אז מה קורה עם ערביות לסביות?

ביהופיץ אירע מעשה שאינו הגון, ושר החינוך נפגש עם רבנים קונסרבטיביים בארצות הברית. מייד קמו עליו גדולי הרבנים להחזירו לדרך התורה. ולא רק הרב הראשי, דוד לאו, נזף בו, אלא גם גדולי הציונות הדתית, הרב אליהו והרב אריאל. אלו ואלו לא חסכו שבטם מהרפורמים והקונסרבטיבים, הגורמים לשואה איומה בעם ישראל.

וטוב ששני אלו, עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה, התכנסו ופסקו פסוקם. הרי האחד ידוע בכך שאסר על השכרת דירה לערבים, והשני אסר על השכרת דירה ללסביות. ואני שואל כאילו – ובאמת זה מתוך זה שהסוגיה מטרידה אותי ואני רוצה לנהוג כמו יהודי טוב, ולא לעבור על מצוות 'לא תחנם' וכל זה – אם מגיעות ערביות לסביות להשכיר להן או לא? כי מינוס ומינוס זה פלוס? או שזה איסור כפול, ויסקלו אותי בכיכר העיר או משהו? וסך הכל זה נורא סטיריאוטיפי, אבל לסביות זה בטח שוכרות ממש טובות, מסודרות כזה, חוץ מזה שלבוץ' צריך לסדר חנייה לאופנוע, ובגלל הפעילות הברוכה של הרב אליהו וחבריו אז לערבים נורא קשה למצוא דירה להשכרה, ואפשר מה זה להעלות להם את המחיר. אז אני ממש דורש פסיקה. זה לא שעומדות אצלי ים ערביות לסביות ומחפשות לשכור דירה, וגם אין לי בכלל דירות להשכרה אבל החיים נורא זורמים ונזילים ולך תדע.

תעזבו אותי באמא שלכם. אני רפורמי. באמת! וסך הכל לא נולדתי כזה. זה הפעילות הנהדרת של אנשים כמוכם שמזהים אוטומטית יהדות עם הצורות הגרועות ביותר של גזענות והומפוביה שדחפה אותי לשם. לרב שלי יש זקן פחות ארוך, למעשה הוא מגולח, אבל לא תפסתי אותו מעולם בדבר גזענות או הומופוביה ולהיפך.

אז ככה – אנחנו לא יהודים ושואה וזה. אז מה אתם רוצים מהחיים שלנו. תנו לנו את העדה הדתית שלנו – לא חייבים אפילו לקרוא לה 'יהודית'. אפשר 'עדת התינוקות שנשבו' או אפילו 'העדה העמלקית'. תנו לנו בית דין משלנו לגיורים, לנישואים וגירושים, ותעזבו אותנו באמא שלכם. אי אפשר גם להסתכל עלינו כאילו היינו חבורה של עובדי אלילים בתקופת אליהו הנביא, אתם יודעים, מהסוג שמדי פעם המלך היה חוזר בתשובה ומשמיד, ומצד שני להגיד לנו מה לעשות, ולהתנהג כאילו נורא איכפת מאיתנו. אנחנו מקרה אבוד. מי שהגיע לזה שהוא עומד עם ארון קודש פתוח ולידו אישה בטלית וכיפה בוכרית גדולה אומרת שמע ישראל, זה כבר שפל המדרגה שאין מה לעשות ומה לתקן. לא יעזור בית דין. באמת! תראו רק תתנו לנו את העדה הדתית שלנו איזה יופי יהיה. במקום להגיד 'שר החינוך ביקר אצל היהודים הקונסרבטיביים בארצות הברית', אפשר יהיה לכתוב 'שר החינוך ביקר את העדה העמלקית ובירכה ביום חגה'. וזה פחות מעליב, כי לא רומזים שמי שמתנהג כך, מערב בתפילה בחורים ובתולות (פחחח… כאילו אפשר למצוא בתולה רפורמית), הוא יהודי ממש. והקוראים בעיתונים החרדיים שמסתירים מהם קיומם של דברים כמו נשים ואומואים, ורפורמים, לא ייפגעו ברגשותיהם העדינים.

ועוד משהו – בנט (עוד מופת לנאורות ואחדות העם) ובני לאו (דווקא בסדר, אם מותר לי להגיד וזה לא מוריד אצלו נקודות בקהל היעד שלו) אומרים שצריך לשמור על קשרים עם יהדות התפוצות, ולאו האחיין אמר שאי אפשר להחרים את הרפורמים בלי לסכן את היחסים עם ארצות הברית. היי! אני כאן! בחיים לא הייתי בארצות הברית! ויש לי אפילו דודים שם. ולא ביקרתי אותם בחיים. ככה יצא. עסוקים וזה ואין כסף והג'ט לג. אז אני גם אזרח ישראל. ועשיתי צבא וכמה עשרות שנים מילואים. ומשלם מיסים כל חמש עשרה לחודש כמו שעון מס הכנסה מע"מ. זה לא עניין של האלה בארצות הברית שממילא שם כולם משוגעים. אני כאן. ואני רפורמי, ואני רוצה שיתייחסו אלי. והרב הראשי שהמדינה כופה עלי להתחתן ולהתגרש (חס וחלילה.) אצלו שיתייחס אלי כמו שפקיד צריך להתייחס לאזרח במדינה, וככה גם כל מי שמקבל את המשכורת מקופת המדינה כמו רב העיר צפת ורב העיר רמת גן. אני כאן, ואני רפורמי, ואני ישראלי בדיוק כמוכם. אז או שתתנו לי רבנים משלי, אבל אם אתם כופים עלי הר כגיגית את החבורה הגזענית וההומופובית הזו, אז לפחות שיסתמו את הפה ויתייחסו אלי בכבוד. זה כאילו שהפקיד במשרד הרישוי שהייתי בא לעשות אצלו טסט לרכב או לחדש רשיון היה מתחיל לרדת עלי שאני נוהג ביונדאי. באמת! מי שמכם?

ממתק? הנה משהו ממישהו שהיה יותר רוחני מכל רבני צה"ר ביחד.

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

אתמול בלילה נישקתי

סך הכל המצב מביא לדברים די הזויים, שאחרי שכל הבלגן יעבור והעשן יתפזר לא נאמין שעינינו היו עדות להם, כמו הדבר הזה

אז אפשר לקחת מכאן לכל מיני מקומות. לקרב המזרחיים נגד גרבוז, ולפוסט סקולריזם של הברמס וכאלה, ואם הבוחרים של איתן כבל באמת רוצים באחדות העם סביב מזוזה עם מירי רגב, או שיש להם רעיונות אחרים איך ועם מי להפגין אחדות, ואם הקטע הזה לא מדיר יותר אנשים (לא יהודים, לא דתיים, סתם כאלה עם פוביה מחיידקים) ממה שהוא מאחד,  או איפה אורן חזן בעניין הזה (132 יום לתחקיר עם הזונות בבולגריה, והבחור עדיין סגן יור הכנסת) אבל יש לי תובנה נהדרת ומצילת חיים –

אם כל אחד יסתובב עם מזוזה ניידת, ואחת לכמה שניות ינשק אותה אז לא יהיה בעיות מי לנו ומי לצרינו, ואם הבחור שדקרו בגלל שהוא נראה ערבי בקריית אתא או האריתראי קורבן הלינץ' היו מנפנפים במזוזה ניידת כזו אז אולי מצבם היה יותר טוב.

אז כתבתי שיר. בעצם מיקי שביב כתב ומיקה קרני שרה. אני רק קלקלתי. בכל אופן –

מדוד מדוד

אני בודק אפשרויות

זה די נשמר בי

עוד משיעורי תלמוד

קצת התרגשתי

מפשטות ההיענות

זה מין מצב כזה

גובל ברוח שטות

גרבוז – אתה יודע שאני עוד בשבילך

אבל –

אתמול בלילה נישקתי מזוזה

נישקתי מזוזה.

יום הכיפורים התשע"ו

את יום הכיפורים הזה לא אעביר בחברת אחי לאמונה ולתפילה חברי הקהילה הרפורמית 'ידיד נפש' בכרמיאל מהסיבה שהם נמצאים במרחק של עשרה קילומטרים בקו אווירי ממני (עשרים ומשהו בכבישי הגליל הפתלתולים), ועל אף שאין משהו שאוסר עלי לתפיסתי לנסוע ביום הכיפורים, לא אסע להתפלל עמם מטעמים מובנים. חלקם החשש מפני זריקת אבנים במקומות בהם טרם הציב ראש ממשלתנו צלפים, וחלקם כבוד למי שאינו מצפה לראות רכב נוסע ביום הכיפורים.

בשנים קודמות חשבתי שיש משהו יפה בעצירה המוחלטת של החיים ביום הכיפורים. השנה אני חושב שזה מנגנון נוסף לשימור ההגמוניה האורתודוכסית / יהודית / מילטית שבינו ובין שמירה על מצוות היהדות אין ולו דבר. מחמיר את המצב העובדה שמצאתי עצמי בשל שגגת נעורים נצור מאחורי שער צהוב ביישוב 'פלורליסטי'. עד כמה הייתי רוצה לחיות ביישוב ד'אהריסטי מעורב, בו יתאפשר לי לעבוד את אלוהי בדרכי, נאמר מאחורי ההגה, מבלי שהדבר יימנע ממני על ידי תרבות הגמונית כופה!

הגזמתי, נכון? לא ממש. אני חושב על כמה וכמה מחברי הקהילה, עולים מארצות הברית ומדינות אחרות, שיימנע מהם להגיע לתפילה ביום הקדוש להם ביותר, חלקם קשישים שגם הליכה של כמה מאות מטרים קשה עליהם, בשל אורתודוכסיה זרה לרוחם הנאכפת עליהם הר כגיגית.

על אף רצוני העז לעבוד את אלוהי ביום הקדוש, לא אתפלל באשחר, מן הסיבה שאני ממש חושב שעל אף ההיתר המפורש להתפלל עם העבריינים, יקשה על בית הכנסת להכיל עבריין חמור כמותי, וחוץ מזה איני מתפלל במקום המפריד בין גברים ונשים ושם את האחרונות בצד ומאחורי פרגוד.

אז? הקלטתי כמה סרטים בטלוויזיה, הדוקטורט יכול לעבור כמה שיפוצים, וג'ון בארת כתב את סוף הדרך / האופרה הצפה, שהוא הבא ברשימת הקריאה שלי, ואם אספיק גם "החלומות שהורגים אותנו" החדש של דוידי רוזנפלד, ידיד וסופר נהדר, זה ספר שיכול באופן זמני למלא את החלל הריק שהותירה התפילה בחיי.

וליום הכיפורים אביא עוד מעט, כממתק לצום, את דבריו של בוב דילן, שהוא היהודי הגדול ביותר בדורנו, כמובן חוץ מאורן חזן, שזה עתה מלאו 102 ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקיד של סגן יושב ראש הכנסת. השיר הזה הוא נדמה לי מהתקופה הנוצרית של בוב. ולמרות שאין לי מושג על מה השיר הזה מדבר, יש בו גן עדן וגיהינום ואווירה נורא יום כיפורית.

הייתי מסיים באיזו סליחה מהקוראים וכזה, אבל לדעתי סליחה זה לא עניין וירטואלי ודיגיטלי. קיבלתי אין ספור אסמסים ווצאפים הודעות פייסבוק אינסטגרם וסנאפצ'ט עם סליחות דיגיטליות. מצטער זה לא עובד. אם מישהו רוצה לבקש ממני סליחה שלא יחבר אותי לקבוצת ווצאפ. זה חטא חמור בפני עצמו. שיטרח ויגיע אלי או מינימום שירים טלפון. זה לא האינדולגנציות של הקתולים במאה ה-14 שהולכים ומשלמים לכומר והכל נסלח, מה גם שווצאפ זה ממש בחינם. כפרת עוונות בין אדם לחברו ביהדות זה עניין רציני. תשקיעו. אחרת אני לא סולח.

כמה מילים טובות על הדת

כל מיני חברים שלי שיתפו בפייסבוק את הפוסט הזועם הזה. זה איזה בחור שאני לא מכיר (דווקא יש לנו חברת פייסבוק משותפת מהישוב המאוד פלורליסטי בקטע של 'אם אתה דתי לייט אז היישוב הזה מה זה מגניב בשבילך' שאני גר בו) שכותב משהו כמו –

 אני סיימתי להיות יהודי

קחו את הדת שלכם

היא מונחת ברחוב ליד הבית שלי בשקית לבנה

מזוזה שהסרתי מהדלת, חנוכיה, כיפה, ועוד כמה

קחו את הדת שלכם

זה לא עניין פוליטי ולא אקט מחאה 

פשוטו כמשמעו, יצאה לי הנשמה

היהודית

זה לא קרה פתאום 

אולי זה התחיל אז, בכיכר, לפני עשרים שנה

כשירו לי דום ועוד דום בנשמה

לא זוכר, האמת

מהיום ההוא אני זוכר רק דממה

ואיש מחייך עם פאות וכיפה

זה קרה קצת בכל פעם 

כשילדות מזרחיות נזרקו מבתי-חינוך אשכנזים

כשחיילים יצאו מטקסים ששרו בהן נשים

כששלטים הפנו נשים לצד השני של הרחוב

כשיהודים הכריחו אישה לשבת באחורי האוטובוס

או מחקו אותה משלט או תמונה…

זה ממשיך כך עוד די הרבה והבחור מאשים את ה'דת' פחות או יותר בכל מה שרע כאן, ודי קשה להתווכח איתו, אבל אנסה. אגב, זה סנטימנט ששמעתי לאחרונה מכמה אנשים, מתונים וחכמים, שפשוט האירועים האחרונים קצת הקפיצו את הפיוז. אם תסתכלו בתגובות לפוסט המוכתר 'מדריך הישרדות בקיץ התשע"ה' לפני שני פוסטים תראו את אורן, שבדרך כלל מדבר מתון ולעניין, כועס מאוד ואומר שהדת היא הטרור, והגיע הזמן להתנער מדתות באשר הן.

אז ככה. אני קורא עכשיו ספר – לא חוכמה, אני צריך את זה לקטע התיאורטי בדוקטורט – של בחור שנקרא סטיבן קרטר, והספר נקרא The dissent of the governed. קרטר בא שם בקטע דתי נוצרי להתווכח עם החוקה האמריקאית שמפרידה את הדת מהמדינה, ובדרך כלל אין לי סנטימנט לחבר'ה האלה שמצטיירים אצלי בדמות של המטיף הנודד שנאבק עם קרוקודילים בשם ג'יזס ואחרי כן הולך ומצית מרפאה להפלות. אבל קרטר כותב מתון ונחמד וברור ודי כיף לקרוא אותו. אז בקיצור הוא אומר שם דבר כזה, ששני המאבקים ההומניים הגדולים בתולדות ארצות הברית החלו מתוך אמונה של קבוצה דתית – האחד היה תנועת הביטול לעבדות שהחלה עם חבר'ה בעלי אמונה דתית עמוקה כמו ג'ון בראון, והשני היה תנועת זכויות האזרח בשנות השישים שהונהגה על ידי הרברנד מרטין לות'ר קינג ג'וניור מאיחוד הכנסיות הבפטיסטי הדרומי.

הדת היא מה שאנחנו עושים ממנה. היא משהו מאוד אנושי. היא נוגעת בלבבות שלנו, בלי קשר לשאלה אם היא 'אמת' או 'שקר'. אם 'יש אלוהים'. היא יכולה לתת לחיים משמעות ולהוביל מאבקים צודקים, ולקחת אותנו למקומות הכי שפלים. הבחירה היא שלנו. הדת היא רק המדיום.

ועל כל ישי שליסל כזה שרוצח בשם הדת, יש אלפים ועשרות אלפי שחיים בדיוק באותו זרם דתי חיים של סיפוק והגשמה עצמית, בדיוק בגלל הדת, ובדיוק בגלל שזה מה שהם אוהבים ומה שהם רגילים, ולמרות שהם לא ממש מתים על אורח החיים הלהט"בי הם בחיים לא היו חולמים ללכת ולרצוח בגלל זה נערה בת 15, פשוט כי כדי לרצוח לא מספיק להיות דתי, צריך גם להיות קצת ישי שליסל. ויש לי הרגשה שגם בלי הדת הוא היה מגיע בערך למקומות האלה.

אין לחילוני שום יתרון על הדתי והחרדי, לא בחוסר אמונתו, שאינה 'רציונלית' יותר מאמונת הדתי, ולא במערכת הערכים שלו. לא נלך למקומות ממש אפלים, אבל שלטון הטרור של המהפכה הצרפתית הראה לנו בדיוק מה אפשר לעשות בשם התבונה.

ישי שליסל הוא לא היחיד שמוציא לדת שם רע בימים אלו. יש למשל גם את החבר'ה מדאעש. אבל בואו נסתכל קצת ונשאל את עצמנו למה זה צמח דווקא שם, בסוריה ובעיראק? התשובה היא כי עשרות שנים של שלטון העריצות הרודני והחילוני של סדאם חוסיין ושל משפחת אסד הביאו למצב של התמוטטות מוסרית מוחלטת ואובדן ערך לחיי אדם. אז על זה אפשר להלביש דת בצורתה הקיצונית, ויש לנו דאעש. אבל את הבסיס בנו שנים קודמות של שלטון חילוני רודני. והקטע הזה של 'סוף ההיסטוריה הגיע בואו נערוף ראשים' זה לא חידוש של דאעש, ולא קשור תמיד בדת. פול פוט היה שם לפני כן, וגם היטלר, אם ממש חושבים על זה עד הסוף. אגב, אם ניקח את שלושת המדממים ביותר במאה העשרים, מאו, סטאלין והיטלר, נראה שהם פעלו מתוך אידיאולוגיה חילונית לחלוטין. אז הדאעשים בסוריה, וגם אלה כאן, מצאו את הפלטפורמה של הדת בשביל שתתיר להם לשרוף תינוקות ולדקור נערות במצעד. זה אומר שהדת יכולה להיות במקום הזה. לא שהיא מגיעה בהכרח לשם. ולרוב היא לא מגיעה לשם. והיי, אפשר להגיע לשם גם מכיוונים אחרים. לא צריך את אלוהים בשביל זה. אנחנו בהחלט יכולים לבד

והבעייה שלי עם לזרוק את הדת לפח, היא שביחד עם דאעש, ועם השמדת העמלק ו'לא תשכב גבר משכבי אישה תועבה היא מות יומת' וכל זה, גם זורקים לפח את 'על שלושת פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנה, על מכרם בכסף אביון ועני בעבור נעליים', וכל הקטע של הגר והיתום והאלמנה ואלה. ואני לא בטוח לגמרי שאפשר להגיע לשם רק מכיוון חילוני. תשאלו כל ליברטריאן. או בעצם כל קפיטליסט חזירי. ויש כאלה הרבה. יותר הרבה ממה שיש שליסלים. זה די בטוח.

אז ממתק? דיברנו על ג'ון בראון, נכון?