בית הקלפים

כשהתחיל השידור של 'בית הקלפים' בגירסה האמריקאית ב-2012 כתבתי פוסט די ארוך שהשווה את הסידרה למקור הבריטי וטען שהיא נחותה בכל קריטריון. השיטה הנשיאותית האמריקאית לא מתאימה לתככים מהסוג הזה, שמביאים חבר סנאט בעל שאיפות לכס הנשיא בלי בחירות בתוך כמה מהלכים מתוחכמים. זה מתאים יותר לשיטה פרלמנטרית כמו השיטה הבריטית. קווין ספייסי, טענתי, אינו מגיע לקרסוליו של איאן ריצ'רדסון, ופרנסיס אקהרט, ראש הממשלה הבריטי שגילם ריצ'רדסון היה אוכל את פרנק אנדרווד לארוחת הבוקר.

כמובן שטעיתי. החל מהעונה השנייה בערך, 'בית הקלפים' האמריקאית תפסה כיוון עצמאי, התרחקה מהמקור הבריטי (סימן מובהק לכך הוא שה-Catch phrase  של ריצ'רדסון 'You might very well think that. I couldn't possibly comment', שנאמר במקור הבריטי מדי פרק, נאמר על ידי ספייסי / אנדרווד כמי שכפאו שד, פעם אחת במהלך העונה הראשונה ונזנח לתמיד), וכמובן שעקפה את הבריטים בסיבוב, קיבלה עצמאות והפכה לסידרה נהדרת בזכות עצמה. האמירה הפוליטית הבריטית, שהיא משהו נוסח 'הפוליטיקאים מאוד מושחתים, ואם מישהו נורא נחוש וחסר מעצורים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה' פינתה את עצמה לאמירה מאוד מורכבת, שהתייחסה לא רק לפוליטיקה אלא גם לזוגיות, למיניות ולמגדר, ודמותה של אשת הנשיא, בגילומה המופתי של רובין רייט תפסה נפח משמעותי והפכה למעשה לגיבורת הסידרה, כשהיא מסמנת את הדמות הנשית המרתקת והמורכבת ביותר שראיתי אי פעם על מסך הטלוויזיה.

הפרק האחרון של העונה הרביעית היה יצירת מופת בפני עצמו. הנשיא אנדרווד נמצא שלושה שבועות לפני הבחירות. מזנב בו מועמד יריב צעיר וכריזמטי. עיתונאי נחוש ואמיץ מגלה את עקבות המזימות שזמם אנדרווד בעונה הראשונה והשנייה (שעיקרן הוא כי הנשיא קשר קשר פלילי עם מיליארדר מושחת) ומפרסם אותן. הזוג אנדרווד – מושמצים, שנואים, שקלונם נחשף ברבים, שולפים קלף אחרון. מלחמה. הם מכריזים מלחמה טוטאלית על ארגון ח'ליפות אסלאמית נוסח דאע"ש, שמוצג כחבורה של צעירים מבולבלים המונהגים על ידי קצין מודיעין עיראקי חילוני וציני, מתוך ידיעה שבכאוס שיתרחש, במלחמת הכל בכל הטוטאלית ברחבי העולם בה ימותו מאות אלפים ומיליונים, הם יוכלו להחזיק בשלטון.

מזכיר משהו? בסבבה. רק תראו את פרצופו מדושן העונג של מנהיגנו בפוזה הישנה שלו במתחם שרונה, שב ורוקד על הדם כמנהגו עתיק היומין. רעייתי שרה בפני כתב אישום? הקשרים שלי עם 'נוכל המאה' נחשפו? היי! יש טרור! אני מר ביטחון! אני מדביר את הטרור כבר עשרים שנה! ותראו את ארסנל הכלים החדשים שעווית הטירוף האחרונה של הפוליטיקה הישראלית סידרה לי ביחד עם אביגדור ליברמן שר הביטחון – כתר, סגר, ביטול הקלות, ומגוון כלים נוספים שבאמת אני לא יכול לפרט. שקוף?

נבצר מבינתי כיצד זה האיש הזה, שעד עתה כשל בכל מה שעשה מבחינה מדינית וביטחונית, שקלף 'איראן' אותו שיחק בהצלחה במשך כעשור הוצא מהחפיסה בכישלון הכי מהדהד של פוליטיקאי ישראלי מאז גולדה ומלחמת יום הכיפורים, שהביא למצב ביטחוני בו אין לשום אזרח ישראלי ערובה שישוב הבייתה מעמל יומו, נחשב ל'מר ביטחון'. אבל זה הולך לו, וכשהולך לא מפסיקים.

אז מה צפוי לנו השנה? בטוטו של שנה כן שנה לא, דרום מרכז צפון, (2006 לבנון, 2008 עופרת יצוקה, 2012 עמוד ענן, 2014 שובו אחים / צוק איתן) אני יכול רק לנחש. היורו הבא עלינו לטובה מזכיר לי את המונדיאל האיום, הכואב של 2014. זה לא יהיה בצפון, מסובך מדי, מסוכן מדי, ואפשר שם בטעות לדרוך על הבהונות של החבר הטוב פוטין. גם הרצועה לא תהיה סיפור קל ופשוט, כי ליברמן יצטרך לפרוע את השטר של לתפוס ולתלות את הנייה, ואפילו הוא יודע שאי אפשר לעשות את זה. אני צופה מבצע גדול בגדה. משהו לביעור קיני הטרור או ביעור ההסתה או משהו כזה. ליברמן מזמן סימן כמטרה את אבו מאזן, לביבי לא ממש איכפת, הוא יקבל בשמחה כל מה שיוריד ממנו את מנדלבליט. יתר הקיצונים בממשלה כבר מזמן רוצים לספח משהו, והתמוטטות הרשות תיתן להם את היכולת לעשות את זה. והכי חשוב – שכנינו החביבים מהרשות הפלסטינית מספקים לנו אחת לכמה זמן Casus beli שאפשר רק לחלום עליו. כל זאת בהנחה שאנחנו נהיה אלו שניזום את המתקפה ולא ניגרר בשמחה ובגיל לפרובוקציה של מישהו אחר, שבנסיבות אחרות הייתה מוכלת ומגודרת בלי להצית מלחמה.

וקווין ספייסי? הוא יכול לנוח בצד בשקט. העונה הבאה של 'בית הקלפים' לא תשודר ב-HBO אלא ב-CNN. אין שום דבר שהתסריטאים של 'בית הקלפים' יכולים לחשוב עליו, שלא מתרוצץ כבר בחלל הריק שמתחת לשיער הבלונדי הדליל של דונאלד טראמפ.

ממתק? למי ששכח או למי שלא הכיר, הנה איאן ריצ'רדסון בתפקיד פרנסיס אקהרט, אומר את הרפליקה הנצחית שלו. נכון, מאוד שונה ממה שאנחנו רואים ב-HBO, אבל עדיין נורא מענג ושווה צפייה.

ליברמן והמילט

אני מסרב להתחלחל ממינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון. לא החזקתי אף פעם מבוגי – אחד משרי הביטחון הימניים ביותר שהיו לנו (אולי ישווה רק לארנס) ואחראי לכשלים חמורים בעת כהונתו כרמטכל, לא כתקווה הגדולה הלבנה של השמאל, או בכלל כמשהו חוץ מאיש צבא עם קצת עבר של אספסת 'שרואה את הבעייה הערבית דרך כוונת הרובה' כמו המתחרה שלו בתפקיד 'הרמטכל הגרוע בכל הזמנים' רפאל איתן. בהגנתו על יאיר גולן לא ראיתי לא ערכים ולא הגינות אלא איש החונטה האחד המגבה את איש החונטה השני. בין שני אלו, למרות הבאזזז התקשורתי, לא אובדים יותר מדי ערכים.

ליברמן עצמו אינו מהווה סכנה משמעותית לדעתי. שרון עשה מה שעשה (פתח במלחמת שולל פוליטית תוך שהוא מוביל את הממשלה בכחש, ומצעיד את צהל למלחמה בת 19 שנה שגבתה אלפי הרוגים) כי הוא היה איש המערכת. הוא הכיר את כל אנשי הצבא, את חוזקותיהם ואת חולשותיהם, את נקודות התורפה שלהם, ואת הכוח המניע אותם. וכך הצליח להצעיד שמאל ימין את כל הגנרלים התועים עד בירות, כאשר חוץ מהדוגמה הנהדרת של אלי גבע, לא פצה איש את פיו ולא צפצף. ליברמן אינו מסוגל לכך. הוא זר ומוזר, ואם יציג תכנית שאינה רציונלית למנגנון הרציונלי מאוד של צה"ל (ככל שזה רציונלי להחזיק חמישים שנה כיבוש המוביל אותנו למדינה דו לאומית ולבידוד בין לאומי) ייחסם על כל צעד ושעל. גם כך הוא לא בא טוב לחונטה. לו הייתי זבוב על הקיר בישיבות מטכ"ל! סכר אסואן בטוח, לעת עתה.

אז? אז הכל סבבה. אני מאמין שמשנבחרה ממשלה, מכל טעם אפשרי עדיף שתוציא ימיה, ותסיים את כהונתה בתקופה הקצובה על פי החוק, ולא באופן מלאכותי אחר זמן קצר. מבחינה זו צירופו של ליברמן לממשלה הוא נהדר למדינה – 'משילות' פירושה להעביר תקציב, ולתכנן לתקפה של מעבר ליומיים קדימה, כאשר תלויים בטוב ליבו של אורן חזן (עוד נחזור אליו). נכון, גם חקיקה גזענית תחקק. והמדיניות הכוללת של הממשלה היא אסון. אך הממשלה גם סוללת כבישים ובונה בתי ספר ובתי חולים, ועושה את כל הדברים שמחזיקים אותנו בחיים, ושדורשים מעט אורך נשימה ותכנון מראש. אם העם בחר ממשלת ימין, תנו לה לשלוט. תהיו אופוזיציה יעילה, אם אתם מסוגלים לכך, ואינכם רכיכות כמו אתם יודעים מי, אבל תאפשרו לה את אורך הנשימה לעשות את הדבר בסיסי שממשלה נועדה לעשות, ואחרי כן אם היא כל כך טועה ואתם כל כך צודקים – תזכו בבחירות.

יש עוד שניים שלושה יתרונות בצירוף ישראל ביתנו לממשלה – דבר ראשון גילינו כאן אוצר נפלא, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שאף פעם לא הבנתי מה היא עושה בחבורת המושחתים הגזעניים של 'ישראל ביתנו' והיום מסתבר שגם היא אינה מבינה. דבר שני אורן חזן (זה עתה מלאו 318 ימים לתחקיר ערוץ 2 המחשיד אותו בהתנהגות חמורה, והוא עדיין יושב ראש הכנסת, הייתם מאמינים?) כבר אינו האצבע המחזיקה את הממשלה. בהתחשב בעובדה שכל העולם יודע שהבחור לא ראוי להיות חבר כנסת, אני מניח שהפארסה הזו לא תימשך עוד זמן רב. הוא פתח חזית עם כמה אנשים די חזקים, כמו יולי אדלשטיין. תסריט אפשרי יהיה שסילוקו מכהונתו הוא אתנן קטן לבוגי, פרס ניחומים על סילוקו מתפקיד שר הביטחון.

אבל כל זה טריוויאלי, לשם מה התכנסנו כאן? בחייהם של תיאורטיקנים במדע המדינה ובסוציולוגיה יש עליות וירידות. תיאוריות שהם הוגים ומנגנונים מאוד מתוחכמים שהם חושבים עליהם יכולים להיות מופרכים במאורע אחד קטן, שמציג בפניהם עובדה קטנה, מכוערת, אך אמיתית מאוד, שממוטטת את מגדל הקלפים האקדמי שבנו בעמל כה רב. לתזה שלי לתואר השני (שמשפט יחיד ממנה נשלף, הורחב ל-320 עמודים והפך לדוקטורט) שזה עתה מלאו ארבע שנים לאישורה, קרה ההיפך הגמור. היא מקבלת אישוש יום יומי, ואישור להנחות הבסיס שלה. וכך גם עניין ליברמן מאשר את נכונותה הבסיסית.

התיאוריה אומרת ששיטת המילט (היא הסדר העדה הדתית המחלק אותנו לארבע עשרה עדות דתיות היכולות להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין הדתיים שלהם) אינה נובעת מרציונל דתי כלשהו, כי אם היא מהווה מנגנון שליטה במיעוט הפלסטיני בישראל. מה זאת אומרת? בגדול, כאשר מחלקים את האזרחים לארבע עשרה קבוצות, וכולאים כל אחת בתא מבודד משלה, ממנו אין השייכים אליה יכולים לצאת, ואליו אין אחרים יכולים להיכנס, קל יותר לשלוט. קל יותר לחלק גזרים ולהכות במקלות, וקל יותר לענות על השאלה מי נכנס לחדר המפואר בפנטהאוז של המגדל, הוא העדה היהודית, על כל הצ'ופרים הניתנים למי ששוהה בחדר הזה, ומי יסתפק במרתף החשוך והטחוב, אליו נכנסים מי שאינם יהודים. ככותרת מאמרי – 'הסדר העדה הדתית במדינת ישראל כמנגנון שליטה ובקרה אתני'.

לכן – מבחינה היסטורית, כל מי שנשא את דגל ההתנגדות לשיטה, כל מי שדרש בפה מלא את ביטולה ופירוקה ומיסוד נישואים אזרחיים מייד, אך הגיע לעמדת כוח, ומייד נסוג מדרישתו זו, המושמעת תמיד מן השפה ולחוץ. הדוגמאות רבות מאוד. החל מחיים הרמן כהן בשנות החמישים והשישים, דרך אמנון רובינשטיין ואנשי שינוי ההיסטורית בשנות השמונים, אנשי העבודה ומרצ בממשלת רבין, טומי לפיד ושינוי הפפריקאית בשנות התשעים והאלפיים, ליברמן בממשלות ביבי בתחילת העשור הנוכחי, יאיר לפיד בזמן האחרון. כולם מחוייבים ברטוריקה רמה לשינוי השיטה, כולם ויתרו על כך משהגיעו לעמדות כוח, ואף ביצרו את השיטה וחיזקו אותה.

כך ליברמן שלקח עבודה של ועדה ציבורית שדיברה על חקיקת 'ברית זוגיות' ואותה יזם לפיד האב בתקופת אריאל שרון, ובשנת 2010 הוביל לחקיקת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, יצירה גזענית ומפלה המאפשרת למי שהוא 'חסר דת' (כינוי ליוצאי ברית המועצות שאינם יהודים על פי ההלכה, בז'רגון המיוחד, המתועב, של המילט) לבוא ב'ברית זוגיות' המעניקה מעט מהזכויות המוענקות לנשואים, עם מי שהוא חסר דת כמותו. המדובר בכישלון טוטאלי, שיצר מוסד שבמהלך שש שנות כהונתו שימש מספר דו ספרתי נמוך של זוגות (ב-2014 היה מדובר על מספר כולל של מאה ועשרים זוגות. היום אני מניח שהמספר לא גדל בהרבה כי המספרים יורדים מדי שנה) שלא רק שלא הביא לפיתרון הבעייה אלא אף החריף אותה.

עכשיו ליברמן מודל 2016 חוזר על אותו תעלול. חלק מדרישותיו ההיסטוריות היו חקיקת 'ברית זוגיות' של ממש, מוסד תחליפי לנישואים הדתיים, פתוח לכל, שיאפשר משהו הדומה לנישואים אזרחיים. אבל הוא הסכים לוותר על דרישה זו על מנת לקדם את חוק עונש המוות שלו! יפה מאוד מצידו. בעצם הוא הסכים לא לפרק מנגנון שליטה אתני שנועד למדר ולהדיר את האוכלוסייה הפלסטינית, עבור חוק קיצוני שנועד להטיל מורא על האוכלוסייה הפלסטינית! מאוד נדיב ומתקדם. אל תאמינו לפוליטיקאים שמדברים על נישואים אזרחיים. הם כולם משקרים עד האחרון שבהם. מימין ומשמאל. ליברמן פשוט עושה את זה פעם שנייה.

אז כשהתחלתי את הפוסט מישהו אולי יכול לחשוב שאני ממש בסדר עם ליברמן. אז לא, המדובר באדם מושחת עד עומקי נשמתו, גזען ומתועב בכל דרך אפשרית. צריך להילחם בו כמו שאופוזיציה אמיתית נלחמת באדם כזה. ומי שעושה את זה לא רע זה הטרובדור המקומי יובל בן עמי שלקח את שיר המחאה האירי Tiocfaidh ár lá – צ'אקי אר לה (יומנו עוד יבוא) ותירגם אותו למניפסט אנטי ליברמני נחמד (אם כי מעט לא מעודכן) אז תשמעו את יובל, ואחרי כן אולי תלחצו על הקישור ותשמעו את המקור (There is only one way we want you and that way is out) כי זה שיר אירי חזק ומטורף שתמיד כיף לחזור אליו. והוא לא יעבור, הפשיזם. זה רק עניין של זמן, וסבלנות, ולא לטעות בדרך.

עם אחד מדינה אחת

שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'

הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.

למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?

לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –

 רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.

עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.

מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.

הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.

איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.

אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.

זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.

את משמעותה הראשונית זאת אומרת.  כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.

 האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.

יום אחרי עצמאות שמח לכל.

פה מפיק מרגליות

אוי אוי אוי מפלגת האבודה, מפלגת האבודה. מה יהיה אתכם? בכל פעם שאני חושב שלמדתם משהו אתם מפתיעים אותי עם תעלול חדש. הפעם אראל מרגלית. הוא נכנע לקסם האפל של הקוסם קלוגהפט, האחראי לכל מיני טריקים ושטיקים כמו 'קמפיין השתולים' ובסך הכל אחראי לא קטן לדעתי לחלק ניכר מהידרדרות השיח הציבורי בשנים האחרונות. מסתבר שבעבודה זה עובד לא מי יודע מה. נשמע קצת מגוחך ולא במקום. אבל הצליח להבהיל את 'ביצי ברזל' בוז'י, וכבר הוא השפריץ איזה אמירה קשוחה ממש בשביל ליישר קו. משהו שהמפלגה לא תצטייר כ'אוהבת ערבים'.

אז זה נאום הקללות של מרגלית. לא משהו שהייתי רוצה לשמוע ממועמד כלשהו, בימין או בשמאל. אלימות מילולית, מיזוגניה בוטה, מצ'ואיזם בכמויות שקשה לתאר. וכמות נהדרת של הפרשות גוף. כן – לא רק זעה ודם אלא גם פיפי קקי. ותחת. והוא נהנה מכל רגע.תשמעו איך הוא מסנן 'תחת' מבין השיניים. ילד בן שלוש נהנה פחות להגיד תחת. אני כבר עברתי את הגיל הזה אז טקסטים כאלה לא מדברים אלי, אבל אולי יימצא מישהו שיקנה את זה? אז כשירות לציבור תימללתי ומוסיף עם פרשנות. זהירות – טקסט קשה. באמת. לא אהבתי. אבל יש לי חובה ציבורית. גם לכם, תקראו. תראו מי רוצה את הקול שלכם, ומה הוא חושב עליכם. זה חשוב.

פישלנו כי נתנו להם לצרוח. לצרוח ולהרגיש שהם צודקים. לצרוח ולהיראות גברים – מהתחלה מסמן כאן את התימה. 'אנחנו' ו'הם'. והשאלה היא כמובן 'מי יותר גבר'. השאלה אם הסימון הזה אחרי  מערכת הבחירות האחרונה שנסחבה בדיוק ל'אנחנו' ו'הם' (גרבוז יאוזכר, אבל מרגלית חוזר כאן על אותה שגיאה בדיוק) וזה מקום שהעבודה אף פעם לא משגשגת בו הוא לא שגיאה קטגורית. בטח ובטח במפלגה המונהגת על ידי נשים, מיחימוביץ' עד סתיו שפיר, המאצ'ואיזם הזה צורם. וזאת רק ההתחלה. הנושא של 'אני יותר גבר' הוא פחות או יותר התימה המרכזית בסרטון הזה.

ואלוהים, תראו כמה פסיכופטים הם גידלו – שוב 'הם'. הפעם הם פסיכופטים. תיכף נראה מי זה 'הם'.

 הם גידלו את הצל שמפחד מהצל של עצמו. שישאל את הפנתרים השחורים איך מרימים מאבק בישראל. לא מאבק של אפסים – טעות כפולה. הצל (וההמשך של 'הפסיכופטים' – לה פמיליה, אורן חזן, נערי הגבעות') הם לא היריב של מפלגת העבודה. כמו שגדעון לוי אינו היריב של הליכוד. ובאמת – הפנתרים? תזכיר לי נגד מי הם נלחמו? זיכרון היסטורי מאוד קצר ואפס מודעות עצמית. בכלל לא מאוד מודע לעצמו, הסירטון הזה.

 הם גידלו את לה פמיליה חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של מאה.  – קלאסי! מאז 'הג'ובניקים של הליכוד יושבים בשין גימל במצודת זאב' לא היה לנו כזה. תמשיך, אראל, תמשיך.

הם גידלו את אורן חזן שהרובה היחיד שהחזיק בחיים שלו היה רובה מים במסיבת בריכה בקזינו בבולגריה – כואב לי ממש להגיד מילה טובה על אורן חזן (שלוש מאות וארבעה עשר יום מאז פירסום התחקיר והוא עדיין סיו"ר הכנסת. הייתם מאמינים?) אבל הוא אשקרה היה קצין בצבא. באמת!

הם גידלו נערי גבעות ששורפים משפחות וצריכים מוסד סגור. ועוד לא דיברנו על ארגון להב"ה חבורת גברים שאף אחת לא רצתה אותם – לא כמו מגנטי הנשים בוז'י ואראל שכל הנשים נופלות שדודות לרגליהם. ובאמת מפלגת העבודה מתחרה עם להב"ה ונערי הגבעות? זה אותו סיפור? זה אותה רמה? הוא קולט איפה בדיוק הוא מייצב את עצמו? בכל אופן, כל הקטע הזה של 'אני יותר גבר. יותר נשים רוצות אותי. הייתי יותר קרבי בצבא.' מחליא, אבל הנה זה נגמר. ומה שמחריד זה שזו רק ההתחלה ועוד נגיע למקומות יותר גרועים.

אבל אנחנו פישלנו. פישלנו כי השארנו להם את הרחובות. כי השארנו את הבמה לאלה שתוקעים דגלים בתחת במקום להניף אותם בגאווה – זה באמת מה שעשינו? השארנו את הבמה לאותו אמן שאיני זוכר את שמו שהתרוצץ עם הדגלון בתחת בוועידת הארץ? זה המנהיג של השמאל? זה המייצג של השמאל? של הדעות שלך? של המפלגה שלך? באמת השארת לו את הבמה? זה לדעתי כאן הפוך על הפוך של קלוגהפט. או שהוא לא יכול להשתחרר מהסיסמאות שלו כשהוא עושה קמפיינים לימין, או שהוא ממשיך לשתול את הרעיון הזה בראש, לשימוש עתידי מצד ימין.

פישלנו כי תקפנו את מנשקי המזוזות במקום פשוט לנשק אותם – בקטע של התנשאות כרגע. אני בא לנשק אתכם, מנשקי מזוזות יקרים. כזו הכאה על חטא לא הייתה מאז בקשת הסליחה של אהוד ברק מעדות המזרח.

בקיצור פישלנו כי שתקנו כי פחדנו להראות כמוהם – את זה אני פשוט לא מבין. אבל לא כל דבר אני צריך להבין.

כי פחדנו לספר שנתניהו מר ביטחון שיחרר הכי הרבה מחבלים בתולדות המדינה. שהוא ראש הממשלה הראשון שיצא תיקו עם החמאס – זה בדיוק הבעיה של ביבי? כאן הוויכוח שלו עם מפלגת העבודה? שלא צריך לשחרר מחבלים ושהיה צריך להכות יותר בחמאס? מטעם איזה מפלגה הוא רץ המרגלית הזה? אבל יכול להיות שגם זה איזה עווית פבלובית של קלוגהפט שעוד שבוי בסכימות שלו מהקמפיינים לימין הדתי ולא יכול להשתחרר מהן.

שבכללי הם בעיקר יודעים להחזיר שטחים בלי תמורה. לילל להסית להיכנס להיסטריה. להתקפל עם זנב בין הרגליים ואז להתבכיין – הגליק הגדול של המרכז בשנים האחרונות הוא כל מיני התנתקויות חד צדדיות כי לא צריך לדבר עם ערבים בשביל זה. שמעתי אפילו את סתיו שפיר מנסה למכור משהו כזה אתמול ברדיו. בפעם הבאה שאראל מרגלית מעלה תכנית כזו, והוא יעלה אותה, כי זה פחות או יותר מה שמסוגלים באזור האידיאולוגי שהוא בא ממנו, תזכירו לו את זה.

אבל רגע אתם אומרים לפחות הם מחוברים לעם. עאלק מחוברים. אני דאגתי לפריפריה בשבוע כמו שמירי רגב לא תדאג לה כל החיים שלה. כשהקמתי חברות לא הלכתי להרצליה פיתוח אלא עשיתי את זה עם צעירים בירושלים באר שבע קריית שמונה. והליכוד בינתיים? רק דיבר וצרח וגנח. אני צמחתי מאפס וראיתי מצוקות שנסיכי הליכוד עוד לא חוו בחיים שלהם. את הפריפריה הם רואים דרך האסמסים שהם שולחים לשם עם שקרים והסתה שהערבים נוהרים לקלפיות – כאן איבדתי אותו. מאיזה מצוקה הוא בא? משכונות הקיפוח של נען והגבעה הצרפתית, ובית הספר המסוכן רנה קאסין. אחרי האוניברסיטה התחיל לנהל מפעל משפחתי. הבחור הזה היה הקרם דה לה קרם. שלא ימכור סיפורים. לא צמח מאפס. אל תזלזל באינטליגנציה שלי. אני יכול להקיש 'אראל מרגלית' בוויקיפדיה. לא רק אני. כולם יכולים.

ואחרי זה הם לא משתינים לכיוון של הפריפריה. אני אכלתי את החרא את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני. בזמן שכל הביחוניסטים דה לה שמאטע אכלו בקריה ושירתו בבמחנה – דווקא אהבתי את הירידה על יאיר לפיד, אבל המצ'ואיזם המכוסה בהפרשות גוף שנודף מהמשפט הזה עושה לי בחילה פיסית ממש. לא נורא, אין עוד הרבה.

אבל מה הם יודעים דבר אחד הרבה יותר טוב מאיתנו. הם יודעים לצרוח. אז עכשיו אנחנו נראה להם שגם לצעוק אנחנו יודעים יותר טוב – לא רוצה מנהיג שצועק עלי. רוצה אחד שמדבר איתי בגובה העיניים.

תחזירו לנו את המדינה קיבינימאט – אף אחד, קיבינימאט, לא לקח לך את המדינה, מרגלית. היא לא שלך ולא של אבא שלך, ואף אחד גם לא יחזיר לך אותה, כמה שתצעק. ראית את הסרט על גאנדי? הזמן של המאצ'ו הגברי שמזיין (לא כמו להב"ה שלא רוצות אותם אף אחת) ולוחם וצועק נגמר. אנחנו כבר בפאזה אחרת. תתקדם. ותדבר אלי יפה. מה זה הקיבינימאט הזה? מה אני, חבר שלך?

אז בואו נבטיח כולנו שתי הבטחות – האחת שלא מצביעים אף פעם אף פעם למפלגה שיש בה בכיר שחתום על טקסט כזה. השנייה שלא ניכנע לאף קמפיין של שינאה, וחרא, ופיפי, ודם, וזיעה, ואני מזיין יותר, ואז אולי כשיראו שזה לא עובד, לא יזהמו יותר את האווירה הציבורית שלנו עם דברים מהסוג הזה.

ז'יז'ק, אזריה, ביבי

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של סלבוי ז'יז'ק בחיפה. פירסמתי אז פוסט די מפורט שעסק בקונצרט שנתן אליל הרוק הסלובני, וחשבתי שדיי בכך, אבל בימים האחרונים אני חוזר שוב ושוב לתובנה מרכזית מההרצאה. את תחילת ההרצאה הוא הקדיש לסתירה הקיימת בין שני סוגים של מוסכמות חברתיות – זו שרווחת בפועל וזו שמוצגת כלפי חוץ. הוא נתן שתי דוגמאות. כשהיה סטודנט תפרן בלובליאנה היה לו חבר עשיר. בכל פעם שהיו אוכלים צהריים ביחד במסעדה, היה ז'יז'ק מציע לשלם. היה ויכוח קצר שלאחריו היה החבר, כמובן, משלם. יום אחד הפתיע החבר את ז'יז'ק, והסכים לכך שז'יז'ק ישלם ללא ויכוח. ז'יז'ק המופתע לא הביא אפילו ארנק, כי היה ברור שבכל מקרה החבר העשיר ישלם את הארוחה, ונאלץ לבקש מן החבר לשלם. דוגמה נוספת היא שירותו בצבא יוגוסלביה במהלך שנות השבעים. כל חייל היה צריך לחתום על הצהרה ולפיה הוא משרת בצבא בהתנדבות בשל אמונתו במולדת היוגוסלבית הסוציאליסטית או איזה בולשיט מהסוג הזה. עכשיו, בשלב הזה יוגוסלביה הייתה קרועה לגזרים של עמים ועממים ששנאו זה את זה שנאת מוות, והוחזקו בתפר דק של המנהיג הקשיש טיטו, והשייכות לגוש המזרחי במלחמה הקרה, שכנראה לא היה מועדון התנדבותי, ונהג לשמור על מסגרות מהסוג הזה כדי להחזיק את חבריו במקום. אף אחד מכל מאות אלפי החיילים ששירתו בצבא היוגוסלבי לא האמין בסוציאליזם או במסגרת המשותפת לקרואטים, הסרבים, הבוסנים, הסלובנים, המונטנגרים והאלבנים. והנה בא החייל שסירב לחתום כי הוא מתנדב, ושאל את הקצין איך יכול להיות שהוא מתנדב, אם הוא מגוייס לצבא בכפייה ובאיום של ענישה חמורה. היה שם ויכוח ידידותי של כמה דקות, ולבסוף הסכים הקצין כי לטופס של אותו חייל תצורף הערה כי הוא אכן מתנדב, אך עושה זאת בשל כך שמכריחים אותו.

את הניסוח המבריק ביותר לרעיון הזה נתן ז'יז'ק בעמ' 81 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' (ועל העותק שממש אצלי בספריה יש חתימה שלו עם הקדשה ל'גל' שעלתה לי בלגלוג קל על המשמעות של שמי באנגלית) – "ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הישנה והטובה, היה זה פשוט בלתי אפשרי בעליל שבאדם אחד יתמזגו כל שלושת המאפיינים הללו: אמונה שלמה באידיאולוגיה הרשמית, אינטליגנציה ויושר לב. שכן כך נתפסו הדברים: אם הנך מאמין ואינטליגנטי אינך ישר. אם הנך אינטליגנטי וישר: אינך מאמין. אם הנך מאמין וישר: אינך אינטליגנטי"

מה קורה כשנופלת המסיכה? רע מאוד. אני מניח שהשקר המוסכם החזיק במקום את ארוחות הצהריים של ז'יז'ק עם ידידו העשיר, ושלאחר שהמסיכה הוסרה החלה איזו אי נעימות מחלחלת לארוחות האלה, ושהן לא היו עוד כשהיו, אם המשיכו בכלל. כאשר הוסרה המסיכה ביוגוסלביה, הגענו לסרברניצה. שנאה אתנית משתוללת, ג'נוסייד, טבח הדדי.

הפרקטיקה בצבא ההגנה לישראל אף פעם לא הייתה לטובת מי שמרים את ידיו ונכנע (או סתם חוטף ארבעה כדורים בחזה וגוסס דקות ארוכות על המדרכה ללא טיפול). כל חייל מכיר סיפורים מן הסוג שסיפר אראל סג"ל על בוגי יעלון. מי שקצת פעל להוריד את המסיכה של 'טוהר הנשק' ולדבר תכל'ס היה הגרוע שברמטכלינו, רפול. על הפרקטיקה שלו אישית העיד אריה בירו, כשסיפר על רצח השבויים המצרים במיתלה. מעשיו כרמטכ"ל כגון החנינה לסגן דניאל פינטו שחנק ארבעה לבנונים והשליך את גופותיהם לבאר, מעידה על הגישה המאוד ישירה ועניינית שלו לעניינים מהסוג הזה. אבל לא צריך ללכת להיסטוריה. יש כל מיני וריאנטים של הגישה העניינית הזו המוכרים לכל חייל. אם זכורים לי תרגולי מסלולי החי"ר מן הטירונות ומקורס המש"קים, הרי שאלו תמיד הסתיימו ב'סריקה לאחור' כדי לוודא שלאחר ההסתערות לא נותר שם, מאחור, משהו שצריך לתת עליו את הדעת. הוראות מן הסוג הזה ברמה שונה של חומרה, של 'וידוא הריגה' תמיד היו תורה בעל פה שנלוותה לתורה שבכתב. העובדה כי מרבית המחבלים אינם יוצאים מפיגועי הדקירה כשהם בחיים מעידה בעדה. אזריה לא לבד. וידאו לא פחות מחריד היה רצח העובד הזר בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אבל זו מסיכה שצריך לשמור עליה. גם כדי שאפשר יהיה להיעלב עד מוות מאנשים כמו שרת החוץ השבדית או הסנאטור או הסנאטור פטריק לייהי, שממש מעלילים עלינו שמוציאים אצלנו להורג אנשים ללא משפט. גם בשביל שצה"ל לא יהפוך למיליציה בה כל חייל מוסמך לגזור גזר דין מוות על כל מי שהוא רוצה. בוגי מבין את זה, וכך גם אייזנקוט.

אבל זה כבר מאוחר מדי הסוסים ברחו מן האורווה. זה לא רק הרחוב (בתקופת ביבי – מקום גזעני, מוסת, משולהב) שרובו תומך במעשהו של החייל, גם כאשר מוסרים כל הנימוקים נוסח 'חשש שהייתה במקום חגורת נפץ' (נו באמת…). הנימוק 'מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע' לא רק שנאמר אם מראש ואם בדיעבד על ידי הרבה מאוד נבחרי ציבור, אלא הוא גם מעין הגיון עממי שהתגבר על המסווה הדק של 'טוהר הנשק'. וזה מחלחל אל השופט הצבאי שפסק אתמול מה שפסק, ובמיוחד אל המסית והמדיח שהביא אותנו למצב העגום הזה, בנימין נתניהו, שטילפן אל אביו של החייל.

השיחה הזו היא נקודת שפל שאליה ביבי טרם הגיע. לא רק שזו התערבות גסה ומכוערת בהליך השיפוטי (הוא כבר התרגל לזה מבג"צ של מתווה הגז. אלא ששם זה לא הלך לו. ייתכן שסבר שהשופט הצבאי קצת יותר נתון למניפולציות מהסוג הזה משופטי בג"צ), אלא שזה פשוט נקיטת צד בוויכוח הערכי, באופן הגס והברוטלי ביותר, וכמובן בצד הלא נכון. זה גרוע יותר מ'השמאלנים שכחו איך זה להיות יהודים', או 'הערבים נוהרים באוטובוסים'. זו כניעה ליצרים השפלים ביותר של הגורמים האנרכיסטיים ביותר. זה לעמוד בקו אחד עם ברוך מרזל. לפעול להפוך את הצבא למיליציה העממית של חברון, כשכל הגורמים המקצועיים מהרמטכ"ל ועד שר הביטחון עומדים בצד השני, ודי בטוח שהוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

כאמור, ז'יז'ק הראה לנו מה קורה כשיורדת המסיכה. אנחנו לא בדרך לשם, אנחנו כבר שם. זה לא שאם תרד המסיכה יהיו קורבנות בנפש, אלא שהמצב הזה שבו כל אדם רואה עצמו מוסמך לערוך משפט שדה לכל אדם אחר בכל סיטואציה נתונה ולהוציאו להורג הוא כבר פרקטיקה שרובנו תומכים בה כבר כמה חודשים, ומי שלא תומך בה השלים איתה. עכשיו יש גם חותמת כשרות של ראש הממשלה. ושל בית הדין הצבאי. וכאלה. עכשיו אנחנו גם מדברים על זה. וגאים בזה. וזה הפרצוף שלנו בעולם. יש איזה הרגשת שחרור בזה שפתאום כל המשא המיותר הזה של תרבות אנוש נפרק מעמנו. מצד שני… בעצם אין צד שני. ישוחרר החייל הגיבור! יוחלף אייזנקוט באזריה. בואו נראה להם מה זה!

יש שופטים בירושלים

אופוריה של ממש, בג"צ של מתווה הגז. אפשר לכתוב עכשיו הרבה על טייקונים, ועל איך צריך להתנהל משק ואיך צריכה להתנהל מדינה, ועל הערך של מאבק אזרחי, ועל יחסי בג"צ כנסת וכנסת ממשלה.

אבל אין לי היום הרבה זמן אז אכתוב דבר אחד. ראש הממשלה שכשל בכל מעשיו. שזרק מיליארדים על מלחמה שלא הייתה, שהסתיימה בחורבן פוליטי ומדיני וכישלון כל מדיניות החוץ שלו מיום שנבחר ועד היום. שהנהגתו הפוליטית הביאה אותנו לאינתיפאדת היחידים והנהגתו המוסרית למעשה הרצח בחברון אתמול, ששם את כל משקלו על הפחדת שופטי בג"צ והביא לתוצאה ההפוכה, כן זה שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל. זה שהסביר לנו איזו קטסטרופה תהיה אם לא יתקבל מתווה הגז, ובהנהלה כושלת, בשרשרת של החלטות שגויות מבחינתו – כולל בחירות תמוהות שהביאו לקואליציה רופפת ונגועה בניגוד עניינים בה תלוי ראש הממשלה בקולו של אורן חזן, דווקא בעיתוי הרגיש ביותר מבחינת מתווה הגז, והתנהל והתנהלות דורסנית ותוקפנית שהביאה לתגובת הנגד, כן, האיש הזה צריך להתפטר. עוד הערב. צריך להחליף אותו באדם המסמן יעדים ויכול להשיגם.

ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.

גיליתי עולם חדש ומופלא

סך הכל טפו טפו טפו יצאתי בסדר. מה זה בסדר? מאה אחוז. בכל הטלה והטלה של המטבע היא נפלה בדיוק על הצד הנכון, הפריבילגי. גבר? צ'ק. יהודי? צ'ק. סטרייט? צ'ק. אשכנזי? צ'ק. שכחנו משהו? אה, כן. מעמד בינוני בורגני, צ'ק (אם ככה לקראת סוף החודש יש סיכוי שהוא יחזור אבל עדיין צ'ק).

אז ככה – אלו חיים די פריבילגיים, כמו שמי שלא נחן באותו מזל טוב ששפע עלי יודע. אני לא צריך להתלבט עם הזהות שלי, לא להתחבט, לא להסתיר, לא לפחד. סבבה אגוזים. כל המערכות שמסביבי עובדות רק בשבילי. הכל מסתנכרן כמו שצריך, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, הכל סבבה.

לא שזה פשוט. יש את הקטע הזה של האליטה המשרתת שהיה רווח בחוגים הפריבילגיים של שנות השמונים, והיום פחות נהוג, שזרק אותי לכל מיני מקומות לא סימפטיים כמו לבנון או רמאללה, והיום האליטות מהסוג שלי למדו איך להימנע מזה, או המון רגשות אשם וקונפליקטים בלתי פתורים מהנכבה ועד ילדי תימן, אבל סך הכל עדיף להיות עם רגשות אשם על הנכבה מאשר להיעקר בנכבה.

אף פעם לא הייתי מיעוט בכלום, באמת! בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הרוב והאליטה. כאילו דמיינו לעצמכם את התגלמות המילים 'הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים'. זה אני.

אני יכול רק לדמיין איך זה להיות מודר, מנושל, מקופח, מסומן, מופלה. לא קרה לי עדיין, עד עכשיו.

את הזהות הרפורמית אימצתי בשלב די מאוחר בחיים. עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה הזאת, באמת. הסתובבו מעט מאוד רפורמים בעפולה בשנות השמונים. כשפגשתי את ש' היא בדיוק הגיעה מגרעין של צופי תל"ם לקיבוץ לוטן, שמי שמכיר יודע שזה ההארד קור של הרפורמים בעולם. אז התחתנו אצל רב רפורמי והיה נחמד, אבל שמתי את זה בצד לאיזה חמש עשרה עשרים שנה. לפני כמה שנים הייתה אצלי תחייה של העניין, אולי הזדקנתי. אולי הפכתי בעקבות קריאה לא נבונה מאתיאיסט דוקינסאי זועם לאגנוסטיציסט פוסט מודרני רגוע, אולי הבנתי שיש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מאשר אתה חולם עליהם בפילוסופיה שלך. קורה. מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתחיל משהו אני נכנס עד הסוף.

אז פרט לחוויה הרוחנית (באמת! שום ציניות כאן. בשביל זה אני עושה את זה) ולערך המוסף המסורתי והמשפחתי וכל זה, אז פתאום למדתי איך זה להיות מיעוט. מופלה, מודר, מסומן.

היום שר הדתות בממשלה שלי אמר עלי את הדברים הבאים, תוך כדי דיון בחוק שעבר בוועדת השרים לחקיקה, ונועד להדיר את הרפורמים משירותי דת ציבוריים בהקשר של מקוואות – "מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה אינו יכול לטעון שהוא מייצג דת בישראל. התנועות האלה שרויות בנסיגה והמספרים שהם מציגות מנופחים. זכותם לנהל טקסים וכל פולקלור שהם ירצו אבל היהדות היא לא תיאטרון שבאים אליו באוטו בשביל ליהנות. הגופים הללו שמבקשים לשנות את התורה וההלכה הם אינם זרמים בדת ישראל. כמו שלא ניתן לרופא להתקרב לבית חולים באמצעות כישוף ולא נקרא לו רופא, כך לא ניתן לגופים האלה להתקרב לתורת ישראל. מאז קום המדינה הקפידו כולם על שמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. יש כאם מהלך שלא בר בידיים נקיות. עם כל הכבוד לציונות ולתמיכה שלהם במדינת ישראל, לא ניתן להם לנהל אותנו בשלט רחוק ולפגוע בצביונה היהודי של המדינה. אני מודיע לכם שכל ניסיון להתערב ולשנות כללים שלא על פי ההלכה לא יהיה”

 לא יהודי, לא דת, רופא אליל. ואת זה אומרת עלי ממשלת ישראל. הגוף שצריך לייצג אותי ולהגן עלי. לדאוג לזכויותי.

נעלב? כן, קצת. אבל גם מפחד. סימנו אותי. לא נותנים לי מה שמגיע לי לא בגלל נימוק ענייני (אין נימוק ענייני בדברים האלה) אלא בגלל מי שאני. מפלים אותי לרעה. רוצים שאתבייש בזהות שלי ואשים אותה בצד. וסך הכל זו רטוריקה די רגועה לעומת חברו לחרדיות אייכלר שקרא לנו 'חולי נפש' וכאלה. והיי, כולנו למדנו מה מילים יכולות לעשות.

אז כאן כל הפריבילגיות לא עוזרות לי. אני עומד בצד מושפל ומבוייש. הגבר האשכנזי הסטרייט הבורגני, פתאום מופשט מכל מנגנוני ההגנה, ומישהו בא ואומר לו עד כאן. הדבר הזה שאתה רוצה ומגיע לך, אתה לא תקבל אותו. כי אתה מיעוט ואני הכוח של הרוב. אבל… אבל… אבל… אני אשכנזי! שירתתי פה והייתי שם! אני גבר, באמת, תראה! לא עוזר. רפורמי. לא תקבל. שב בצד ותתבייש. כן, שם, איפה שהלא יהודים.

אז ככה – אי אפשר להשוות את החוויה הזו למה שעוברות נשים (מודרות, מופלות, נאנסות, מוטרדות מינית, מקבלות שכר נמוך יותר על עבודה שוות ערך, אם רק להתחיל את הרשימה) או ערבים או מזרחים או להט"ב. זה סדק קטן מאוד בשריון הפריבילגיות שאני עדיין עוטה, אבל מה, לא נעים. פתאום אני מרגיש את זה מבפנים, ופתאום זה נוגע בי. נכון. אמשיך עדיין לקבל שכר גבוה יותר מאישה, מזרחי או ערבי. הילדים שלי יקבלו חינוך טוב יותר, ואני יכול ללכת במקומות חשוכים בלי לפחד. זה לא שווה ערך. אבל זה שם.

מה אני רוצה?

ראשית, להגיד שהייתי צריך את החוויה הזו כדי להבין. להרגיש מופלה, מודר, מושפל, מוקע בפומבי. להבין איך זה כשהממשלה שלך פועלת נגדך. מסמנת אותך. אני מבין עכשיו טוב יותר, ואולי אתקרב קצת להיות יותר 'גבר טוב דיו' או 'אשכנזי טוב דיו' בהקשר של הרגישות שלי לרצונות והצרכים והנרטיב של מי שלא נולד עם הפריבילגיות שאני נולדתי, בכל הקשר שאינו הזהות הדתית שאימצתי לעצמי.

שנית – קצת סולידריות. מאוד אשמח לקבל. שמישהו יכעס על הדברים האלה קצת גם בשבילי.

שלישית –

זה לו ריד, והוא היה יהודי אמריקאי, אללה ירחמו, וישמרהו וינצרהו. אז רוב הסיכויים שהיה גם רפורמי. אז זה בערך מתאים. וגם בא לי לשמוע את זה.

מחשבה מהירה על ולדימיר פוטין

אז למה בעצם? איפה הקאץ'? מה יוצא לו מזה?

פעם היו סובייטולוגים שהיו יכולים לדעת בדיוק לפי המיקום של האנשים על הבמה במצעד האחד במאי בדיוק את מי יכלאו בלוביאנקה מחר, בכמה יגדל תקציב הצוללות, מתי יחתמו על הסכם פירוז הנשק הגרעיני ולאיזה מדינת עולם שליישי יפלשו. כשנפלה האימפריה הסובייטית הפכו רובם של הסובייטולוגים לאיסלמולוגים, אימצו לעצמם ח' וע' גרונית, ונותנים תחזיות באותה מידת וודאות. ברוסיה עצמה הדברים יותר פשוטים.

תמיד היו. אני רואה עכשיו את הסידרה הנהדרת 'מלחמה ושלום' של הביביסי. חוץ מג'יליאן אנדרסון בתפקיד של איזה רוזנת, שזה קישוט נחמד, ועוד המון פנים מוכרות בכל תפקידי המשנה, יש שם פייר בזאוחוב שנולד לתפקיד, ואנדריי לא רע. נטשה קצת מעצבנת, אבל זה לא אשמתה. אני חושב שאודרי הפבורן בגירסה של הוליווד הרגה את נטשה לנצח, ותמיד ילהקו לתפקיד הזה את אותו טייפקאסט, שמאוד שונה מהדמות בספר. בקיצור בפרק ששודר אתמול הם הגיעו לבורודינו – קוטוזוב לא רע שמגלם בריאן קוקס, שבטח נורא סבל מלהסתובב עם עדשה לבנה שמדמה את העיוורון הידוע של קוטוזוב בעינו האחת – הקרב הגדול של הצבא הצארי כנגד הגראן ארמה של נפוליאון. וחשבתי שהיטלר כזה אידיוט. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לקרוא את מלחמה ושלום כדי להבין את הקטע הפשוט – לא פולשים לרוסיה בחורף. נכון, יש תיאורים של הגנרלים הנאצים מסתובבים עם פנים נפולות וקוראים את הספר של קולנקור בסתיו 1941, ועדיין – טולסטוי. יש את זה בכל ספריה ציבורית. גם זו של בית המחסה לגברים בווינה. בטוח!

אז העניינים עם רוסיה פשוטים. וכשהסירה מעליה את המסווה האידיאולוגי לאחר נפילת ברית המועצות, אז המון דברים מתבהרים. זו אותה מדיניות אימפריאליסטית צאריסטית שעברה שינויים וגלגולים, נצבעה באדום וחזרה לצבעי כחול אדום ולבן. אבל באופן בסיסי הכל אותו דבר. אינטרסים עירומים, ברוטליים, בלי שום עניין בחיי אדם. לא משהו מאוד מתוחכם. כמו הסתערות על עמדה גרמנית בסטלינגרד. עשרים אנשים מזנקים מהשוחה וצועקים 'זה רודינו! זה סטאלינה! זה לנינה!' ואם אחד מגיע לסוף ומוריד את המקלען הגרמני עם רימון אז עשינו את שלנו.

אז? אז הוא כמעט ניצח שם בסוריה, פוטין. הוא הפציץ והפציץ והפציץ, ואם היה ממשיך עוד כמה שבועות הסיפור היה נגמר. זאת אומרת עיקר הסיפור היה נגמר. הייתה מסתדרת שם מדינת אסד אירן חיזבאללה מאוד נחמדה, והייתה מתחילה לשקם את החורבות. נכון, הלחימה הייתה נמשכת. אולי עוד שנים, אבל לא בעוצמה ובאכזריות של היום, ועם הרבה פחות נזק ועניין בינלאומי. אז כנראה זה לא מה שפוטין רוצה.

פוטין רוצה שהלחימה תימשך לנצח. זה לא רק שזה מאפשר לו לנסות את הנשקים הנחמדים שהוא מייצר ונותן לצבא שלו משהו להתעסק בו, ומסיט את הדעת ממה שקורה באוקראינה – מישהו זוכר שהבחור כבש את קרים רק לפני שנה וחצי שנתיים? למישהו עוד איכפת? דונייצק אומרת משהו למישהו? אלא בטח יש שם קטעים נחמדים ומאוד רווחיים של ספסרות בנפט ורווחיו, והכי סבבה המלחמה הזו מכניסה את אירופה למלחמה עם עצמה. יש כאן בעיית פליטים בממדים שעוד לא היו (שמגמדת את בעיית הפליטים הפלסטינים – אבל על כך פוסט נפרד) שמעסיקה את אירופה ומערערת את המשטרים הפנימיים בה. חוץ מזה הריקושטים מהמלחמה בסוריה עפים בצורה של טרור לכל הכיוונים מפריז ועד וושינגטון, וזה לא יכול להיות רע לפוטין, נכון? פוטין עצמו לא מפחד מטרור של דאעש. סך הכל הוא מתמודד עם קיצונים איסלמיים כבר חמש עשרה עשרים שנה מזמן מלחמת צ'צ'ניה, ואיך שהוא לא שיש לו איזה הישגים מדהימים אבל העם הרוסי כבר לא מתרגש מזה.

אז יש לנו ערעור של היציבות באירופה (ובארצות הברית. כמה טראמפ חייב את ההצלחה שלו לדאעש? מהמר שדי הרבה) וגם כל מיני ריקושטים אזוריים כמו ההזדמנות להוריד את תורכיה על הברכיים ולהראות לה פעם אחר פעם מי הבוס, וכל מיני כאלה. בואו גם ניקח בחשבון את 'הפסקת האש' שנכנסת כבר לשבוע השני – הישג מדהים. אבל אף אחד לא מהמר שהיא תאריך חיים עד אפריל, נכון? אבל זו גם הזדמנות להיראות כמדינאי, וכשהכל יקרוס יהיה את מי להאשים. ארדואן או אובמה או מישהו כזה. לא סבבה? סבבה. אז? אז כמו ששרה חנה סנש – אלי אלי שלא ייגמר לעולם. המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לפוטין והוא לא מתכוון שהיא תיפסק. אז אם אסד נראה חלש מדי וזה נראה שזה הולך להיגמר שם, אז הוא נותן איזה מכה ומחזק אותו. אם הוא חזק מדי הוא יוצא החוצה ומחליש אותו. אפשר להחזיק כך מלחמה על אש קטנה עוד עשר עשרים שנה. כמה שצריך.

והיי, כל מה שכתבתי כאן על פוטין נכון גם לגבי האסטרטגים שלנו כאן. אני שירתי בצבא הסדיר בזמן שהסתיימה מלחמת עיראק איראן. היה ברור שהדבר הנפלא שקרה לישראל בסוף שנות השמונים זו המלחמה הזו, ובשנייה שהיא תמה התחילו להוסיף לסד"כים על הלוחות בחמ"לים עוד מספרים אדירים של ארמיות טנקים עיראקיות שנראו מאוד מאוד מפחידים והיה די ברור שנצטרך להתעמת איתם מתישהו. אז ככה גם כאן. לא רק שזה ניטרל את החזית הצפונית המאיימת מכל הטנקים הסוריים שהיו אמורים לעלות עלינו נוסח 73, אלא גם זה כותש את החיזבאללה. הבעייה כאן היא שבדיוק הלוחמים של החיזבאללה מקבלים ציוד רוסי נהדר והמון המון ניסיון קרבי, לכן היום שזה ייגמר והם יחזרו להסתכל עלינו דרך המשקפות, זה היום שתיווצר עוד בעייה שצריך לפתור.

רק כאילו חבל שמתים במלחמה הזאת כל כך הרבה ילדים. אחרת זה באמת היה שמח ומבדח.

שחרורו של האזרח קצב

בסוף החודש תתכנס ועדת השחרורים כדי לדון בעניינו של האזרח משה קצב שנדון על עבירות מין לעונש של שבע שנות מאסר. המדובר, לטעמי, בעניין פרטי של אותו עבריין מין ובני משפחתו. עם זאת, אמירה שנויה במחלוקת של שרת המשפטים שלנו ולפיה תתמוך בחנינה אם ועדת השחרורים תחליט שלא להעניק שחרור מוקדם, הציתה מחלוקת. בניגוד למוצג באמצעי התקשורת – ובבית הדין הגבוה ביותר בעולם ערכאה דצוקרברג – אין המדובר בעניין של 'טוב' מול 'רע', ואם קצב יצא בשליש השמים לא יקרסו.

אין המדובר בהכרעה עקרונית הנוגעת למעשיו, אלא בהכרעה שנוגעת בעיקר לנסיבות אישיות שלו, שלאזרח שאינו מקבל גישה לחומרים שעומדים בפני הוועדה קשה לדעת מה הן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 נוקב ברשימה ארוכה מאוד של קריטריונים לשחרור מוקדם שהוועדה צריכה לדון בהם. רובן נסיבות אישיות, ותוצאות של חוות דעת, שאף אחד מחוץ לוועדה, לרבות כל השופטים העליונים בפייסבוק, וביניהם כב' השופטת העליונה ביותר שלי יחימוביץ' לא יכול לדעת. שחרורו של האזרח קצב אינו עניין ציבורי, אלא עניין פרטי.

אגב, כדי להרגיע את הרוחות לכל מי שחושש שקצב יחזור על המעשים (ואיזה אישה שפויה תישאר איתו בארבע עיניים ולו לדקה?) הרי שיש חוק העוסק בפיקוח על עברייני מין שיצאו לחופשי, והוא חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. אחת מעובדות הטריוויה המשפטיות המשעשעות ביותר שאני מכיר, היא שעל חוק זה חתום נשיא המדינה משה קצב, הוא ולא אחר.

אז למה בעצם התכנסנו כאן? כי כאן יש כבר עניין אחר, והוא התבטאותה של שרת המשפטים איילת שקד, שבניגוד להכרעתה של וועדת הערעורים בעניינו של האזרח קצב (עד כמה אני נהנה לכתוב צמד מילים אלו! כמו בית הדין במהפכה הצרפתית ששב וכינה את לואי ה-16, נינו של מלך השמש, בכינוי 'האזרח קאפה', על שם אבי אבותיו איג קאפה) כל כולה עניין ציבורי ולא פרטי.

חומרה יתרה יש לראות בעיתוי של אותה הדלפה מכוונת היטב ממשרדה של השרה. יש טעם לפגם באמירה המגיעה לאזניהם של חברי ועדת השחרורים, בהם שופטים שהם במובן ידוע עובדי משרד המשפטים, התלויים במידה ידועה בשרת המשפטים לשם קידומם, מהי התוצאה שהשרה רואה אותה כחיובית בדיון בעניין זה. 'רוח המפקד' הנושבת מן השרה נושבת בכיוון ברור, וכל חבר ועדה הקורא עיתון או צופה בטלוויזיה יכול לדעת בדיוק מה רוצה השרה שיחליט. מעבר לכך, אומרת השרה כי תהיה אשר תהיה הכרעת הוועדה, היא מעמידה את שיקול דעתה מעל הוועדה, ותפעל למתן חנינה בכל מקרה.

מדוע זה מצאה השרה לנכון לפעול באופן הפסול בו היא פועלת? מסתבר ששותף לעמדתה הנשיא ריבלין. ריבלין, בן דורו של קצב בהיררכיה הליכודית, וכמוהו שר בדרג בינוני שמסלול הקידום הפוליטי שלו נחסם ומצא דרך עקיפה להגיע לראש הפירמידה, הוא ודאי בעל רגשות עזים וסנטימנט ברור בעניין ולא אופתע אם יתבטא באופן חריף כנגד השחרור או בעדו. עמדתה של שקד מוקשית יותר, ויש לחשוב כדי להגיע למניעיה.

כאישה צעירה בעלת עמדות שניתן לכנותן פמיניסטיות, יש להניח שהמקום הטבעי של שקד הוא בקרב המקהלה הפמיניסטית (קוראי בלוג זה יודעים שבכל מקום בו מוזכר פמיניזם הכוונה היא לסופרלטיב) היוצאת כנגד השחרור המוקדם, ולא בקרב מחייבי השחרור המוקדם. מבחינה פמיניסטית המדובר באדם שביצע כל חטא שניתן לבצע כנגד אישה – לא רק שאנס בנסיבות חמורות מאוד, אלא גם יצא במסע ציבורי להכפשת המתלוננות, דבר המביא לסיכון שמתלוננות אחרות שיראו את שנעשה למתלוננות אלו יחששו מלהגיש את תלונתן. מקומה הטבעי של שקד הוא בדיוק לצד הנשים הצעירות שנפגעות מעבירות מין, ולא לצד האנסים. לכל הפחות היא יכולה לשתוק. לא רק זה, אלא שמפלגתה, הבית הלאומי, הביעה עמדה ברורה מאוד בעניין עבירות המין כשהקיאה מתוכה את יינון מגל, שנחשד במעשה שאינו מתקרב מבחינת חומרתו למעשים בהם הורשע קצב. עמידתה לצד קצב לא יכולה להוסיף לה נקודות בקרב האלקטורט שלה – אנשי הבית הלאומי שערכי המשפחה קרובים ללבם, וליבם גס באנסים ועברייני המין. יש להניח שעמדה ציבורית בעד קצב לא נותנת לה נקודות גם בקרב אנשי משרדה שעמלו מאוד על מנת להביא את קצב למקום בו הוא נמצא.

אז מה גרם לה לנקוט בעמדה ההפוכה? איזה אינטרס עומד מאחורי ההצהרות? לטובת מי פועלת השרה? או כמו שלנין היה ודאי שואל – QUI BONO?

עד כמה שחשבתי אני יכול להגיע רק למסקנה אחת. היא פועלת לטובת הגילדה. זו של הפוליטיקאים המקצועיים. זו נקודת ההתייחסות המשותפת. היום קצב מחר אני. וכשיגיע תורי ארצה ששר המשפטים ינהג עמי ברחמנות. פוליטיקאי צריך להיות מורם מעם. לקבל סדרי דין מיוחדים, הקלות מיוחדות, יחס מיוחד. זה ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לעמדה הזו. אם מישהו יכול לתת הסבר אחר  (כולל השרה עצמה. איילת – תהיי בנאדם ותסבירי. נורא קשה לי לחשוב עלייך את הדבר הזה. את שרת המשפטים שלי.) אז הוא מוזמן. יש כאן מנגנון תגובות.

ממתק? יאללה, למה לא. כמה שהיא עצבנה אותנו השקד מגיע לנו להאזין למוזיקה טובה. יש איזה להקת פאנקי שנקראת סולייב שהוציאה ב-2010 תקליט של ביצועי פאנקי אינסטרומנטליים של הביטלס שנקרא ראבר סולייב, במחווה ל'ראבר סול' הקלאסי של הביטלס שזה עתה מלאו חמישים שנה (אוי לנו ואבוי לנו) ליציאתו. רוב הביצועים שם לא משהו לדעתי, למרות שהחברה מסולייב הם גדולי הפאנקי עלי אדמות, אבל 'שיז סו האבי' כנראה נורא מתאים לפאנקי, ויצא להם משהו מאוד מגניב. כמובן אין הכוונה לשרה שקד, שאינה כבדה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו.