יום המודעות לחטופי תימן, מזרח ובלקן

RACHEL

נעים להכיר, זו רחל אוני. סבתא שלי. אני רוצה לספר לכם קצת עליה. רחל נולדה ב-1908 במיידן שבאוקראינה. כשהייתה ילדה היה בעיירתה פוגרום, וקוזאק של פטליורה היכה אותה בראשה בחרב ועזב אותה לאחר שחשב שהיא מתה. דודתה, חנה לרנר, מתה בפוגרום הזה. כשגדלה, נישאה ליחיאל, שהיה בעל חנות נעליים בעיירה. השניים מכרו את החנות, נתנו את הכסף לקיבוץ שהיה בעיירה של יחיאל, וחיו כחלוצים עד לעלייתם ארצה, לעפולה. את ביתם בנו במו ידיהם. מכלום. בעפולה עבד יחיאל בחברת החשמל ורחל גידלה את ילדיה הקטנים. אברהם, אבי, נולד ב-1942. באותה שנה נרצחה גם כל משפחתה של רחל – אם זקנה, אחים, אחיות, אחיינים, על ידי הנאצים.

רחל הייתה טיפוס חיובי ואוהבת אדם. כשקמה המדינה נרתמה למשימה הגדולה של קליטת העלייה, והפכה לעובדת סוציאלית. היא עבדה במקומות הקשים ביותר – קריית שמונה, בית שאן. מדי יום הייתה נוסעת שעות באוטובוסים. בנה היה אז בן שש. היא בילתה את מרבית היום בסיוע לילדיהם של אחרים.

זכיתי להכיר אותה. היא נפטרה כשהייתי בן 16. מעולם לא עשתה לאיש רע. מעולם לא אמרה מילה שאינה אמת. אהבה את כל האדם – בלי קשר למוצאו – אהבת נפש. אם היה משהו רחוק ממנה, משהו שמעולם לא הייתה יכולה לעשות, זה לקחת תינוק שזה עתה נולד מאמו. אני חושב שהמחשבה אף לא עברה מעולם בראשה. זה לא היה חלק מעולם המושגים שלה.

היום לא ניתן היה להימלט מ'יום המודעות לחטופי תימן, מזרח ובלקן', שתי תחנות הרדיו העיקריות – גל"צ ורשת ב', הקדישו לעניין דקות שידור ארוכות. אני יכול לדבר עד מחר על כך שארבע ועדות ממלכתיות לא מצאו שיש כאן אירוע מתוכנן של חטיפת ילדים ממשפחות מזרחיות ומסירתן לאשכנזים. זה קול קורא במדבר. ה-Zeitgeist הולך נגדי. הסיפור הזה, בגירסתו החמורה המדברת על קונספירציה מתוכננת במסגרתה נחטפו מזרועות אמם אלפי (נקבו במספר של חמשת אלפים) ילדים, הופץ שוב ושוב ברדיו כאמת שאין עליה עוררין. יש עליה עוררין. רק קול אחד נשמע, ואיש לא טרח להביא מישהו שיאמר משהו אחר. שינסה להראות צד אחר של הדברים. להראות את הצד של האנשים שאשמה נוראית מוטחת בהם שוב ושוב ולא ניתנת להם הבמה להפריכה.

אדגיש – אין לי שום ספק לגבי כאבן האמיתי והקשה של המשפחות שילדיהן נעלמו. יש לי את כל האמפתיה, ואת כל הרצון לרדת לחקר העניין, עד שיימצאו פרטי הילד האבוד האחרון. לו היו האנשים שדיברו היום ברדיו בכאב אמיתי על הדוד, הדודה, האח, האחות, שנעלמו, נמצאים לידי הייתי מחבק אותם חיבוק גדול, מדבר איתם. שומע את סיפורם, מספר להם את שלי. בין זה לבין לקבוע מסמרות באירוע היסטורי מורכב, שעולות בו שאלות של תיעוד ושל נרטיב, יש מרחק גדול. והצגת הדברים כאילו הם עובדה מוגמרת, כאילו אותה גירסה שהוצגה בראיונות היא האמת ואין בלתה, עושה קודם כל עוול למשפחות האלו. לאחר מכן למשפחתי אני, ולבסוף למדינת ישראל. כן, זו המואשמת שהורתה על חטיפת ילדים.

אומר רק דבר אחד לרשת ב' ולגלי צה"ל, ונדמה לי שעל זה יהיה קצת קשה להתווכח איתי. יום המודעות נקבע ב-21 ביוני, לציון פטירתו של הרב עוזי משולם. הרב עוזי משולם היה אדם שהתבצר במתחם חמוש. כך תיאר בית המשפט העליון את ההשתלטות על המתחם:

"ביום 10.5.94, מקץ שבעה שבועות של התבצרות אנשיו בביתו, שוכנע משולם להיפגש עם מפכ"ל המשטרה במלון אוויה. משולם הגיע לפגישה כשהוא מחופש וחגור שני אקדחים. נילווה אליו אבנר אוזן (העותר 7; להלן: אוזן). המפכ"ל דרש ממשולם להורות לחסידיו להתפרק מנשקם ולהסגיר את עצמם למשטרה. משולם דחה דרישה זו ואף איים בשפיכות דמים. וכך – כדברי אחד הקצינים שנכח בפגישה – אמר משולם: "דם של שוטרים יישפך על המדרכה. רק אני יכול להורות למאמינים שלי לעזוב. הם יילחמו עד הכדור האחרון, וכל שוטר שיגיע יקבל כדור בין העיניים על-פי ההלכה". לנוכח איומיו של משולם, עצרה המשטרה אותו ואת אוזן שנילווה אליו. כשעה לאחר מעצרם של השניים נורו יריות, מגג ביתו של משולם, לעבר מסוק משטרתי ולעבר כוחות המשטרה שבסביבת הבית. השוטרים, שהשיבו אש, פגעו באחד המתבצרים, שלמה אסולין, אשר נפצע קשה ונפטר מפצעיו. יונתן שיפריס (העותר 4), שמיד לאחר הירי יצא מן הבית, נעצר. ולמחרת היום (11.5.94) הסגירו יתר המתבצרים (ובהם העותרים שטרם נעצרו) את עצמם לידי המשטרה. בדיקת המימצאים ביססה הערכות מסוימות, ביחס למספר כלי הנשק שנעשה בהם שימוש, אך החקירה לא העלתה מימצא ברור ביחס לזהות המתבצרים שהשתתפו בירי."

מי שמביא את דברי הטוענים לחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ביום השנה למותו של הרב משולם, המצויין כאילו היה אירוע ממלכתי, כאילו מת אחד מגדולי ישראל ואנו דנים במורשתו, ללא מילה של ביקורת, ללא כל שאלה, מבלי להביא את עמדת הצד השני, חוטא חטא חמור לאמת. מי שמציין את יום מותו של הרב משולם בדיון במורשתו, מציין לקבוצה הבאה שרוצה להביא נושא לתודעת הציבור – תתבצרו במתחם. כדאי לכם. זה עובד. תקבלו זמן שידור ברשת ב' (בפירוק), ובגלי צה"ל. תחנות של המדינה שכנגדה הרימו האנשים האלה נשק.

במדינת ישראל זה כנראה באמת עובד. למישהו יש M-16? יש לי נושא מאוד דחוף שאני רוצה להעלות. 

ימי שנה

בחמישי ביוני השנה ציינו מלאת 48 שנה לכיבוש. השישי ביוני שזה ממש היום הוא יום השנה השלושים ושלושה למלחמת לבנון הראשונה.

אני נולדתי לתוך הכיבוש, ואיני מכיר מציאות אחרת. הדור הראשון של הכיבוש היה בשירות סדיר כשהתוצאה המסתברת של הכיבוש – התקוממות עממית – פרצה ב-1987. הולדנו את הדור השני של הכיבוש לתוך תהליך אוסלו, והתוצאה המסתברת של תהליך 'שלום' שאף אחד מן הצדדים אינו רוצה בו באמת – האינתיפאדה השנייה. אבל מכיוון שאיני מכיר מציאות אחרת, יום השנה היותר משמעותי מבחינתי הוא זה של מלחמת לבנון הראשונה. אציין אותו בסקירה היסטורית שמחה ועליזה שאינה מתעלמת מן העובדות, אינה משתמשת בלשון מכובסת, ומביאה את הדברים כהווייתם. היי, בשביל זה אני כאן! יש תמורה בעד האגרה!

אירוע היסטורי מכונן זה, בו הופעל צה"ל במערכת של שקרים ומניפולציות, לפלישה פושעת למדינה שכנה על מנת להביא בה לשינוי אסטרטגי (שעיקרו הפיכתה של לבנון למדינת וסאל העושה רצון אדוניה, שינוי ש-מה אתם יודעים- כשל בפיצוץ אסטרטגי אחד שהעיף לעזאזל את בשיר ג'ומייל ואת החלומות האימפריאליים של חברו לטבח אריק שרון) אירע כשכבר עמדתי על דעתי הפוליטית. גם אז זה היה מוצאי שבת. אני זוכר את זה כאילו זה אירע היום. עמדתי כמו אידיוט בצדי הכביש בעפולה והסתכלתי בשיירות העולות צפונה בתערובת של גאווה והתרגשות. זה לא נמשך הרבה זמן. המוצדקת – ולזמן רב עד יורשתה ב-2006 גם הכושלת – במלחמות ישראל הותירה אחריה מספר מסקנות אליהן הגעתי באופן אישי בגיל המתקדם של 14 (בו מצוי עכשיו בני פלג) ב-1982 –

* משקרים לי.

* לא להאמין להם.

* הם משקרים גם לעצמם.

* אין שם למעלה אנשים מאוד חכמים.

* נותנים – תיקח. יורים – תברח.

כשלוש שנים לאחר מכן (וכאן אנו מגיעים ליום השנה השלושים המתקרב ובא! וגם אותו אציין, בנובמבר, בפוסט נוגע ללב ומרגש) פעלתי בניגוד לכל המסקנות הללו שהסקתי והתגייסתי ליחידה קרבית בצה"ל. פעל כאן כנראה הקטע הזה של ההתניה הציונית, והקטע הרפובליקני הזה של לתת למדינה כמה שאפשר שעוד היה רווח בחוגים החילוניים כשהייתי ילד, לפני שקיבל טוויסט קלריקלי קוקיאני ועבר לצד הסרוג של המפה הפוליטית. אבל מה שקרה הוא שהדור שלי נטחן כברווזים במטווח במוצבים של הדבר הלא חכם שנקרא 'רצועת הביטחון', וכך גם אני ביליתי שם זמן לא מבוטל בסדיר ועוד זנב קטן של שלושה קיצים קסומים במילואים. ואז אחרי עוד כמה מאות או אלפי או אנ'לא יודע כמה הרוגים, פשוט נסוגו משם בלילה אחד, השאירו אלפי חיים הרוסים של עקורי צד"ל ואלפי משפחות שתוהות עד היום למה בדיוק השאירו את הבן שלהם בחלקה הצבאית, ולמה זה היה טוב, והכריזו שמעכשיו הכל סבבה.

כמובן שזה היה מהלך גאוני של האסטרטג המבריק אהוד ברק, האיש שהצליח להרוס בקריירה הפוליטית שלו (האמת שגם הצבאית. נחשו מי שימש כאלוף פיקוד המרכז עד כמה שבועות לפני האינתיפאדה הראשונה, וכראש אמ"ן מייד לאחר מכן?) כל דבר שנגע בו, מתהליך השלום עם הפלסטינים ועד למפלגת העבודה, שלא לומר מדינת ישראל, הצליח להרוס הרבה גם כאן. הקטע הזה של 'נסיגה חד צדדית' הוא רעיון אידיוטי איך שלא מסתכלים על זה. לצאת ולהשאיר אדמה חרוכה וחזבאללה חופשי לפעולה ומאוד כועס, עם תחושת הישג היסטורי אדיר, זה משהו אידיוטי ברמות. אבל אם כבר מדברים על רמות, אז כמובן שאפשר היה לחשוב, למשל, על מהלך אסטרטגי שכולל פירוז של דרום לבנון ושלום עם סוריה. אבל ההיגיון של הכיבוש שלל את זה. אפשר רק לפנטז על משטר סורי מתון ופרו מערבי (מסוג משטרו של א-סיסי) הנמצא מצפון מזרח לנו, שהיה יכול להתפתח לו היה מקבל את 'חבילת השלום' האמריקאית שמן הסתם הייתה מגיעה, ונפתח לעולם, במקום מדינה בכאוס ומלחמת אזרחים וג'בהאת אל נוסרה על הגדרות. אבל ברק הוא גאון אסטרטגי ואנליטי ומי אני שאתווכח איתו. על דבר אחד אי אפשר להתווכח – הבריחה המבוהלת הזו בלילה אחד קרתה בשנת 2000 ויכולה הייתה לקרות באותה מידה גם ב-1984. כל מה שהרגנו ונהרגנו ב-16 שנים של 'רצועת הביטחון' היה לשווא.

דרך אגב, אותו הגיון מופתי של נסיגה חד צדדית הופעל גם ב'התנתקות', שבקיץ, אם המלחמה האזורית תאפשר לנו, נציין גם לה עשור שמח ומבדח, וייתכן פוסט שבוחן את השקרים הנפוצים בעניין, שבטח ישובו ויצוצו. כמו למשל – פרומו היסטרי – ביבי לא ממש התנגד להתנתקות אלא ממש ממש הצביע בעד. אבל הקטע הוא אותו קטע. יצאנו בבריחה עם הזנב בין הרגליים, השארנו אחרינו אדמה חרוכה, ואויב שלא השכלנו להגיע איתו להסכם שמאוד מאוד שמח לנצל את החופש האסטרטגי שניתן לו. אגב, ההבדל בהתנתקות היה שהרווח שקיבלנו מהמהלך הזה – עקירת גידול הפרא של ההתיישבות הישראלית בעזה – בכל אופן היה שווה, ואולי אולי הצדיק במעט את החד צדדיות שבמהלך, בקטע של ממילא צריך לעשות את זה. ב'נסיגה מלבנון' לא היה רווח דומה. סתם נכנסנו, הרגנו, נהרגנו וחזרנו.

אז מה, יש לי סיבה לכעוס? כן. בהחלט. רימו אותי, דפקו אותי, ואת כל הדור שלי, ואת הדור שקדם לו, החבר'ה שהרגו ונהרגו במלחמת השולל שבין 1982 ל-1984, שקדמה למלחמת השולל בעצימות הנמוכה שבין 1984 ל-2000.

מסקנות? בסך הכל האווילות והרצחניות של המלחמות של ישראל בעשור האחרון, מ-2006 ועד מבצעי עזה למיניהם, הטביעו בדם את זכר מלחמת לבנון הראשונה. אם תשאל שלושה אנשים ברחוב מה קרה שם בדיוק, אני לא סגור על זה ששלושתם יוכלו לספר. סטטיסטית אחד מהם נולד אחרי, וזה בשבילו אירוע היסטורי בנוסח מלחמת קרים או המרד הגדול, ואחד עלה לארץ אחרי, ויודע על זה רק מהתעמולה בעיתונים ובכיתות הלימוד. אז רגע. אם כבר שכחו את זה, ומה שאחרי כן היה כל כך נורא ואיום, אז זה אומר שתמיד יכול להיות יותר גרוע? כנראה שכן. והיי, אנחנו נכנסים לקיץ! תמיד יש הפתעה נחמדה בקיץ. אז אנחנו אופטימיים, נכון? סוג של.

ממתק? אנ' לא חושב שיש לזה קשר למשהו, אבל זו להקת הדבורים הידועה מלהיטם ההיסטרי א מיניה מנינה, שבאמת מעט מאוד אנשים מכירים אבל אני מאוד אוהב. ויש להם עוד שיר שווה שנקרא פאנצ'באג. טוב, בעצם יש קשר. תיהנו!

כך שחררתי את ירושלים או שלא

יום ירושלים! האמת היא שהאסוציאציה המידית שלי מהיום הזה היא איזו טינה כבושה שנובעת מאירוע שאירע לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר נסיעה באוטובוס מנחלאות אל המושבה הגרמנית שבדרך כלל לוקחת עשר דקות ארכה שעה, כשמצעדים הזויים של כל מיני אלוהים יודע מה מגיע אל העיר הזאת ביום ירושלים חסמו את התנועה, ובחיקי, בסל קניות, חתולה מיוחמת הדורשת זריקה דחופה מהווטרינר הנמצא בצד השני של תהלוכת בני המקויה מיפן או מה שזה לא היה. החתולה מאז מתה ונקברה הרחק מעיר הולדתה, בגבעות הגליל הרחוקות, והיום בנוי על קברה הממ"ד שלי, ואני מבין שכל האקשן ביום ירושלים עבר לאיזה 'ריקודגלים' דוחה ולאומני שמתרחש במקומות בהם רגל אדם נורמלי אינה דורכת, דהיינו הרובע המוסלמי וכאלה, ובכל אופן – אני ירושלמי מדורי דורות. אבי נקרא אל הדגל במלחמת ששת הימים (לא ממש לחם בשוחות בגבעת התחמושת, שירת במודיעין, ובכל אופן, גם לאלו חלק בניצחון ההיסטורי) אמי אכלה חובייזה במשך חודשים על חודשים במצור על ירושלים והיא ילדה בת ארבע, סבי שפך את דמו בקרבות סן סימון וקטמון, ואני עצמי נשאתי נשק בחומת מגן, וקבעתי את עמדתי המבוצרת היטב במקום המשקיף אל כנסיית המולד בשכונת 'הר חומה'. ומדוע איני חש שמחה, אלא יגון עטוף במעין תחושת קבס?

אולי בגלל זה. זה הפוסט של שר החינוך שלנו נפתלי בנט הנוגע ליום ירושלים, שנועד לחנכנו בינה באשר להיסטוריה של העיר. נכשל, נפתלי. נכשל. אל תלחצו על הקישור, זה כואב. נעזוב את השגיאות הקשות נוסח 'דוד המלך ייסד את ירושלים'. הנה לב התיאור ההיסטורי –

לפני כ2000 שנה החריבו הרומאים את המדינה היהודית ואת בית המקדש, ומאז, שלוש פעמים ביום יהודים התפללו לירושלים.
הביטוי ציונות מבוסס על ציון.
ציון = ירושלים.
שיבת היהודים לארץ ישראל היתה בגלל ולמען ירושלים.
**
מאות שנים לפני הקמת ישראל יהודים התפללו (ראו תמונה) בכותל.
ב1948 ירושלים הקדומה נפלה לידי הירדנים.
**
הם שלטו בה 19 שנים בלבד (ומנעו גישת יהודים), עד מלחמת ששת הימים, אז הצנחנים שלנו שחררו את ירושלים ואיחדנו אותה שוב, בריבונות ישראל.

אמא'לה! כל כך הרבה פספסנו – ביזנטים וצלבנים וממלוכים וסלג'וקים ועות'מאנים (אלו האחרונים אהובים עלי מאוד. הם המציאו את שיטת המילט!) ובריטים ואדמונד אלנבי רוכב על סוסו והקייזר וילהלם על מרכבתו, וגי דה ליזיניאן מלך ירושלים מסתכל בפעם האחרונה על העיר, מרחוק, בטרם יעלה על סוסו ויצא צפונה, לקרני חיטין. אז כנסיית הקבר וצלאח א-דין וסולימן המפואר ועומר אל חטאב, וכיפת הסלע. וישו שנצלב בגבעת גולגולתא, ומוחמד עולה לשמיים על סוסו אל-בורק. כלום. שום דבר לא קרה בין הרומאים ל-1948. נאדה. היי – שר החינוך, יש לנו איזה בעייה קטנה כאן עם המציאות, נכון?

לפני כמה זמן הייתה בר מצווה של אחיין שלי. יש להם איזה מסורת לעשות את זה בכותל ואני לא ממש מתווכח. אחרי כן יש טיול בדרך כלל (יש לה ארבעה בנים, זו הפעם השנייה, צפויות עוד שתיים) מהכותל עד להר ציון דרך כיכר בתי מחסה, ששם זו נקודה מאוד חשובה למשפחה שלנו כי יש אגדה משפחתית שאני פחות או יותר המצאתי ומפיץ שסבת סבי, הבובע טויבע (טובה ברנדויין לבית הורוביץ! הורוביץ!) נלקחה שם בשבי והובלה למאסר בירדן יחד עם מגיני גוש עציון. בקיצור, לקחו שם מורה דרך לא פחות ולא יותר ממכון המקדש. השתדלתי לא להקשיב יותר מדי בשביל לא להתעצבן, אבל כשעוברים בכל הדרך הזאת, ומימין יש כנסייה היסטורית ומשמאל מסגד, וכאן ורוניקה מחתה את פניו של ישו במטפחתה, ושם הוא אכל את הסעודה האחרונה, והנה- מתנשאת מולנו, כנסיית הדורמיציון, וכל מה שיש לספר זה על על בית הכנסת הזה ובית הכנסת ההוא, ולוחמי הרובע, ופסל דוד המנגן בכינור שהוצב שם לפני יומיים בערך, ואיך פגמו פגימה באפו כדי שלא לעבור על לאו מפורש מעשרת הדברות, בכל אופן קופץ הפיוז. אבל זו הייתה בר המצווה של האחיין שלי אז הכרחתי את עצמי להבליג. אבל – הדורמיציון!

אחת החוויות המעשירות שלי הייתה מיסת חג המולד בערב חג המולד בדורמיציון. שירה מלאכית של ממש. חוויה רב תרבותית, מעשירה, נהדרת. אני זוכר שהייתי שם, מזמזם לעצמי את האווה מריה – פאטר נוסטר קווי אס אין קאיליס – סנקטיפיטור אין נומן טואום – פיאט וולונטס טואה אין קאילו אט אין טרם. אמן כן יהי רצון! – לא לנסות אותי בלטינית – ובכל אופן שורה מלפני בן דוד, צאצא לאותם אדמו"רי סטרעטין, יושב ומתענג על שירת הגויים בחגא! ועוד בן דוד כזה שלו היו יודעים שהוא שם אז לא כל כך היו מבסוטים מזה בקרבתו הקרובה. אמרתי לו – מה היה אומר סבא שלך (נשמתו בגנזי מרום מ-1974 בערך) לו היה רואה אותך כאן? ענה לי – בוא נעשה עסק. אם אני לא אגלה לו, אתה לא תגלה. אבל אני סוטה מהנושא. איך אפשר להתעלם מהדורמיציון? מבנה נהדר, מדהים, עם מגדל הפעמונים שעוצב בדמות פניו של הקייזר וילהלם. סיפור שהוא לחם וחמאה של כל מורה דרך. אבל הבחור מתעלם.

זו בדיוק הראייה של בנט. האוצרות האנושיים העשירים שהותירו אלפיים שנה של יהדות, נצרות ואסלאם בירושלים, לא ממש מזיזים לשר החינוך שלנו. כאילו – אם זה לא מהתרבות שלנו זה לא קיים.

נו שוין. אז יש לנו כאן סיפור שדומה קצת לקטע של 'כיכר השוק ריקה'. מה שלא יהודי לא קיים. ריק. אז ככה. אי אפשר לשחרר ולאחד אנשים – בהעדר מילה אחרת – שקופים. לא קיימים. אנשים כאלה כובשים, מטילים עליהם מרות בכוח, מספחים. אז מבחינתי יום ירושלים זה יום חגיגת הכיבוש, הסיפוח, ואני לא חוגג את זה, נורא מצטער, דווקא בגלל שאני נורא אוהב את ירושלים. כל אבן ואבן בה. כל תושב ותושב.

אז נורא תשמחו, ותרקדו בריקודגלים, ותביאו כל גזען לאומן ומטושטש מקרני ראמים עילית ועד מאחז ביצי כינים תחתית, ותעלו את כהנא על ראש שמחתכם. אני לא שם. אבל כשתתחיל האינתיפאדה השלישית שם (אם היא לא התחילה כבר. מישהו ניסה בזמן האחרון לנסוע ברכבת הקלה? נסיעה כיפית ורגועה, נכון?) אז אני אהיה עצוב מכדי לומר 'אמרתי לכם'.

ממתק? שניים אפילו. ויזואלי ואודיו. הראשון זה משהו שחפרתי ממעמקי הארכיון של אבי איש המודיעין שניצח לגמרי לבדו את מלחמת ששת הימים. זה היה עוד בימים שידעו לקרוא לילד בשמו, ואולי המסמך הצה"לי האחרון שכתוב בו ממש 'השטח הכבוש'.

kavoosh

עוד ממתק?

אני מבין שזו יום ההולדת של הכיבוש? ארבעים ושמונה? חשבתם על זה שבשנה בה מלאו שישים ושבע שנים למדינה מלאו ארבעים ושמונה שנים לכיבוש? אז ליום הולדת מביאים עוגה.