוט. משפט כמו 'בניגוד למושג 'סובייקט בתהליך' של ז'וליה קריסטבה, המודל האידיאלי המתבסס על דיבור סטנדרטי – גם כשאין הוא ממומש במלואו – הינו נייח וסגור בכוח', אם הוא מוקרא ממצגת, לא יישמע ולא יובן. כשהוא נאמר בשכנוע עצמי, מזכרון, תוך נעיצת מבטים רבי רושם בקהל – מישהו שם ינסה להבין למה אני, לעזאזל מתכוון.

אז? אז זו המיומנות הכי בסיסית שצריכה להיות לדובר. פשוט לדבר. אם מישהו לא מסוגל לעשות את זה בלי מצגות ובלי שטויות, הוא לא שולט במיומנות הכי בסיסית של העיסוק האקדמי. כמו הפוליטיקאים, שהדבר הכי בסיסי שלהם (ולפעמים הם באמת גם עושים אותו, לרוב כגימיק) זה להפוך ארגז ירקות, לעמוד עליו, ולדבר. למי שאין את זה שיילך הבייתה.

אז? אז יש לי שתי הזדמנויות נהדרות לתרגל את זה. תיקון שבועות ב-23.5 בקהילה הפלורליסטית בכרמיאל (שזה כולל את הרפורמים, הקונסרבטיבים, והזרם החילוני שגם יש דבר כזה ויש לי אפילו חברים מאוד טובים שם) ששם אני מרצה על הנושא המאוד חשוב ומעניין את הכל של המילט, תחת הכותרת המטעה משהו 'רות המואביה ופסיקת בג"צ', שזה ניסיון של הרב שלי לעשות פופולריזציה לנושא, כי הוא לא ממש מבין איזה סוחף קהל זה המילט, ועד כמה יש צמאון אדיר להבין מהו ולהתמודד עמו. אחרי כן ב-5.6 יש פסטיבלימוד גליל שזה לימוד והרצאות משותפים על נושא של 'שכנות' ומה יותר 'שכנות' ממילט? שם אפילו תופיע מירה עוואד, ואני מה זה מקווה שלא תבחר אחרי כן ללמוד בקבוצה שלי כי זה יוציא אותי מאיפוס יותר מהמצגת, וכל הקטע של הסרת מחסומים חוקיים ליחסים בין בני עדות שונות ייראה פתאום משהו מלאכותי שנוצר כדי לכבוש את ליבה של אלילת האלילות (למרות שלבי תמיד יהיה נתון לש').

בקיצור קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו. ממתק?