שנה בוורדפרס

 היום לפני שנה ביצעתי את המעבר מ'ישראבלוג' לוורדפרס. אם את פוסט הסיכום השנתי הייתי נותן בישראבלוג בסוף אוקטובר, הוא היום בו פתחתי את הבלוג לראשונה, כאן עברתי לחמישי במאי.

סך הכל אני לא מצטער כי הפלטפורמה הזו יותר יציבה, ואני לא צריך לפחד כל הזמן שהבלוג ייסגר וצריך לגבות. גם מבחינה טכנית האפשרויות כאן בערך פי תשע עשרה ממה שנותן ישראבלוג. מה שכן איבדתי את הקהילה (למרות שיש כמה בלוגרים אהובים שאני ממשיך לעקוב אחריהם ולהגיב שם והם ממשיכים לעקוב אחרי ולהגיב לי כאן) ובמיוחד איבדתי חשיפה מסויימת שהייתה לי בנענע 10 שהיו לפעמים שמים פוסטים שלי בעמוד החדשות שלהם. אבל ההפסד שלהם. נשארו עם רביב דרוקר מואב ורדי ונדב אייל. פחחח… כאילו מי קורא לילד שלו מואב?

מבחינת מספרי קוראים יש באמת ירידה מסויימת שנובעת בדיוק מהעדר החשיפה הזו. המספר הגלוי לכל הוא כ-18,000 כניסות בשנה מה שאומר חמישים כניסות ליום בערך שזה סבבה.

קצת סטטיסטיקה –

הפוסט הנקרא ביותר הוא הפוסט על גל בק והוא נקרא ביותר לא בשל האיכות שלו אלא בגלל שאיריס בוקר שיתפה אותו בפייסבוק לטריליוני המעריצים שלה. השני הנקרא הוא הפוסט על הקוראן, שגם הוא שותף בדף של החבר'ה האלה מהקוראן בלשון אחר, והביא לי גם קוראים ממקומות אקזוטיים כמו הרש"פ ומצרים.

הפוסטים הפחות נקראים הם התרגומים שלי לאנגלית. יכול להיות שיש אנשים שקוראים את זה כמו סטפני או הדודה שלי בת'. אבל המספר שלהם הוא חד ספרתי נמוך – בערך אצבעות כף יד אחת של לוחם הנדסה קרבית, וזה לא שווה את המאמץ.

הפוסט שאני הכי אהבתי השנה ולדעתי שיא היצירה בכל הדורות הוא הפוסט על יזהר אשדות ואם מישהו מכם לא קרא אותו אז תעזבו את הפוסט המעפן הזה ותקראו אותו.

הסתכלתי קצת על פוסטים של ימי שנה קודמים בישראבלוג ובדרך כלל הייתי כותב שם על מה שאני מצפה לשנה הבאה בכתיבה ומה שעבר השנה. סך הכל הפוסט האחרון מהסוג הזה היה באוקטובר 2014 (כי את אוקטובר 2015 כבר ביליתי כאן). אז קצת התלוננתי על כל מיני דברים מהסוג ש'אי אפשר לכתוב עליו כאן' שאכן אירעו ולא היו סבביים בכלל. הצטרפה אליהם תאונת דרכים חביבה, שבה שברתי שלוש צלעות. הייתי באיזה לימבו שבין קבלת ההערות לשלב א' של הדוקטורט והאישור לעבור לשלב ב' שלא נראה כל כך בטוח, ובשל כך הופיע שם גם המשפט הבא –

"היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי – זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה – לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה – האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?"

אז מהבחינה הזו די התגברתי והכל בסבבה. קיבלתי את האישור לעבור לשלב ב'. בשנה וחצי השלמתי את הכתיבה. סביר להניח שברגעים אלו ממש יושב מישהו וקורא את מחשבותי הלא מעובדות על ז'אן בודן ושייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי. ופסימיות שחורה היא אף פעם לא מתכון טוב לכתיבה, למרות שנובמבר 2014 היה אכן מהחודשים הגרועים בחיים שלי ממש.

 אז אני מצפה בשנה הבאה לכתוב כאן הרבה ובסבבה. מבחינה אישית השנה הבאה תסתובב סביב הדוקטורט – קיבלתי או לא קיבלתי הערות, תיקנתי אותן או לא תיקנתי וזה. אולי גם המאמצים שלי למצוא מקום ללמד. כנראה גם הגיוס של אלמוג. וכמובן הדבר הרע והבלתי צפוי.

את התכנית הגרנדיוזית והבלתי סבירה מבחינה פיננסית של חורף בעיירה צ'יקן באלסקה החליפה תכנית יותר צנועה שעדיין משוועת למקורות מימון של סתיו בניו אינגלנד, ואלמוג תצלם שם את השלכת, ואני וש' נזרוק המון כסף על חתונת הכסף. זה יכול להיות היילייט נחמד לשנת השומה השוטפת מאי 2016 – מאי 2017.

אז עכשיו למשל אני יוצא לבית משפט השלום בצפת (בגלל יום השואה וזה הפוסט נכתב בבוקר ונמסר לפרסום מושהה בערב שזה פיצ'ר נחמד של וורדפרס שאין בישראבלוג למשל) שזה אחד המקומות שאני שואל את עצמי אם יש הצדקה ממשית לקיום שלהם ואם התגמול הכספי שאני מקבל על להגיע לשם ממש שווה את זה ואין לי תשובה סגורה במאה אחוז וכולי תהיות ותמיהות. מצד שני ד'אהר וזה – כאילו עדיף בית משפט שלום נידח בצפת על כל היכלי המשפט בעיר תלביב.

ועוד משהו ככה לפני סיום – אם יש לכם איזה ביקורת או בקשה או הערה – אז הסיכום השנתי הזה זה הזמן וזה המקום. לא מבטיח ליישם, אבל תמיד פתוח לשמוע.

ממתק – פעם חשבתי שהוא קצת מפגר רינגו והשיר אידיוטי. היום אני מבין בדיוק כל שורה ב – Gotta pay your dues if you want to sing the blues, and you know it don't come easy. אני ככה קצת מרגיש כך לגבי הכתיבה בבלוג הזה. חוץ מזה באמת שיר נחמד. באמת רינגו לא גאון, אבל הוא סבבה. יומולדת שנה שמח לבלוג הזה ולהתראות בפוסט הבא ובשנה הבאה.

הוועדה לאינטראקציה עם הציבור הישראלי

כחלק ממאמצי הבלתי נלאים ליצור בגליל מרחב ד'אהריסטי נקי משנאה ומאלימות אני חבר – בעוונותי לא מאוד פעיל – בגוף שנקרא 'פורום העשרה' שיוזם תכניות פעולה משותפות לתושבי משגב ולתושבי סח'נין. אתמול כינסנו ערב עם משלחת של הרשות הפלסטינית שיצרה קשר עם דובי אביגור, והגיעה ממש אלינו למשגב. למשגב? לא ממש. המקום המקורי של הכינוס היה ברקפת, אך כיומיים לפני הכינוס התבקשתי לפרסם רילוקיישן להיכל התרבות החדש בסח'נין. אני יכול רק לדמיין את מסכת הלחצים, האיומים וההפחדות שהביאו למהלך הזה. או שלא. תושבי רקפת הם בין ידידי הטובים, ואיני יכול לשער בנפשי שאנשים כה חביבים יאסרו על קיום אירוע הקורא לשלום ותומך בשלום במועדון שלהם. בטח היה שם משהו דחוף יותר לעשות כמו חוג זומבה או פגישת חירום של שומרי משקל.

בכל אופן, הגעתי להיכל התרבות בסח'נין שזה מבנה פיס ליד המסגד החדש (המואר בלילה באור יקרות כחול וירוק!) והופתעתי למצוא נוכחות סולידית של למעלה מחמישים איש, רובם יהודים, תושבי משגב, שבאו לשמוע את נציגי הרשות. על אף העובדה המדכדכת שהכרתי כל אחד ואחד מהנוכחים ממיליון פעילויות קודמות, לא התממש תסריט ה-יש יותר אנשים על הבמה מאשר בקהל – והאולם היה ממש מלא.

הדוברים – ארבעה. הבכיר מביניהם היה השר הפלסטיני לשעבר לענייני אסירים אשרף אל עג'רמי. עמו הגיע אדם מנומס ולבוש חליפה שהוצג כסעיד חמאד שגריר פלסטין בקנדה (ואכן דבר אנגלית מעולה, אך לא מילה אחת בעברית כל הערב) צעיר בשם בשאר עיראקי ואדם כריזמטי הדובר עברית רהוטה ונהדרת – זיאד דרוויש כמדומני אחיינו של המשורר מחמוד דרוויש. בתמונה – מימין לשמאל – הרב החילוני דובי אביגור מרקפת, איש 'פורום העשרה', השר לשעבר אל עג'רמי, זיאד דרוויש (עומד) בשאר עיראקי (עומד על הבמה) ד"ר גזאל אבו ריא מסח'נין, איש פורום העשרה, השגריר חמאד. עד מהרה התברר שהם חברי גוף שנקרא 'הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית', שמטרתו להיפגש עם ישראלים, לשמוע ולהשמיע.

P3

את הערב פתח זיאד דרוויש בהרצאה בעברית אקדמית מעולה, ללא מבטא (הבנת, ענת ברקו?). לאחר שהתנצל על האיחור הקל בשל העיכובים שעוכבה המשלחת במחסומים, התחיל בשיחה שבעקבותיה נתן מצגת קצרה של כעשר דקות שכללה נרטיב מעניין מאוד של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

P2הנרטיב שהוצג במצגת היה פתיח ראוי לערב. הוא לא היה מתלהם, היה מאוד מתון, ורחוק מאוד מהאמת ההיסטורית כפי שהיא מוכרת לי. התמונה שצויירה הראתה חיים שלווים של יהודים וערבים בצוותא בפלסטין המנדטורית, שנקטעו על ידי הנכבה ב-1948, ומאז רצף של יזמות שלום פלסטיניות החל מהקריאה האש"פית למדינה דמוקרטית דו לאומית ב-1969 וכלה ביזמת השלום הסעודית ב-2002. שמחתי שזו הדרך בה מציגים אורחינו את עצמם, כי אותה מצגת עצמה (וכבר ראיתי גרועות יותר, אצל אירגונים ישראליים ויהודיים מצד שמאל של המפה) הייתה יכולה להיות שרשרת שקופיות של אלימות, יאוש והטחת אשמה. זה לא היה שם, ובאופן כללי זה לא היה בערב.

לאחר המצגת עלו שאלות ותשובות. מכיוון שהנוכחים היו – לא ניתן להכחיש – מהצד השמאלי המאוד מאוד עמוק של המפה, היו הרבה שאלות נוסח 'למה אתם לא עושים מספיק כדי להציל את האסיר מוחמד אל קיק' (איש הג'יהאד האיסלאמי השובת רעב בבית החולים 'העמק' בעפולה במעצר מנהלי, חרפה בפני עצמה) או 'למה אתם משתפים פעולה עם סיורים של צה"ל בעריכם'. חלק מהקהל ניצל את הבמה – שוב מחלה של השמאל באשר הוא – לנאומים מאוד ארוכים שנועדו להסביר לנוכחים ולאורחים את השקפת העולם שלהם עצמם. אבל היו גם רגעים אחרים. אמירם גולדין, אמיץ וחד כתמיד, קם ודיבר על שכול ופחד. אישה מוסלמית מבעיינה בשם עאליה דרשה נוכחות רבה יותר של נשים ושאלה מדוע אין המשלחת הפלסטינית כוללת נשים.

השיחה ארכה כשעתיים. המסר הכללי היה 'יש פרטנר'. לטענתם בז'נבה, וביזמת השלום הסעודית, יש פתרון מוסכם ראוי וברור, שמדינת ישראל מעולם לא הביעה עליו את דעתה באופן רשמי, לא אמרה כן, ולא אמרה לא. לעומת זאת אבו מאזן אומר כן שוב ושוב. ברגע שיקום בצד הישראלי האדם שיאמר 'כן', כי אז הכל ייפתר, ונחיה ביחד בשתי מדינות לשני עמים, בגבולות 1967 תוך חילופי שטחים, כמובן עם פתרון ראוי – אחד מחמישה שהועלו בימי אולמרט וברק, לבעיית הפליטים.

אשרי המאמין! אמרתי למשלחת (כשהגיע תורי לשאול) שלו היינו שם אך אנחנו והם, היה העניין נגמר ברבע שעה. העולם שבחוץ מורכב יותר ואכזרי יותר. זה לא רק ביבי האיש הרע. זה שתי חברות – הישראלית והפלסטינית – הלוקות שתיהן במגיפה של שנאה ואלימות. זו מציאות של כיבוש המגיעה כבר לשנתה החמישים. וכמובן מלחמה אזורית נחמדת המתנהלת לא רחוק מאיתנו, מלחמת הכל בכל המאכלת ודורשת חיי אדם בכל המרחב שמסביבנו. מהבחינה הזו הרגשתי כל הערב מנותק מהמציאות. האנשים הללו היו כל כך נחמדים, דורשי שלום וסימפטיים. העברית שלהם מושלמת. המסרים כאילו הותאמו במיוחד לרצונותי כישראלי, להשקיט חששותי כישראלי, ולעשות לי טוב ונעים. כאילו אין בחוץ אנשים הדוקרים בסכינים אנשים אחרים. אנשים היורים באחרים. כיבוש. מלחמה.

את הערב סיימו בהזמנתנו לרמאללה. למה לא? שנהיה הוועדה לאינטראקציה עם החברה הפלסטינית. רמאללה! עד כמה זו ודאי השתנתה מהיום שהסתובבתי בה, חמוש בקסדה רובה ואלה, וניסיתי לדכא את האינתיפאדה הראשונה. לא הצלחתי, דרך אגב. רמאללה, בה החיים, כך אמרו אורחי, מנסים להיות נורמליים למרות הכיבוש. רמאללה זו חדרה לחיי, דרך אגב, ביותר מדרך אחת. לפני כמה ימים יצר איתי קשר עורך הירחון הרמלתי קדאיית איסראלייה -מחקרים ישראליים – ששיך לגוף שנקרא MADAR, מרכז לחקר ישראל, מכון מחקר שיושב ברמאללה, וביקש ממני לכתוב מאמר מסגרת לגיליון שהם מוציאים על שיטת המילט. הצצתי קצת בגיליונות העבר שלהם. הגיליון כתוב בערבית אמנם אבל הבנתי שהנושא של הגיליון מס' 60 למשל הוא ספרות ישראלית, ובין הכותבים זיהיתי שמות מוכרים כאריק גלסנר ואנטון שמאס. לא רע. אמורים לשלם גם אלף שקל, ועמדתי בקשר מיילים עם מנהלת חשבונות ברמאללה ששמה לינה ח'לייפה. היה לי נחמד מאוד שכשמישהו שואל את עצמו ברמאללה מהו המילט הישראלי, מרימים אלי טלפון. למרות שאני יכול להרגיע ולומר שעורך העיתון הוא ד'ר ראיף זרייק שמלמד באוניברסיטת חיפה, והוא שמע עלי מדר' עידו שחר, שהוא אחד האנשים שמכירים את המחקר שלי הכי טוב. כשהגיליון יצא לאור אתן כאן לינק, לטובת קוראי הערבית שבינינו.

אז? אז לא ממש השתכנעתי בפתרון המדיני העומד מאחורי הדלת. לא השתכנעתי שהשלום קרוב, ואם רק נניח לכיבוש ונקבל את פתרון שתי המדינות לשני העמים על בסיס גבולות 67 עם חילופי גבול ופתרון מוסכם לבעיית הפליטים, אז יהיה כאן גן עדן של סבבה אגוזים. מה שכן, שבתי והבנתי שבצד השני יש אנשים הרוצים שלום לא פחות ממני, ואינם מפחדים להגיע אלי כדי לספר לי על זה. זה טוב. וזה מעורר תקווה. ואפשר לבלות גם ערב נחמד ביחד. אני מניח שהם חזרו לבתיהם הנמצאים מאחורי מחסומים וחומות תחת כיבוש (חוץ מבטח השגריר לקנדה! זו משרה שהייתי רוצה, אם אך תתפנה) ואני ליישובי המוקף גדר גבוהה ובו שער צהוב הנועד למנוע ממי שלוקה בהיעדרה של זיקה ציונית ויהודית את הכניסה ליישוב, כשם שתושביו הטובים של היישוב רקפת מנעו מהמשלחת את הכניסה ליישובם. ובצדק! מי רוצה לשמוע על שלום? עכשיו דוקרים ויורים, ובקיץ בטח סיבוב נוסף. הרולטה מסתובבת אם זה יהיה בצפון או בדרום. כשתגיע עת הקזת הדם השנתית אזכור את הבאים לבקרני ואקווה שיום יבוא ואנשים הרוצים לדבר שלום ישלטו, והמלחמה תהיה אך חזון עוועים מטורף, נחלתו של מיעוט מושמץ, כשם שהשלום הוא היום.

שרשרת אנושית יד ביד בכביש 805

החשש הגדול שלי היה ממזג האוויר, אבל הוא התבדה. ייתכן שהנוכחות המוגברת של אנשי דת (ספרתי רב חילוני, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, כמה וכמה שייח'ים ומספר כמרים) שיכנעה את היושב במרומים שכדאי לתת לנו מזג אוויר מהאגדות. רוח סתיו נעימה בלי אף טיפה של גשם. תפילותינו נענו.

ביותר ממובן אחד. היינו שם כמאתיים איש ומעלה, מחציתנו יהודים ומחציתנו ערבים, מחציתנו גברים ומחציתנו נשים. צעירים  ילדים קטנים מבית הספר גליל עם האמהות, זקנים שהגיעו עטורים בגלביות ובכאפיות (או באפוד זוהר, כמוני) בשיא הערב ריחף רחפן מעלינו וצילם את השורה מחזיקת הידיים לאורך מאות מטרים רבים (טוב, הייתה הפסקה קטנה בכביש הכניסה לבסיס הצבאי שהיה אסור לעמוד שם.).

הנוכחות המשגבית הייתה מאוד מכובדת. היו כמובן הפרצופים המוכרים, אבל גם הרבה אחרים. המסר היה מסר אנושי ולא פוליטי. מסח'נין הגיעה גם קבוצה מכובדת מאוד של הנהגה דתית וזקני העיר.

בשלב מסויים דיבר האבונא לתקשורת, ולאחר מכן לקחתי את המיקרופון, הודיתי על הכבוד ואמרתי –

"כבוד הוא לי להיות כאן ולעמוד יד ביד לצד המנהיגים הדתיים, שייח'ים, כמרים, האבונא הנכבד. הדת אינה מפרידה אותנו. היא מאחדת אותנו. היא מצווה עלינו לאהוב את שכנינו. ואני אוהב את שכני. אני מחזק אותם בימים הקשים שעוברים עלינו ושואב מהם חיזוק. ביחד נהפוך את סח'נין ומשגב, את הגליל כולו, למרחב נקי מגזענות ואלימות. הגליל יראה את הדרך למדינת ישראל כולה."

האמת היא שרוב העצרת סתם הסתובבתי עם המגפון וביקשתי מהאנשים לרדת מהכביש. הייתי עטור אפוד זוהר, ונהניתי הנאה מרובה מזה שיש לי מגפון ואני יכול להגיד לאנשים מה לעשות.

הרבה אנשים שעברו ליד צפצפו לאות הזדהות. זה היה הרווח העיקרי שלי. שאנשים ידעו שהם לא לבד. לא כל אחד לעצמו. לא כל אחד מנסה להדוף את השנאה בעצמו, לא סגורים – אנו ביישובינו מוקפי הגדר הנעולים בשער צהוב, והם בחומות הפנימיות שלהם, אין יוצא ואין בא. כל מי שצפצף ידע שאנחנו מרחב אחד, מרחב של שיתוף פעולה, של שלום, של אחווה. מרחב של אנשים הפתוחים זה לחברתו של זה, מרחב של אנשים שאינם מפחדים.

הנה התמונה, די מהתחלת העצרת. אני נחבא מאחור, בקדמה כמובן דינה דוד. לידי ד"ר גזאל אבו ריא, דוקטור לחינוך, ואחד הרווחים העיקריים שלי מהפעילות הזו – אדם נהדר ששמחתי להכיר.

HAFG2

הקול העמום הנשמע ברקע הוא כמובן קול תותחי המצור על טבריה, באותה שנת הפלאים 1745, עת עמדו יהודים לצד פלסטינים ונלחמו כתף אל כתף, ולא בפעם האחרונה. בי נשבעתי. בזכרו של ד'אהר.

רציתי לסיים באיזה התכנסות ואולי שמנהיגי 'פורום העשרה' יגידו כמה מילים, אבל אבו עלי אמר שמתחיל להיות חשוך וקצת מסוכן מבחינת התחבורה, ושעיקר המסר עבר. הסכמתי איתו. עברתי עם המגפון והודיתי לכל מי שהגיע. הסברתי שזו רק הפעילות הראשונה. עוד יהיו הרבה פעולות. כביש 805 יחבר בינינו ולא יפריד. פורום העשרה עוד יתכנס. עד שיחלוף הגל העכור של שנאה, וגם הרבה לאחר מכן.

לו היינו מתכנסים לדברי סיום אולי הייתי נושא את קולי בשיר הזה, ומנסה לסחוף. אבל אולי בעצם טוב שזה לא קרה, כי זמר אני לא. אבל אריק לביא כן.

שמונה מאות וחמישה אוחזים ידיים בכביש 805

ההמון שעשה את הלינץ' בבאר שבע לא פעל מזדון ומרוע. הוא פעל מפחד ומהסתה. הפחד ברור. זה עתה היו האנשים האלה עדים לפיגוע, מהקשים והרעים שידענו בסבב הנוכחי. ההסתה נוסח 'אף מחבל לא יוצא חי' מגיעה מכל הדרגים ומכל הכיוונים. כמה פעמים קראתי בימים האחרונים בפייסבוק – 'עזוב אזהרות. שים כדור במרכז המסה, ואחרי שזה עוצר אותו וודא הריגה.' האמת – אם המאבטח היה פועל כך באריתראי האומלל שנפל קורבן ללינץ', זה לפחות היה חוסך לו את הלינץ'. אני מקווה שהוא ישב בשקט בעולם הבא כמה שנים ויחכה לאנשים כמו הרב שמואל אליהו כדי ללוות אותו בדרך לגיהינום על אמירות כמו שצריך לשפוט חייל שמשאיר מחבל חי אחרי פיגוע. יחכה יחד איתו גם שחר ממן, אולי לא צדיק גדול, אבל כנראה קורבן נוסף של הגישה הזו. זה הבחור שנורה על ידי שוטר בקטטה בבת ים. מניין ההרוגים של ההסתה הזו עומד כרגע על שניים. אני לא אופטימי שזה יישאר כך.

אנחנו למעשה במלחמת אזרחים. היא מגיעה לכל בית ויכולה להכות בכל אחד. הגבולות לא ברורים והאויב לא ידוע. המלחמה היא רק לכאורה בין יהודים לערבים. למעשה היא בין מי שרוצה להרוג וליהרג, לבין מי שרוצה לחיות. בצד של אלו שרוצים לחיות יש את אלו שמפחדים, והם הרוב. הם מבטיחים שתמיד תהיה כמות של אלו שרוצים להרוג וליהרג. הפחד הוא מה שהורג אותנו במלחמה הזו.

חייבים לפעול בלי פחד. להסיר את הפחד. לא לתת לו להיות גורם בחיים שלנו. השוטר או איש המג"ב שרואים אדם משתולל עם סכין לידם, חותרים למגע, מקצרים טווח ויורים בו, פועלים באותו הרגע ללא פחד. כך גם אני ואתה יכולים לפעול. לחתור למגע, ולקצר טווח, ולהושיט יד לאנשים שכמונו, רוצים לחיות ולהתגבר על הפחד. כך ננצח את המלחמה הזו. אנחנו – הטובים.

יש ביישובי משגב כוננות מוגברת. רואים יותר פטרולים, יותר אסיפות חירום, יותר אנשים עם נשק. זה בסדר גמור (כמעט. אני יוצא עכשיו להליכת הבוקר שלי, בחשיכה כמעט מוחלטת. מתכון לבריאות וגוף חטוב בכל ימות השנה, מתכון לצרות היום) אבל כך לא מנצחים את המלחמה. כך מנציחים אותה. כך מנציחים את הפחד. חייבים להסיר את הפחד, ואת האיום, בדרכים אחרות. ליצור אווירה שבה אלימות כלשהי היא לא לגיטימית. מרחב בטוח במשגב וסח'נין. שתושב משגב ירגיש בטוח בכל נקודה במרחב הזה כמו שתושב סח'נין ירגיש בטוח. בכל מקום ובכל שעה. כרגע אנחנו רחוקים מזה, אבל אנחנו יכולים לעבוד ולהגיע לשם. בעבודה קשה, בחתירה אקטיבית למגע עם אנשים שכמונו, יוצאים בבוקר לעמל יומם ורוצים להיות בטוחים שיחזרו בערב הביתה בחתיכה אחת.

אתמול ישבתי עם אנשים טובים ממשגב ומסח'נין. ידעתי ממה האנשים ממשגב פוחדים, כי אני פוחד בדיוק כמוהם. שמעתי קצת ממה האנשים מסח'נין פוחדים. אלו פחדים שונים, אבל זהים בבסיסם. והבנתי שכמו שאמר פ.ד.ר. – אין לנו מה לפחד אלא מהפחד.

ביום שלישי – 27.10.2015 בשעה 16:00 ניצור שרשרת אנושית חיה של תושבי משגב וסח'נין (אם מישהו יבוא ממקום אחר לא נגרש אותו. נחזיק גם ביד שלו ונעזור לו להתגבר על הפחד) בין צומת משגב לסח'נין. הדרך לשם עוד רחוקה. צריך לארגן מספיק משגבים שיגיעו. צריך לארגן מספיק סח'נינאים שיגיעו. אלו צריכים להתגבר על פחדיהם, וגם אלו. צריך אישור משטרה. צריך להפעיל רשתות קשר שהעלו אבק. צריך ליצור מודעות. צריך להפיץ את הידיעה. אבל זה יקרה. אם ארבעים אלף איש יכולים לצעוד בסח'נין בהפגנה, אחוז מזה, ארבע מאות, יכולים להגיע ולאחוז את היד שלי. אני אנסה להביא ארבע מאות וחמישה מהצד שלי, וכך יעמדו שלובי ידיים שמונה מאות וחמישה אנשים בכביש שמונה מאות וחמש, וכך נתחיל לנצח. אנחנו, הטובים. חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו.

זאב המים, לו שיניים.

היום הייתי צריך לעבור דרך איזה מקום בשטחים ככה עשרה קילומטר דרום מזרחית כזה לאום אל פחם, ולהגיע לכל מיני מקומות בתלביב באזור מנחם בגין, ולחזור לסולטנות לאחר מכן.

החוויה של לנסוע דרך ואדי עארה ולעלות שם על הכביש הזה 6513 או מה שזה לא יהיה ולנסוע שם עד חיננית שלא כשמה כן היא אין בה ולו טיפת חן, הייתה החוויה הרגילה של לנסוע במלוא העירנות ולחכות למה שיבוא מאחורי הסיבוב. אבל לא קרה כלום, והייתי שם היום פעמיים פעם בדרך הלוך פעם בדרך חזור. מחר אם ירצה השם אהמר שוב. לא משהו מיוחד מבחינתי ההימור הזה. אבל אני עדיין מנסה לאסוף את שאריות העוז ולאסוף את הפלאפון שלי מהסניף בסח'נין.

אחרי כן הגעתי לתלביב. זו המעטירה! עטורת הרכבת הקלה! הווייז לקח אותי דרך 471, כי יש ימבה פתח תקוואים וכאלה שרוצים להגיע לתלביב השד יודע למה, וסתמו את כביש חמש בבוקר, והגעתי למרכז העיר מדרום (הייתי צריך להגיע לאיזה חור במנחם בגין מאוד דרום ליד בית מעריב, ואחרי כן לנווט את דרכי צפונה לשאול המלך). כשהגעתי לאזור קרליבך ככה, אז הוייז אמר לי שיש לי תשע מאות ושישים מטר ועשרים דקות להגיע ליעד. הווייז בדרך כלל יודע מה הוא אומר אז חניתי בחניון יצחק שדה שזה מין מגרש ענקי כזה בגודל של שלוש פעמים אשחר או שלושים פעם נבי אל עוואדי, והכל מלא מלא מכוניות. לקח לי רבע שעה חצי שעה להסתובב שם רק למצוא מקום פנוי, אבל מצאתי בסוף והוא היה ליד איזה משאית שרופה כך שאפשר היה לראות מרחוק ולמצוא את המכונית איך שחזרתי למקום.

מסתבר שמה שהתלביבים עשו עם העיר שלהם זה לחפור אותה ולהפוך את כל הכבישים הראשיים לחד סטריים או מבוי סתום או לא נגישים, כך שאי אפשר להגיע משום מקום לשום מקום, כל הסדרי התנועה לא ברורים והכל מלא אבק ומאוד מאוד מגעיל. מה שכן מישהו הלך וחילק להם אופניים חשמליות, כך שגם ללכת על המדרכה זה לא גליק גדול. למעשה סכנת מוות וספרתי חמש או שש פעמים שהמטומטם כמעט דרס אותי. גם כשנוסעים ברכב ברחובות החד סטריים הצרים מאוד שאני זוכר כנתיבים ראשיים דו מסלוליים מהתקופה הפליאוליתית לפני שלושה חודשים, כל הקטנועים המגעילים האלה מסתובבים סביבך מימין ומשמאל כמו זבובים. שלא לדבר על זה שהתלביבים כמו הכפר מנדאים למדו להגיח מכל פינה. רומא, באמת. רק בלי המשמעת העצמית והחן של הרומאים.

אז כל דרכי מבגין לשאול המלך הייתה מרוצפת כמו שמרצפים את המסלול שהחתן והכלה עוברים בדרך לחופה בעלי כותרת של ורדים, כך היה כרטיסים של סחר בנשים. ואז חשבתי שאולי יש לחברה הישראלית עוד בעיות חוץ מהאינתיפאדה. אולי אפילו בעיות יותר גרועות. (חוץ מאורן חזן. 126 יום וסופר. בעצם זה גם עניין של סחר בנשים).

אם כבר אמרנו אינתיפאדה כולם מסתכלים על כולם כמו משוגעים. בחייכם, תלביב! שלשום הייתי בכנס בירושלים והסתובבתי לחפש את האוטו חצי שעה כי לא זכרתי אם החניתי אותו באלחריזי, באבן עזרא, באבן גבירול או באברבאנל, ובחיי שאנשים ברחוב היו שלווים ולא פחדו ככה כמו התלביבים. אני הייתי די בטוח כי הלכתי ככה ליד הקרייה והכל מלא ג'ובניקים (באמא שלי שלא הייתי בקרייה אפילו פעם אחת בסדיר. טוב היה לנו פעם יום הרצאה של רב או משהו. אבל חוץ מזה אפילו לא פעם אחת!) ואני בטוח שלו היה מחבל מגיע לשם הם היו מכלם בו את זעמם בטרם היה מספיק להזיק, לא? מה שכן מתחם שרונה תענוג. אם היה כזה בסדיר שלי אז הייתי בכל אופן הולך לקרייה. אפילו אם היו מבטיחים לי את הירח והכוכבים במוצבים בלבנון ובשטחים. בכל אופן, קניתי שם בשרונה מרקט הזה פסטה טריה ואני חושב להכין אותה הערב.

ושאול המלך – הפתעה! הכל מלא פוסטרים של הקאמרי. "איתי טיראן הוא מקי סכינאי". אפשר בבקשה ביותר מנותק? אבל זה אשקרה רעיון למחזמר אקטואלי – 'זאב המים, לו שיניים, לו שיניים שני טורים, ולמוסא, מצור באחר, יש סכין במסתרים."

עכשיו אני נושם את האוויר החופשי של הסולטנות הד'אהריסטית, ומודה לאל שלא עשאני תלביבי.

אז ברכט זה גם הממתק שלנו. המוריטט של מקי סכינאי, מתוך דריי גרושן אופרה, שמשום מה הפכה בעברית לאופרה בגרוש אחד. טוב, האינפלציה של ויימאר… יום טוב ותזהרו.

חג שמח אל תבואו

סוכות זה חג שבחיים לא הבנתי את הקטע שלו. סך הכל אני נורא שמח שאבותינו גרו בסוכות במדבר או מה שזה לא יהיה. אבל שבעה ימים של חג? ועוד ההאנג אובר של המורים המכונה איסרו חג שאף אחד שאין לו כרטיס חבר בארגון המורים לא חגג מעולם. והשנה זה יוצא באמצע השבוע. אני מרגיש כאילו מישהו לקח את החיים שלי בתחילת ספטמבר ויחזיר אותם רק בשביעי באוקטובר.

וכאילו במוצאי השבת העגמומיים האלה אני רואה את עדרי הארבע על ארבע התלביביים האלה שידרסו ויסתמו את צירי התנועה בחג. אנחנו נורא אוהבים אתכם, תלביבים. אבל ראבק, ככה, בעדרים? בבת אחת? תפזרו קצת על כל השנה. סך הכל אני מודה שהילולת רשב"י בלג בעומר יותר גרוע מבחינת חסימת צירי תנועה. אבל גם לחוליי המועד למיניהם (מחידושי הלשונאי ג. אבו אלמוג) קסם מיוחד משלהם.

יושב עגמומי וחושב על השבוע הבא. שומע את היריות ממה שאני מקווה שזה חתונה בערב אל-נעים ולא פלישה של ג'בהת אל נוסרה או משהו. טועם את התנין החדש (שמתי כוכבי אניס בכמות מסחרית. צריך לתת לזה להתגלגל על הלשון כמה שניות, ואז האניס בועט.) ומתכנן כבר צירי נסיעה וכאלה. יש כל מיני פסטיבלים כאלה. פסטיבל הרנסנס ביחיעם. סוד – בתקופת הרנסנס המבצר היה פאקינג חורבה צלבנית שהייתה שוממת כבר כמה מאות שנים, בקצה של האימפריה העות'מאנית שעליה, כידוע, פסח הרנסנס. רק ד'אהר אל עומר החייה את החורבות אי אז במאה ה-18 קצת אחרי הרנסנס.  ועכשיו יהיו שם תלביבים שיחגגו את הרנסנס. אם יש חילול הקודש גדול מזה, אנא ספרו לי.

כשתקום הסולטנות לא נבטל את הפסטיבלים האלה. אבל זה יהיה כרוך בוויזה וכאלה. ומס פסטיבל. ואגרת מנגל. ונפזר אותם שווה בשווה על כל השנה, כי יש גבול למה שהפקיד הלא מאוד יעיל במעבר הגבול במגידו (החלטתי סופית להשאיר את ואדי ע'ארה מחוץ לגבולות הסולטנות, כשם שליברמן החליט להשאירו מחוץ למדינת ישראל, אם כי לא מאותם טעמים) יכול להחתים ויזה ידנית, לבדוק את משקל הבשר המובא צפונה שלפיו תיגבה אגרת המנגל, וכאלה.

אבל עד אז אנחנו צריכים להתנחם בישראל כץ שר התחבורה. האמת שכל ההצדקה לסולטנות הד'אהריסטית היא שמדינת ישראל הרשמית זנחה אותנו ונטשה אותנו. אבל תראו איזה מחלפי ענק בונה לנו כץ! אבל כשנסעתי במחלף החדש בקדרים (אשקרה יופי של מחלף באמת.) הבנתי שכל טונות הבטון האלו נוצקו במקום שבו מעולם לא חשתי בעומס תחבורה בימי חול. אבל יש שם חתיכת פקקים בחול המועד סוכות. ואז הבנתי את פרויקטי הסלילה הענקיים בגליל. מה שעושים זה להרחיב לנו את כביש 65 לבנות בו מיליונת'לפים מחלפים, ולהפוך אותו לדו מסלולי לכל הרוחב, רק כי זה העורק שמזרים את התלביבים על הארבע על ארבע שלהם לצימרים בצפון בחוליי המועד. אין לזה שום הצדקה אחרת. אז ככה. יהיה לנו עורק נהדר כזה שיפתור את הבעייה של התלביבים להגיע ולחזור, אבל אנחנו הגליליים נמשיך למות ולהתרסק בכבישי 66, 784 ו-805 הסובלים מחוסר תחזוקה, חוסר אכיפה, חוסר מחלפים, חוסר בטון, וכל אלו נובעים מחוסר תלביבים.

הסולטנות תחזיר את כביש 65 לדו מסלוליותו, ותנפץ את מחלפי הכזב. נשתמש בעודפי הבטון לבנות אנדרטה גדולה לכל מי שנהרג ב-66, 805 ו-784 בשנים האחרונות. ונתחזק את הכבישים האלה כמו שצריך. לא צריך מחלפים. לא צריך דו מסלולי בשני הנתיבים. גדרות הפרדה. גדרות ביטחון. תחזוקה כמו שצריך. עשירית ממה שהשקיעו ב-65 והכל יהיה סבבי.

ואפרופו חגים – היום מועד מיוחד! מלאו לא פחות  מ-104 ימים לתחקיר ערוץ 10 ובו הועלו כנגד חבר הכנסת אורן חזן האשמות המעלים ספק בכישוריו למלא את תפקיד סגן יושב ראש הכנסת. אבל למה להיות קטנוניים? יש צרות יותר גדולות בעולם. צ'רלס ברדלי מספר לנו שהעולם עולה בלהבות. ואני מאמין לו.