נתאר לנו את הבלתי אפשרי ביותר

שמעון פרס. מה כבר אפשר להגיד? כבר כמה ימים שאני שואל את עצמי אם לכתוב כאן או לא. מצד אחד קורים אצלי כל מיני דברים כמו שחזרתי מארצות הברית, והתמודדות עם הג'ט לאג וכאלה. מצד שני – פרס.ככה יש לי הערכה אבל גם השגות ובאופן כללי עניין מורכב, ובניגוד לידידי הטובים באסל גטאס ויהודה גליק (שני צדדים של אותה מטבע לא סחירה) אני בדרך כלל מאמין ב'אחרי מות קדושים אמור', ומי אני שאתווכח עם הנסיך צ'רלס והאפיפיור? אז אני משחזר כאן בשינויי עריכה קלים פוסט שכתבתי בישראבלוג ביוני 2012, ככה לזכרו, ולהראות לאיזה מקום אפשר היה להגיע אם רק היו נותנים לאיש הזה לעשות מה שהוא רוצה, אבל כל מה שהוא רוצה, בלי סייגים. צריך לקרוא בערך חצי פוסט כדי להגיע לפרס, אבל אז העיניים נפערות בתדהמה והלסת נשמטת. תיהנו. חבל על דאבדין. –

ז'אק סוסטל היה בחור די מעניין. הוא היה אנתרופולוג צרפתי שהתמחה באצטקים הקדומים, ובהשקפתו הפוליטית טרוצקיסט. כשצרפת נפלה במלחמת העולם הוא היה במקסיקו, ומשם הגיע ללונדון והצטרף לדה גול. דה גול הפך אותו לראש השירותים החשאיים של צרפת החופשית, ובדרך גם קצת שינה את הדעות שלו משמאל סהרורי לימין הזוי. בכל תקופת הרפובליקה הרביעית הסוסטל שלנו פעל במרץ כדי להפיל את הרפובליקה ולהמליך את דה גול. בסוף שמו אותו במעצר בית, הוא נמלט לאלג'יריה, ושם היה פעיל במרד הגנרלים שהפיל את הרפובליקה והמליך את דה גול. לשנה וחצי נורא מאושרות הוא היה שר בממשלתו של דה גול, שהיה אחראי על המושבות ועל הכוח האטומי. אחרי כן דה גול החליט לתת עצמאות לאלג'יריה ומבחינת סוסטל זה היה סוף הסיפור. הוא התעמת עם הבוס, ואז ניסו לעצור אותו, והוא ברח, והיה פעיל בארגון הטרור OAS, וקצת השתולל וניסה להתנקש בחיי דה גול ופה ושם. בסוף הוא חזר לצרפת אחרי שב-1968 נתנו חנינה כללית לכל מי שהיה מעורב בבלגן באלג'יריה, ואפילו המשיך שם להיות אנתרופולוג והצטרף ל'בני האלמוות' באקדמיה הצרפתית, אבל זה לא עזר לו והוא מת ב-1990 או משהו כזה.

לסוסטל היו שלוש שריטות בחיים, שהפכו אותו לטיפוס מעניין. השריטה הראשונה – הערצתו לדה גול. השריטה השנייה – אלג'יריה. מנדס פרנס עשה את הטעות ומינה אותו למושל אלג'יריה ב-1955, כי הוא נראה אינטלקטואל כזה עם משקפיים, ובגלל שהוא גוליסט הוא בטח יצליח להרגיע את המשתוללים שם ולכפות עליהם כל מיני פתרונות בלי שהם ירגישו. זה לא ממש עבד, ואחרי כמה מעשי טבח נוראים והשתוללות כללית, גי מולה העיף אותו. מאז זה נכנס לו לראש שאלג'יריה צריכה להיות חלק מצרפת וכל זה. כשזה התנגש עם השריטה של דה גול התוצאה לא הייתה מי יודע מה. מאמר מרתק מ-1962 בעיתון "מעריב" נותן לנו משל נפלא שמסביר את הטרגדיה של סוסטל –

sostel1

המאמר ממשיך ומתאר איך בגין מסכים לוויתורים טריטוריאליים ומחזיר את הגליל המערבי, ואיך הסוסטלים שלנו – יעקב מרידור וחיים לנדאו – משתוללים כשם שסוסטל השתולל (תנסו להגיד את המשפט הזה – משתוללים כשם שסוסטל השתולל. בפעם השלישית זה יצליח). בקיצור, אנ'לא יודע מי זה ד"ר דוד לאזר, אבל אני מקווה שהוא חי עוד 15 – 20 שנה אחרי המאמר הזה וזכה לראות את הבלתי אפשרי ביותר מתממש עד המילה האחרונה… לזכותנו יאמר שכשבגין (עם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה…) החזיר את סיני, הסוסטלים שלנו התנהגו יפה ולא ניסו להתנקש בו.

אז זה שתי השריטות הראשונות שלו, אבל השלישית הכי מעניינת. הוא היה אוהד שרוף של מדינת ישראל. באמצע שנות ה-50 הוא הקים אגודת ידידות פרלמנטרית ישראל – צרפת, ולחץ לכרות ברית רשמית בין צרפת לישראל. זה לא קרה, כי היה מדובר בשיתוף פעולה בין הימין הקיצוני והסהרורי בישראל (נתאר לנו את הבלתי אפשרי – בגין ראש ממשלה) ובין הימין הקיצוני והסהרורי בצרפת (ועם כל השמירה על חוש המידה והפרופורציה הנכונה – דה גול נשיא עם סמכויות על חוקתיות). סוסטל עצמו יצר את הקשר בין ישראל לאלג'יריה וכתב (מובא אצל בר זהר, גשר על הים התיכון, הוצאת עם הספר 1964, עמ' 210):

"במזרח הים התיכון ניצבת מדינה קטנה בעלת גבולות רופפים, אומה קטנה במספר אך בעלת אומץ ללא גבול, העומדת זה שנים מול לחצים ואיומים. פעמים רבות הוטלו אל שטחה פשיטות טרוריסטיות שקצרו חיי אזרחים, נשים וילדים. במערב הים התיכון, באפריקה הצפונית, משתרע מחוז גדול שהשיג, על אף עוני הקרקע וצחיחות האקלים, הישגים מדהימים, שהצמיח כפרים מודרניים, ושבו השקיעה צרפת מאמצים עצומים. זה שנתיים מחוז זה הוא קורבן לזוועות העקובות מדם של הטרוריסטים."

נו… את הטריק של למצוא את האופוזיציונר הימני ההזוי, וליפול לחיקו בצווחות גיל בצעקות "שנינו קורבנות טרור" לא המציא נתניהו. בגין עשה על זה קופה לא קטנה בבחירות לכנסת הרביעית, שבהן היה אחד הנושאים "הברית עם צרפת", וחירות באמת קיבלה 17 מנדטים. זה לא עזר לה כי זה היה בן גוריון בשיא כוחו והוא השיג 47 מנדטים בלי להתאמץ ממש, אבל שני המנדטים שנוספו לחירות בבחירות לא הולכים ברגל, ואפשר לתת ג'וב לשמיר או מישהו כזה שקצת מתקשה להסתדר בחוץ בלי הפינקס האדום. אז בגין ומרידור וכל אלה עלו לרגל לפריז ונפגשו עם סוסטל, אבל כשדה גול עלה לשלטון הוא ישב בארבע עיניים עם בן גוריון ושניהם קברו את הרעיון קבורת חמור.

טוב, וכאן אנחנו מגיעים לסיפור – ואם מישהו לא הבין מהכותרת אז יש סיפור – באותם ימים הסתובב בפריז בחור צעיר ונמרץ, שמעון פרס שמו. פרס למד לעשן גולואז – בלי פילטר! להגיד שהוא קורא את ז'ורז' פרק, אבל לא לקרוא אותו ממש כי אי אפשר, ואפילו פרק עצמו לא הצליח לקרוא את מה שהוא כותב, לשבת בקפה דה מאגו עם סרטר ודה בובואר, ולצאת לפרמיירות עם סימון סניורה. ובדרך הוא נפגש עם ז'אק סוסטל. ותדעו, אם יש מישהו יותר נמרץ מסוסטל, עם רעיונות יותר מהפכניים, זה פרס. (התיאור הבא לקוח מהספר של בית הלחמי "The Israeli Connection")

השניים האלה ישבו להם בקיי ד'אורסיי או במשרד המושבות, או בבורדל של גברת קלרה (רי דה מופטארד 39. תדפקו פעמיים על הדלת ותגידו שאבו אלמוג שלח אותכם.), והגו מזרח תיכון חדש. ואז, כטוב ליבו בארמניאק, פרס נזכר שלפני כמה שבועות הוא פגש משלחת של איזה אינדיאנים או משהו כזה מגיאנה הצרפתית, שזה מושבה צרפתית בחוף הצפוני של דרום אמריקה. ושיש שם 90,000 קמ"ר, 30,000 אנשים שמאכלסים אותם בדלילות, ונו… איזה משאבי טבע או משהו. לא נפט, דווקא עצים, שצריך בשביל ארגזים לתפוזים שזה מוצר הייצוא החשוב ביותר של ישראל. או אז נולד הרעיון שישראל תחכור את גיאנה הצרפתית ותקים שם מושבה. סוסטל דווקא נדלק מזה, כי הוא לא מי יודע מה היה צריך את גיאנה הצרפתית, שבאמת אין שמה כלום (היום זה דווקא מקום די חשוב כי המיקום שלו סמוך לקו המשווה הופך אותו לאידיאלי לשיגור לוויינים, ולכן רוב השיגורים הצרפתיים, ואפילו כמה ישראליים, משוגרים משם) ובתור שר המושבות עניינה אותו בדיוק מושבה אחת, כן, נכון, אלג'יריה. שנורא רחוקה מגיאנה הצרפתית.

אז פרס שלח לשם משלחת, והם חזרו עם סרט, שהוקרן בישיבת הממשלה, וכל השרים נורא נלחצו מזה שחם שם ונורא יתושים. ומישהו נזכר ששם זה בדיוק אי השדים איפה שכלאו את דרייפוס, ובדיוק אז גם יצא לאקרנים הסרט "פרפר" עם סטיב מקווין, שמתאר איך אנרי שרייר המסכן מנסה לברוח בדיוק מגויאנה הצרפתית שמתוארת כגיהינום עלי אדמות במשך שעתיים של סרט, והזקן אמר "לא", וריפתין או מישהו ממפ"ם אמר "קולוניאליזם" וכל העניין נפל.

בקיצור – תראו מה הפסדנו –

sostel1

סך הכל נראה לי שטוב שזה לא קרה, ושהיינו צריכים את המושבה בגיאנה הצרפתית כמו עוד חור בתחת, והייתי צריך לעשות שם מילואים, וכמו שאמרנו נורא חם שם ויתושים וקדחת וחולירע. ושמדינת ישראל בלי גויאנה הצרפתית היא כמו דג בלי אופניים (אופס… אני יודע שהבטחתי. התפספס.) מצד שני הטמפרטורה הממוצעת שם באוגוסט היא 30 מעלות. עם 10 סנטימטר משקעים. אז אולי היה כדאי להחזיק שם בית נופש באוגוסט.

או קיי. אפשר לקחת את הסיפור הזה לכל מיני כיוונים. הכיוון הראשי הוא מה היה קורה אילו. אם סוסטל היה קצת מוריד את הדרישות הכספיות (יש גירסה  שאומרת שזה נפל כי סוסטל רצה שני מיליון דולר, ובדיוק נגמר הכסף בתקציב של משרד המושבות הישראלי. היום זורקים סכומים דומים על תקציב הכביסה של שרה) או שבן גוריון היה קצת יותר בראש טוב. אני כבר רואה את המרד האינדיאני עם החיצים המורעלים, או שהיינו מחליטים שהם בני המנשה, או בני המנקה, ומגיירים אותם ומביאים אותם פה לארץ לעשות עבודות שחורות. או שזה היה נהיה למושבת עונשין לסודנים (מכאן בטוח שהם לא יגיעו לתל אביב) או כל מיני כאלה, כל אחד ויד הדמיון הטובה עליו.

עוד כיוון זה שלפעמים רעיון שנראה נורא סבבי הוא לא כל כך סבבי. כאילו לקפוץ על העגלה של הקולוניאליזם רגע לפני שהיא יורדת מהפסים זה לא משהו, ונראה לי שהיה יוצא מזה רק צרות. העניין הוא שב-1967 יצא לפרס לרכוש עוד מושבה, והוא דווקא קפץ על העגלה הזו בהתלהבות, והיום כולנו מושקעים שם בקצת יותר מהשני מיליון דולר שעלה לרכוש את גיאנה הצרפתית. כאילו אם לפני מלון פארק (לא זה של 2002, זה של 1968 בפסח. בלב חברון) היה איזה בן גוריון שאומר לו "לא", ואיזה ריפתין שמלמל מתחת לשפם "קולוניאליזם" היינו היום במצב יותר טוב. לא ככה?

בבניין הממלכה הדאהריסטית באדמת הגליל ננוחם.

בתורכיה זה לא היה קורה

נכון שהפוסט הקודם היה מוצלח? כמה שחשבתי שאני כותב מפוזר ושטויות אז אנשים נורא נהנו. זכרונות ילדות, קורטוב של רכילות, דפנה ארמוני. מה יכול להיות מושך יותר. אז עכשיו משהו קצת יותר הייתי אומר אקדמי אבל זה ממש לא, סתם כדי שלא תחשבו שירדתי ברמה והפכתי לפוסט הנוסטלגיה והרחמים העצמיים של אבו אלמוג, או סתם כדי שלא תיהנו יותר מדי. באנו לכאן לעבוד.

אז הנה זה משהו מגלובס מהימים האחרונים שצילום שלו רץ ברשתות החברתיות וכנראה נורא מצחיק –

%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%a8%d7%91%d7%a8%d7%92

לא התכנסנו כאן בשביל פיירברג. גנבה – תשב. לא גנבה – לא תשב. בית משפט יחליט ומה שיוצא אני מרוצה וחזקת החפות וזה. אני רק רוצה להגיד שבתורכיה זה לא היה קורה. כי התורכים כותבים כמו בני אדם משמאל לימין ולא להיפך, אחרי שהסיקו את המסקנות לגבי הכתב הערבי שהיה נהוג אצלם בתקופת האימפריה העות'מאנית. אז הכיוונים של המספרים לא מתבלבלים אצלם.

קטע העיתון הזה יכול להיות דחקה נורא מצחיקה (חבר פייסבוק שלי הכתיר אותו בכותרת 'פיירברג הבת של יודה ממלחמת הכוכבים'), אבל זו יכולה להיות עדות נוספת לצורך הדחוף בליטון השפה העברית, שאי מימושו משאיר אותנו הרחק מאחור בעידן הדיגיטלי. בשנות העשרים הגיעו שני מנהיגים למסקנה שצריך ללטן את שפתם. ז'בוטינסקי ומוצטפא כמאל. יורשיו של ז'בוטינסקי שולטים בנו ביד רמה, אך עדיין נותרנו כותבים מימין לשמאל בניגוד לכל העולם. מורשתו של כמאל מוכחדת באכזריות, אך התורכים שומרים את מתנתו – הכתב התורכי הלטיני, ולא יימצאו טעויות כאלו בעיתוניהם. בקיצור – אם כבר פאשיזם אז עד הסוף. אם הולכים עם ז'בוטינסקי בשבירת האיגודים המקצועיים וחיסול מדינת הרווחה (יא ברעכען) ובזה שאין אף פעם עם מי לדבר (קיר הברזל) למה לעצור שם? תנו לנו עברית באותיות לטיניות!

אין לי מילים לספר כמה הדבר הזה מציק לי. ז'בוטינסקי, שעברית לא הייתה שפת אמו, רצה בליטון הכתב כדי להקל על אלו המגיעים מהשפות בהן נהוג כתב לטיני ללמוד את השפה. אני, שעברית היא שפת אמי, ואהובה עלי במיוחד, על כל בני תתי גוני הגוונים שבה, עדיין נתקל מדי יום בבעיית המימין לשמאל. לפעמים זה מטרד זניח כמו בעריכת אישורים נוטריוניים בעברית ובאנגלית, לפעמים מפריע קצת יותר, ולפעמים מפגע הגורם נזק של ממש, כמו בהערות שוליים אקדמיות שעל פי כללי האזכור האחיד דינן להיכתב מימין לשמאל ואחת היא באיזה שפה נכתבו. ניסיתם פעם לערוך הערת שוליים אקדמית בשתי שפות האחת נכתבת בלטינית והשנייה בעברית? זה לא כל כך קריא, וזה פי שבע עשרה עבודה. ועבודה מיותרת, ופגיעה ממשית בפריון של החוקר. הנה דוגמה ממאמר שהיה לי הכבוד והעונג להשתתף בכתיבתו, והוא 'מיניות מגדר ומשפט: חלק א' מכלכלת מין לקלקלת מין' מאת שולמית אלמוג וקארין כרמית יפת, משפטים מה 385, 389:

%d7%94%d7%a2%d7%a8%d7%aa-%d7%a9%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%99%d7%9d

תנסו לכתוב את ההערה הזאת בוורד, ותראו כמה זמן לוקח לכם, וכמה התאמות מעצבנות אתם צריכים לעשות. לא חראם? לא כדאי להגיע למאה ה-21? ואפילו ה-22? תלוטן העברית לאלתר. וזה רק מדעי החברה. אני די בטוח שזה דופק את המדעים המדוייקים ומדעי החיים בערך פי עשר, בשל הצורך להשתמש בנוסחאות בטקסט.

אמרתי כאן משהו לא יפה על ז'בוטינסקי שהיה פשיסט. מה לעשות. מי שקורא 'דואר היום' משנות העשרים (אני לפעמים, כשנורא משעמם לי) יודע שהתפרסם שם המדור 'יומנו של פשיסטן' בו כונה ז'בוטינסקי 'הדוצ'ה שלנו'. אז ככה. אני מבקש מהחבר'ה שאחראים,במדורים הנמוכים של הגיהנום, להוריד קצת את כמות הגופרית. לזכותו של המנוח עומדות שתי נקודות זכות המחווירות אומנם אל מול הנזק שהוא גרם, אך יש בהן להביא להקלה – ולו זמנית, הנצח הוא נורא ארוך – בעונשו של המנוח. האחת היא כמובן קריאתו לליטון העברית – והשנייה תרגומיו הנהדרים לשירת א.א. פו (והדהודם המענג בתרגומה המופתי של דבורה שטיינהרט ל'לוליטה'). יש לי רשימה של ספרים ויצירות שהתרגום עולה על המקור. כך למשל 'חולית' בתרגומו של לוטם, או אפילו אעז ואומר שהנופך שאוסטרידן מוסיף ל'מאה שנות בדידות' מעלה עוד קצת את המקור העילאי בפני עצמו. אז ככה גם ז'בו ופו. תסכימו ש'מלכות על ים ערפילי' יפה יותר מ-'kingdom by the sea'. יפה לראות משפט כמו המשפט האחרון בו הנקודה לפני המילה הראשונה? לא – זה צורם בעין וכואב בלב. ככה זה בשפה לא מלוטנת. הבה נלטן לאלתר. ונשמע את יוסי בנאי שר ז'בו. באמת יפה.

הצהרת בלפור

מהיר, קצר ופרובוקטיבי

שמעתי שלשום בתכנית הבינלאומית ברשת ב' – דווקא אחת הסבבות שיש ברדיו ובמקרה הזה איזה נחמה על השתלטות הביבי על העולם התקשורתי וכל זה – דיון מאוד מלומד בכוונות של אבו מאזן לתבוע את מלכת אנגליה או מי שזה לא יהיה על הנזק שנגרם לפלסטינים בהצהרת בלפור.

בפעם הקודמת שמשהו כזה עלה לכותרות זה היה סביב הכוונה של המצרים לתבוע את ישראל על יציאת מצרים. בקטע של תחזירו את כל מה שלקחתם מהפרעונים. סך הכל טריליוני דולרים, שלדעתי רק הפרשי הצמדה וריבית של חמשת'לפים שנה זה יוצא די הרבה אפילו בהערכה מאוד צנועה של הקרן. אז מי שלא לחץ על הקישור – ובאמת אל תטרחו – זה היה כבר ב-2003 והתביעה כנראה לא הוגשה, בטח בגלל האגרה. אחוז ורבע עם פתיחת התיק, ואם זה נקבע להוכחות עוד אחוז ורבע. כשמדברים בטריליוני דולרים זה מחסום בלתי עביר, אלא אם כן אתה דונלד טראמפ או משהו.

סך הכל תביעה די סבבית חוץ מהעניין של האגרה, כי הטענה 'אלוהים אמר לי לקחת לכם את כל הרכוש' לא ממש עובדת לפי אף חוק של אף מדינה (אלא אם כן אנחנו בקטע של תקציב לבחורי ישיבות וכאלה, אבל זה כבר דיון אחר), כך שאם עוברים את מחסום האגרה ומחסום ההתיישנות (שבע שנים על עילה רכושית. מה שכן, לדעתי כל פעם שמדפיסים את התנ"ך זו הודאה מחודשת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות. יש פנים לכאן ולכאן), יש סיכוי לא רע.

אבל בעניין של בלפור אני אפילו לא נכנס לטיעוני ההגנה. אני רוצה להצטרף לתביעה ולומר בקול ברור, רם ונישא, ד'אהריסטי ופוסט קולוניאליסטי –

זכותנו לקיים מדינה יהודית בארץ הזאת לא נובעת ממכתב שכתב שליט קולוניאליסטי ללורד רוטשילד, שלשניהם אין עם תושבי הארץ הזו בעת כתיבת המכתב, לפניה או אחריה, ולא דבר. את השליט הקולוניאליסטי גירשנו בדם ואש (לאחר שבגד, הפר הבטחתו, ונעל את שערי הארץ כאשר הייתה שואה באירופה). לא היה לו מה לחפש במרחב הד'אהריסטי מלכתחילה. הלורד רוטשילד מייצג את היהודים רק במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון. לי אין מה לעשות איתו, ואין שום קשר אליו, וגם לא לסבא שלי שהיה עוד חי כשבלפור הבטיח לרוטשילד מה שהבטיח.

אנחנו כאן מכוחם של כמה דברים – הכרתו של האירגון היציג של המין האנושי, האומות המאוחדות, בזכותנו להיות כאן, בהחלטה ההיסטורית מכ"ט בנובמבר. מכוח זכות היסטורית שעוגנה במעש ובבנייה של אנשי היישוב הישן, של אנשי העלייה הראשונה והשנייה שקדמו להצהרת בלפור. מכוח היותנו עם ילידי, הנטוע באדמת הארץ הזו, מזרחי כמו הילד ההיפותיטי של מירי רגב וארז ביטון, מכוח הזמנתו של ד'אהר. מכוח כל דבר שאינו כוחה הכופה של מעצמה קולוניאלית.

סך הכל בנובמבר בשנה הבאה יהיו חגיגות, ואיך שאני מכיר את השכנים שלנו, גם אירועי דמים, אם אלו לא יקרו או יקדימו מסיבה זו או אחרת, לא חסר ברוך השם. אני מקווה שלא להצטרף לחגיגות (אני נורא נגד קולוניאליזם. הקטע הזה שמאנגליה אומרים מה לעשות למישהו שלא נמצא באנגליה לא נראה לי ממש ממש דמוקרטי או מתקדם) וגם לא לאירועי הדמים. גזרו ושמרו.

מה שכן,רח' בלפור בהדר הכרמל הוא אחד הנחמדים. כשהייתי צעיר ועול בימים עבדתי שם באיזה משרד ברח' פבזנר, ואני מאוד אוהב את השכונות האלה ליד הטכניון הישן. גם בלפוריה אחלה מקום! באמת. כשהייתי סטודנט היה ספר בירושלים שנקרא יעקב הגיאוגרף, שתמיד היה שואל כל מיני שאלות גיאוגרפיות את הנעזרים בשירותיו, וכששמע שאני מעפולה סיפר לי סיפור ארוך על בלפוריה שאני באמת לא זוכר אבל אולי היה לו בן דוד שם או משהו. אז עפולה זו העיר הזאת שליד בלפוריה. כשהייתי בכיתה ה' החברה הכי ראשונה שלי הייתה מבלפוריה, (לא אתן את הפרטים המלאים מחשש עינא בישא של גוגעל ימ"ש) וזה מוביל אותנו לממתק. נשיקה לא הייתה שם כמובן (בלפוריה בסבנטיז. לא עלה על דעתי אפילו) אבל בלג בעומר נשארתי שם ליד המדורה כל הלילה וההורים שלי שלחו משטרה לחפש אותי.

הרב לוינשטיין, אוונגליסטים אפיסקופלים, להט"בים ואחרים

סך הכל אני טיפוס די חיובי שאוהב לקחת את הדברים למקום הטוב והמכיל, ולא להיעלב. אלא אם כן ממש כאילו מכניסים לעניין את אמא שלי או משהו כזה. אבל אם זה לא אישי, ולרוב זה לא כי מי מאלה שמעליבים ציבורים כמו להט"בים או מזרחיים או כאלה מכיר אותי בכלל. אז אני מנסה לראות את הצד החיובי, ולפני שהרב או המבקר קולנוע או מי שזה לא יהיה אומר שדבריו הוצאו מהקשרם אני בא ומנסה להכניס אותם להקשר המתאים ולקחת אותם לכיוון החיובי האוהב אדם.

כך למשל אם הייתי הומו, והיו אומרים עלי שאני סוטה וחולה, אז הייתי מנסה לקחת את זה לכיוון הטוב, ואומר שלמשל דבר ראשון אם הרב לוינשטיין הזה היה אומר עלי משהו טוב אז יש לי מה לדאוג. כנראה שאני עושה משהו בסדר אם הוא יורד עלי ככה. תארו לכם שהיה אומר 'ברוכים הבאים למכינה הקדם צבאית בעלי'. שזה איך אומרים הלב של הכיבוש, והמאבק הוא אחד וסולידריות וזה. אז אם אני לא במיין סטרים הישראלי הבורגני והשבע מעצמו, שהמכינה של לוינשטיין אמורה באיזה מקום לסמל, אז אני בסבבה.

ובאמת, סך הכל, ההתברגנות היא דבר קצת מפחיד. פתאום יש ח"כ בליכוד, ומדברים על משפחה של בית צמוד קרקע בהתנחלות עם משכנתא ממשלתית שלושה וחצי ילדים וכלב. שזה דברים שבתור סטרייט אני מנסה כבר שנים להיפטר מהם. ובאמת תמיד חשבתי שאחד היתרונות שיש בנטייה ההומוסקסואלית זה האופציה שנראית כטבעית לצאת מהמסגרת הבורגנית של הקיום הקפיטליסטי וליצור מערכות שמבוססות על מה שפוקו קרא לו 'זכויות יחסיות' (Relational rights) אבל זה נושא תיאורטי נורא מורכב. בואו ניקח את זה למקום הכלכלי החיובי. הומואים הם חולים? לא צריך את לבנת פורן בשביל לדעת שלנכות במדינת ישראל מגיע ביטוח לאומי. אני כבר רואה 'דמי סדום', ואת התור העליז בבנק הדואר בכל חמישה עשר בחודש כשמחלקים שם את הצ'קים של דמי הסדום. רק בשביל זה הכל יהיה שווה. אפשר יהיה לזרוק את הטינדר לפח. בחיי. באמת לא בקטע שלהט"ב זה מחלת נפש, כי אנשי מדע רציניים יותר מלוינשטיין כבר הוציאו את ההומוסקסואליות מה-DSM מתי שהוא בשנות השבעים, אבל אם כבר אתה מתייג הומואים, אז תשלם. אפשר להצמיד את זה לקצבת הקיום של תלמידי הישיבה או משהו. באמת בקטע חיובי.

אז אותו דבר עם רפורמים. קל לי נורא לא להעלב בשם הלהטבים כי אני בסך הכל לא. נראה מה יהיה כשזה יגיע אלי אישית. אז אין מה לדאוג. לוינשטיין הרווי באהבת ישראל לא עוצר שם – גם הרפורמים לא משהו אצלו. הם זרם בנצרות. אז אני יכול להיעלב, וראש הכנסייה הרפורמית בארץ, הארכיבישוף גלעד קריב, באמת נעלב, ומדבר על קלקול קיבה מילולי ומוסרי. אבל אני אומר – אבונא, תירגע – ככה אנחנו הנוצרים קוראים לבישופים שלנו. אבונא. לפחות בגליל הד'אהריסטי – בוא ניקח את זה למקום טוב. מזלך שיש לך בכנסייה מומחה למילט. זרום איתי ותראה לאן אנחנו מגיעים.

אז ככה. כל הדוקטורט שלי בקליפת אגוז. לפחות החלק של הסקירה ההיסטורית. פעם פעם היו בארץ התורכים והם חילקו את מי שגר כאן לעדות דתיות שלכל אחת היה בית דין ששם הם סידרו את העניינים שלהם. שיטה תורכית כזאת, ישר מהקוראן. זה נקרא 'שיטת המילט' כי מילט זה בתורכית עדה דתית. זו גם המילה הכי אהובה עלי בעולם חוץ מ'שודרגת' בהקשר של חדר במלון או שכירת רכב בחו"ל. אבל זה לא העניין. בקיצור באו הבריטים עשו פריש מיש, וביטלו כמה עדות והמציאו חדשות. מה שהתגבש זה שבזמן המנדט הייתה עדה מוסלמית אחת (שכללה גם את הדרוזים והשיעים והאחמדים) עדה יהודית אחת שזה אומר שכל היהודים – חרדים, קראים, וכל מיני כאלה שהיו להם בתי דין נפרדים בזמן התורכים, כפופים לרבנות הראשית. ולא פחות מתשע עדות נוצריות. חלק מהן נורא קטנות וזניחות. אני לא סגור על זה כמה רפורמים היו בארץ בזמן המנדט, ויכול להיות שארתור בירם היה היחיד, ולכן הם לא קיבלו עדה דתית. אבל יש לי הרגשה שגם אם היו מיליונת'לפים רפורמים זה לא היה עוזר. הנה היו אז עשרות אלפי דרוזים, וכמה אלפי קופטים, ובהאים וכאלה וגם הם לא קיבלו עדה דתית. כי הבריטים חילקו עדה רק למי שהיה נחמד אליהם בקטע קולוניאלי של הפרד ומשול ומקל וגזר וכאלה. פוליטיקה של המנדט.

אבל מה? התורכים הלכו והבריטים הלכו והשיטה הנהדרת הזאת שנקראת 'שיטת המילט' עוד כאן! ויש רק עדה יהודית אחת שהיא כפופה לרבנות הראשית. ושם בבתי הדין שלהם יושבים אנשים שלידם הרב לוינשטיין הוא היפסטר תל אביבי, ומחליטים בדיני נפשות שלי ושלכם.

אז אני אומר שאם כבר יש פסק הלכה שאנחנו נוצרים, על אף שהוא שגוי על פניו כי קראתי כמה פעמים את הסידור הרפורמי 'העבודה שבלב' ולא מצאתי שם אפילו איזכור אחד לאותו האיש, אבל נשים את זה בצד לא נקלקל דבר טוב. אז אם יש דבר כזה בואו נפתח עדה?

סך הכל העדות הנוצריות העיקריות זה הקתולים והיוונים אורתודוכסים שזה כמה עשרות אלפי אנשים. כל היתר מאוד קטנות עם כמה אלפי אנשים מקסימום. עכשיו לפתוח עדה זה דבר שעושים ונעשה במדינת ישראל לפחות שלוש פעמים. קיבלנו עדה דרוזית שלא הייתה, עדה בהאית חדשה, ואוונגלים אפיסקופלים שהוכרו כעדה דתית מתי שהוא בתחילת שנות השבעים. אלה מאוד מעניינים משתי סיבות – ראשית, הם עדה נוצרית פרוטסטנטית, מה שלא היה קודם. למעשה הם מה שקוראים לו במקומות אחרים 'אנגליקנים'. כך שאם מישהו מדמיין למשמע המילה 'אוונגלים' את המטיפים הפונדמנטליסטים האלה מארצות הברית שנאבקים בתנינים ואוספים כספים בטלוויזיה ופעם בכמה זמן שערוריית מין, שיחשוב יותר בכיוון של תה של ערבית עם הארכיבישוף מקנטרברי. שנית – יש מעט מאוד מהם. אולי שלושת אלפים גג. אני מכיר כמה, ואפילו פעם הייתי בבית משפט עם הארכיבישוף שלהם. עדה סימפטית, אנשים נהדרים, אבל מאוד מעטים. סדר גודל של משפחה מורחבת.

אז אם שלושת אלפים אוונגלים אפיסקופלים מקבלים עדה, אז אני די סגור על זה שלרפורמים יש יותר. הרבה יותר. כמה? היו כמה סקרים מטורפים בשנים האחרונות שדיברו על 7 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אבל אני לא ממש סגור על זה. אני הרבה פחות אופטימי. אבל גם אחוז לוקח. באמת! ואת זה יש לנו. בעוונותי הייתי לפני כחודשיים בכינוס השנתי של הרפורמים ורק המנהיגים של הקהילות שם היה שלושת אלפים איש. מבחינה מספרית אנחנו לוקחים את האוונגלים אפיסקופלים בהליכה. ואתם יודעים מה? בטח גם את המלכיתים והכשדים אוניאטים. מישהו כאן מכיר כשדי אוניאטי? אם מישהו מבין קוראי הוא מלכיתי או כשדי, הסליחה אתכם. אבל אני באמת חושב שאתם נורא נדירים. גם הגריגוריאנים הארמנים והסורים קתולים ככה. נורא מצטער, אבל יש מכם נורא מעט, ויש יותר רפורמים. אז אם אתם נוצרים ואנחנו נוצרים, גם לנו מגיעה עדה, ובית דין. ואשקרה אני די בטוח שגם בג"צ יחשוב כך. ג'יזס קרייסט!

אז בואו נעשה עדה! ונפתח בית דין! ונשיא שם כהנים לגרושות, וגברים לגברים ונשים לנשים, כמו שרפורמים יודעים ואוהבים! כי אם יש משהו שרפורמים אוהבים יותר מאת ישו, זה להשיא אנשים שאורתודוכסים חושבים שאסור להם בכלל להתקרב אחד לשני. ולגייר. בעצם לרפרם. כי סך הכל אמרנו שאנחנו רפורמים וזה לא יהודי. נרפרם כל מה שבא ליד! ונקבל חותמת כשרות של מדינת ישראל. לא סבבה? סבבה. סך הכל מעז יצא מתוק. תודה לך לוינשטיין. אתה מנהיג רוחני נורא דגול. לא ניקח את זה באמת לכיוון של ללכת למכינה בעלי כי כיבוש וזה, וגם שמעתי שיש לך קטע עם אלמנות של הבוגרים שלך, וכמה שאתה חמוד וכריזמטי אני לא רוצה לקחת סיכון עם ש', אבל באמת שאפו על הרעיון ושיהיה בסבבה וחג מולד שמח! אה, זה לא ביולי? טוב אני חדש בכל הקטע של הנצרות ועוד לא שוטף בחגים. שיהיה PAX VOBISCUM. זה עובד גם בימי חול. פקס ווביסקום כבוד הרב. נתראה בשמחות.

פוקויאמה, ברלין, הברמאס, גידנס, פאראג'

בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.

באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.

שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.

בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".

ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.

נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.

אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.

בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.

ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.

תיקון שבועות פלורליסטי 11.6

ימבה זמן אולי איזה שבועיים לא כתבתי כאן. היה כנס דוקטורנטים וכאלו ולא היה שנייה זמן. ועכשיו – לפירסומות.

הקהילות הפלורליסטיות בכרמיאל עושות תיקון שבועות. זו השנה השנייה שאני מדבר (על אותו נושא ממש, אבל כאילו ברבאק, יש עוד נושא שאפשר לדבר עליו? המילט הוא חובק כל~!) ובכוונתי ליתן הרצאה מפורטת ביותר המכונה 'הנישואים מבועז ורות ועד ויליאם וקייט', בקהילת ידיד נפש, ברח' החבצלת 1 שזה הבניין של נעמת בכרמיאל בשעה תשע. כאילו באמת הכניסה חינם. יש לכם משהו יותר טוב לעשות במוצ"ש? אחרי כן יש דינה דוד על העצמה נשית וגדי רביב קורא בספר הזוהר (אסתיר ממנו את דעתי כי המדובר בזיוף בן המאה ה-15 של רבי שלמה די מודינא ולא ברליק אותנטי של רשב"י, וכל רציונליסט שפוי מוטב שימשוך ידו מן העיסוק בו. הרב של הקהילה שלי, ובחור טוב בדרך כלל. שיהיה לו את התחביב הקטן הזה. מה כבר יכול לקרות.) וזה ייגמר באחת שתיים בלילה בסבבה גדולה.
מבטיח שהרצאתי תעסוק גם בנושאים הבאים:
* איך הסטוץ ללילה אחד של ויליאם הרט בעת שצילם את 'החברים של אלכס' תבעה אותו על כל רווחיו מן הסרט בהסתמך על חקיקה סקוטית מהמאה ה-18.
* איך משיאה הכוהנת הגדולה של כת השטן באינדיאנה את צאן מרעיתה באופן חוקי, ולמה לספרנית ההומניסטית בספרייה בבית הספר היסודי אסור לחתן באינדיאנה.
* למה בשנות התשעים בפקיסטן היו 95% מהנשים האסירות בבתי הסוהר יושבות באשמת ניאוף.
* מה קורה בעיירה במערב הפרוע כשהכומר המקומי נהרג בקרב יריות, הבישוף על הפירדה מגיע למקום רק אחת לחצי שנה, וג'יין בהריון מתקדם וצריכה מייד להתחתן?
* מה קורה כשלהנרי השמיני נמאס מקתרינה מאראגון ושם את עינו בבתולה הנאווה אן בוליין, אבל האפיפיור לא ממש רוצה להכריז על בטלות הנישואים?
* מה קורה כשנין נינו של בן דודו של הנרי זה, אדוארד השמיני, מתאהב בגרושה אמריקאית, ושניהם ביחד מתאהבים באדולף היטלר?
* מי בדיוק הפסיד בקרב קאלודן 1746, שהיה הפעם האחרונה בו הוביל מלך אנגליה את חייליו לשדה הקרב כשהוא רכוב על סוסו, ואיך זה משפיע על הדרך שאנשים מתחתנים עד היום?
* איך שלח בית המשפט הפלילי בתורכיה את הזוג המתחתן והאימאם בעיירה פאסינלר אל בית הכלא לשנתיים באשמה של עריכת טקס נישואים דתי בניגוד לחוק, ואיך הוציא אותם משם בית המשפט החוקתי?
* איך ניצח אתא תורכ את הבריטים בקרב גליפולי, שם עינו בכוס, העביר את עמו תהליך של חילון, ביטל את החוק האיסלאמי והחליפו בשווייצרי, ואיך כל זה פסח עלינו כאן בפלסטינה ונשארנו תקועים עם החוק העות'מאני עד היום.
* איך הבחור ההוא בפתח תקווה התחתן והתגרש שבע פעמים בלי לעבור דרך הרבנות הראשית אפילו פעם אחת?
* מתי על פי הדין המוסלמי משמש בנה התינוק של האישה, היונק משדיה, כאפוטרופסה החוקי?
* מהו תהליך הטרנסבוטציה בו הופך לחם הקודש לבשרו של ישו ויין הקודש לדמו, ואיך זה קשור לשאלת הגירושין בדת הקתולית?

מספיק? יש כאן שעה הרצאה בסבבה. באמת! עם איזה דגש לא ממש מתבקש על היסטוריה אנגלית, והמון המון פיקנטריה עות'מאנית. סקס, סמים ומילט. תבואו בחייכם. אתם מוזמנים. לא צריך להודיע מראש. בטח יהיה גם עוגות גבינה. לא סגור על זה אבל בשנה שעברה היה.

סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

על שני מכחישי השואה השולטים בנו

אתמול בערב כתבתי פוסט די שטותניקי, וכעבור כמה שעות אני כותב פוסט חדש, מתוך ידיעה שהמדובר בעומס בלתי נסבל על הקורא האומלל, אבל ככה זה כשמעצבנים אותי. או מעציבים אותי. או פוגעים בזכר השואה הקדוש לי. או משתמשים בגוויות של בני משפחתי לטיעון פוליטי.

והנה הדברים הבאים מפי ראש ממשלתנו ביבי נתניהו בקונגרס הציוני ה-37 – "בנאום בפני הקונגרס הציוני העולמי בירושלים, התייחס נתניהו לפגישה שהתקיימה בין המופתי להיטלר בנובמבר 1941. "היטלר לא רצה להשמיד את היהודים באותו זמן, הוא רצה לגרשם", אמר נתניהו. "חאג' אמין אל-חוסייני הלך להיטלר ואמר לו 'אם תגרש אותם, כולם יבואו הנה (לפלשתינה)'". על פי גרסתו של נתניהו, היטלר שאל "אז מה עליי לעשות איתם", והמופתי השיב לו "שרוף אותם"."

כל תלמיד תיכון יוכל לראות את השקר שבדברים. בנובמבר 1941 כשהיטלר נפגש עם המופתי הייתה כבר השואה בעיצומה. מיליוני יהודים כבר נעקרו מבתיהם ורוכזו בגיטאות, וארבע עוצבות המבצע כבר הרגו מאות אלפים במזרח. באבי יאר, על שלושים אלף קורבנותיה, התרחשה כחודש לפני כן, בסוף ספטמבר, וארבעים אלף יהודי וילנה כבר שכבו בקברותיהם בפונאר.

זו הכחשת שואה, פשוטו כמשמעו. היא מזכה את היטלר ורבים מהגרמנים, ומשאירה את מאות האלפים שנהרגו עד נובמבר 1941 מחוץ לתחום השואה. הכחשת שואה לפי הוויקיפדיה העברית היא "היא הטענה כי השואה לא אירעה, או כי לא הייתה בממדים המיוחסים לה על ידי ההיסטוריונים מהזרם המרכזי, או כי לא הייתה מכוונת ומאורגנת על ידי הממשלה הנאצית בגרמניה או כי לא הייתה מכוונת דווקא כלפי יהודים." בניגוד לדברים הלא טובים שיש לי להגיד על הוויקיפדיה בדרך כלל, עם ההגדרה הזו אני מסכים מן הסיבה הפשוטה שאני כתבתי אותה.

אני לא יודע במה בדיוק עסק הדוקטורט של אבו מאזן. עד כמה שאני מבין הכינוי 'מכחיש שואה' הודבק לו בשל הטענה שהציונים שיתפו פעולה עם הנאצים בתמורה לעזרה בהעברת כספי ה'העברה'. איני רואה במה טענה זו שונה מטענותיו של נתניהו כלפי התנועה הלאומית הפלסטינית. זה וזה משתמשים בשואה לצורך ניגוח התנועה הלאומית של העם השני.

תעזבו אותי בשקט, שניכם. תעזבו את המשפחה שלי בשקט. את זו שנורתה בשומסק ביולי 1942 (בלי שום קשר לחאג' אמין אל חוסייני, או לתנועה הציונית) ואת זו שנמצאת כאן ועכשיו וסובלת מסרבנות השלום הכרונית שלכם, מהשקרים שלכם, מההסתה של שניכם. לכו הבייתה. תביאו במקומכם מישהו אחר. מישהו שלא משקר. מישהו שלא מטיל את האשמה על הצד השני. מישהו שלוקח אחריות.

ועוד רעיון – לפי סעיף 2 לחוק איסור הכחשת השואה – "המפרסם, בכתב או בעל פה, דברים המכחישים את המעשים שבוצעו בתקופת השלטון הנאצי ושהם פשעים כלפי העם היהודי או פשעים כלפי האנושות, או ממעיטים את ממדיהם, בכוונה להגן על מבצעי הפשעים הללו או להביע להם אהדה או הזדהות, דינו – מאסר חמש שנים."

נתניהו המעיט את ממדי השואה בכך שקבע את נקודת ההתחלה שלה בנובמבר 1941. אין דרך לפרש את הזיכוי הנאה שהוא נותן להיטלר מערימת הגופות הגבוהה מאוד שקדמה לתאריך הזה אלא בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו. והנה עוד דרך נהדרת להיפטר ממכחיש השואה השולט בנו. מישהו מרים את הכפפה?

תחי המלכה.

היום הוא יום היסטורי בתולדות הממלכה המאוחדת. היום הוא היום בו הפכה אליזבט השנייה (לבית זקסה קובורג גותה / הנובר, המכונה מטעמי תעמולה 'וינדזור') למונרך הבריטי שזמן שלטונו הארוך ביותר. בקיצור עברה את סבתא רבא ויקטוריה ביום. עד מאה ועשרים.

אז? מבחינה אנושית המדובר, כך ראינו, בזקנה שמרנית ואטומה מבחינה רגשית. שנות מלכותה היו שנים של פירוק האימפריה, ודעיכה אכזרית של מדינת הרווחה שהוקמה בשנים שקדמו לעלייתה לכתר, על ידי קלמנט אטלי, ואנשי הממשלה הטובה ביותר שאי פעם משלה בבריטניה (למרות הכתם השחור משחור של ארנסט בווין) – הרברט מוריסון, אניירין בוואן, סטפורד קריפס, יו דאלטון, יו גייטסקל, אלן וילקינסון, עמנואל שינוול והיועץ הכלכלי מארץ החלומות ג'ון מיינארד קיינס. ממשלה ששלטה זמן קצר, קצר מדי, והקימה מדינת רווחה נהדרת תוך הלאמה של תשתיות בסיס, רק כדי שתהיה מפורקת כעבור כמה שנים באכזריות וביעילות על ידי הקצבים התאצ'ריסטים ויורשיהם. מתוך שישים ושלוש שנות שלטונה שלט הלייבור רק אחת עשרה שנה, כשחלק מהן שולט ה'ניו לייבור' של בלייר, שהיה שונה מאוד מהלייבור הקלאסי וסיבך את בריטניה במלחמה ההזויה והמיותרת בעיראק.

לא הפריחה הכלכלית, החברתית והתרבותית הנהדרת של שנות ויקטוריה, ואפילו לא העוז והגבורה של שנות אביה וסבה ג'ורג' החמישי והשישי. דעיכה אפורה למדינת עולם שלישי בקצווי אירופה, גרורה של ארצות הברית, זנבנב של גרמניה מבחינה כלכלית. לא שליטת הימים, בקושי שולטת בתעלה, שאת המנהרה שמתחתיה צריך לסגור פן יעברו בה הפליטים.

גם מבחינה תרבותית, בואו נאמר, לא גליק גדול השישים שנים האחרונות. לא קם תחת אליזבת השנייה מישהו כמו שייקספיר של סבתא רבא אליזבט הראשונה (האמת – בני דודים רחוקים. הבתולה הייתה טיודור. אליזבת, כאמור, צאצאית לבית הנובר, שיובאו בייבוא אישי מגרמניה עקב קשר מפוקפק של ממזרות לאחד הסטיוארטים השובבים, כשהיה צורך בנסיך פרוטסטנטי יציב אחרי המהפכה המהוללת, כשהג'יימסים המודחים לבית סטיוארט עקבו בעניין אחר הנעשה בממלכה מעבר לתעלה. אותם ההנוברים, שעקב מנהגם לייבא חתנים מגרמניה הפכו בשלב מסויים לזקסה קובורג גותה) לא קם גם דיקנס, וויילד או שאו של סבתא ויקטוריה. האישיות הדגולה ביותר שקמה במהלך השנים הללו, ג'ון לנון, פרולטר עד עמקי נשמתו, ביטא את הבוז העמוק שהוא חש למלכה ולמוסד המלוכה כשביקש מהיושבים בכיסאות היקרים באלברט הול לשקשק בתכשיטיהם, כאשר היושבים בכיסאות הזולים מוחאים כפיים, מתוך ידיעה שאליזבת נמצאת בקהל.

אז? אז הגיע הזמן לשים לזה סוף. הרפובליקה האנגלית. מדינה של שוויון מעמדי שכל אחד בה שווה לאחר אינה נראית חלום רחוק. זה ייתכן. זה אפשרי. מדברים על זה בגלוי. אפשר לחכות כמה שנים שהזקנה תמות. אמא שלה הלכה בגיל מאה, אבל אצלה זה כבר לא נראה רחוק כל כך.

אני לא קורא לנהוג בצ'רלס כשם שהוא רוצה שינהגו בו, לפי מנהגי ימי הביניים בהם יש שליט פיאודלי שאחרים חייבים לו בחובות נאמנות, ולערוף את ראשו כנהוג אז, כפי שעשה הפרלמנט לבן שמו, צ'רלס הראשון. בסך הכל משהו כזה, בשביל להיות יעיל באמת נוסח בית רומנוב, היה מחייב גם להתקדם לבנו הקיימברידג' וילדיו, ואני מעולם איני קורא לרצח תינוקות. אבל מה שכן, להעביר את התינוקות למשפחת אומנה טובה, רצוי מהגרים פקיסטנים, שיגדלו אותם כאזרחים מועילים יצרנים ומשולבים בחברה ולא כחבורת הפרזיטים והנצלנים שהיו גדלים אצל אבא ויליאם ואמא קייט. וילמדו אותם קצת אורדו ואולי גם קצת אסלאם. מה רע? בסך הכל אם דיאנה לא הייתה בורחת מהפפרצי, והיה מסתדר לה כמו שצריך עם דודי אל פאיד, הייתה להם סבתא מוסלמית. אללה ירחמה.

ממתק? בסך הכל לביטלס היו גם רגעים טובים איתה. חוץ מהקטע עם הג'וינט בשירותים שלה כשקיבלו את אביר האימפריה הבריטית. הנה רגע כזה, מתוק במיוחד.