בית הקלפים

כשהתחיל השידור של 'בית הקלפים' בגירסה האמריקאית ב-2012 כתבתי פוסט די ארוך שהשווה את הסידרה למקור הבריטי וטען שהיא נחותה בכל קריטריון. השיטה הנשיאותית האמריקאית לא מתאימה לתככים מהסוג הזה, שמביאים חבר סנאט בעל שאיפות לכס הנשיא בלי בחירות בתוך כמה מהלכים מתוחכמים. זה מתאים יותר לשיטה פרלמנטרית כמו השיטה הבריטית. קווין ספייסי, טענתי, אינו מגיע לקרסוליו של איאן ריצ'רדסון, ופרנסיס אקהרט, ראש הממשלה הבריטי שגילם ריצ'רדסון היה אוכל את פרנק אנדרווד לארוחת הבוקר.

כמובן שטעיתי. החל מהעונה השנייה בערך, 'בית הקלפים' האמריקאית תפסה כיוון עצמאי, התרחקה מהמקור הבריטי (סימן מובהק לכך הוא שה-Catch phrase  של ריצ'רדסון 'You might very well think that. I couldn't possibly comment', שנאמר במקור הבריטי מדי פרק, נאמר על ידי ספייסי / אנדרווד כמי שכפאו שד, פעם אחת במהלך העונה הראשונה ונזנח לתמיד), וכמובן שעקפה את הבריטים בסיבוב, קיבלה עצמאות והפכה לסידרה נהדרת בזכות עצמה. האמירה הפוליטית הבריטית, שהיא משהו נוסח 'הפוליטיקאים מאוד מושחתים, ואם מישהו נורא נחוש וחסר מעצורים הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה' פינתה את עצמה לאמירה מאוד מורכבת, שהתייחסה לא רק לפוליטיקה אלא גם לזוגיות, למיניות ולמגדר, ודמותה של אשת הנשיא, בגילומה המופתי של רובין רייט תפסה נפח משמעותי והפכה למעשה לגיבורת הסידרה, כשהיא מסמנת את הדמות הנשית המרתקת והמורכבת ביותר שראיתי אי פעם על מסך הטלוויזיה.

הפרק האחרון של העונה הרביעית היה יצירת מופת בפני עצמו. הנשיא אנדרווד נמצא שלושה שבועות לפני הבחירות. מזנב בו מועמד יריב צעיר וכריזמטי. עיתונאי נחוש ואמיץ מגלה את עקבות המזימות שזמם אנדרווד בעונה הראשונה והשנייה (שעיקרן הוא כי הנשיא קשר קשר פלילי עם מיליארדר מושחת) ומפרסם אותן. הזוג אנדרווד – מושמצים, שנואים, שקלונם נחשף ברבים, שולפים קלף אחרון. מלחמה. הם מכריזים מלחמה טוטאלית על ארגון ח'ליפות אסלאמית נוסח דאע"ש, שמוצג כחבורה של צעירים מבולבלים המונהגים על ידי קצין מודיעין עיראקי חילוני וציני, מתוך ידיעה שבכאוס שיתרחש, במלחמת הכל בכל הטוטאלית ברחבי העולם בה ימותו מאות אלפים ומיליונים, הם יוכלו להחזיק בשלטון.

מזכיר משהו? בסבבה. רק תראו את פרצופו מדושן העונג של מנהיגנו בפוזה הישנה שלו במתחם שרונה, שב ורוקד על הדם כמנהגו עתיק היומין. רעייתי שרה בפני כתב אישום? הקשרים שלי עם 'נוכל המאה' נחשפו? היי! יש טרור! אני מר ביטחון! אני מדביר את הטרור כבר עשרים שנה! ותראו את ארסנל הכלים החדשים שעווית הטירוף האחרונה של הפוליטיקה הישראלית סידרה לי ביחד עם אביגדור ליברמן שר הביטחון – כתר, סגר, ביטול הקלות, ומגוון כלים נוספים שבאמת אני לא יכול לפרט. שקוף?

נבצר מבינתי כיצד זה האיש הזה, שעד עתה כשל בכל מה שעשה מבחינה מדינית וביטחונית, שקלף 'איראן' אותו שיחק בהצלחה במשך כעשור הוצא מהחפיסה בכישלון הכי מהדהד של פוליטיקאי ישראלי מאז גולדה ומלחמת יום הכיפורים, שהביא למצב ביטחוני בו אין לשום אזרח ישראלי ערובה שישוב הבייתה מעמל יומו, נחשב ל'מר ביטחון'. אבל זה הולך לו, וכשהולך לא מפסיקים.

אז מה צפוי לנו השנה? בטוטו של שנה כן שנה לא, דרום מרכז צפון, (2006 לבנון, 2008 עופרת יצוקה, 2012 עמוד ענן, 2014 שובו אחים / צוק איתן) אני יכול רק לנחש. היורו הבא עלינו לטובה מזכיר לי את המונדיאל האיום, הכואב של 2014. זה לא יהיה בצפון, מסובך מדי, מסוכן מדי, ואפשר שם בטעות לדרוך על הבהונות של החבר הטוב פוטין. גם הרצועה לא תהיה סיפור קל ופשוט, כי ליברמן יצטרך לפרוע את השטר של לתפוס ולתלות את הנייה, ואפילו הוא יודע שאי אפשר לעשות את זה. אני צופה מבצע גדול בגדה. משהו לביעור קיני הטרור או ביעור ההסתה או משהו כזה. ליברמן מזמן סימן כמטרה את אבו מאזן, לביבי לא ממש איכפת, הוא יקבל בשמחה כל מה שיוריד ממנו את מנדלבליט. יתר הקיצונים בממשלה כבר מזמן רוצים לספח משהו, והתמוטטות הרשות תיתן להם את היכולת לעשות את זה. והכי חשוב – שכנינו החביבים מהרשות הפלסטינית מספקים לנו אחת לכמה זמן Casus beli שאפשר רק לחלום עליו. כל זאת בהנחה שאנחנו נהיה אלו שניזום את המתקפה ולא ניגרר בשמחה ובגיל לפרובוקציה של מישהו אחר, שבנסיבות אחרות הייתה מוכלת ומגודרת בלי להצית מלחמה.

וקווין ספייסי? הוא יכול לנוח בצד בשקט. העונה הבאה של 'בית הקלפים' לא תשודר ב-HBO אלא ב-CNN. אין שום דבר שהתסריטאים של 'בית הקלפים' יכולים לחשוב עליו, שלא מתרוצץ כבר בחלל הריק שמתחת לשיער הבלונדי הדליל של דונאלד טראמפ.

ממתק? למי ששכח או למי שלא הכיר, הנה איאן ריצ'רדסון בתפקיד פרנסיס אקהרט, אומר את הרפליקה הנצחית שלו. נכון, מאוד שונה ממה שאנחנו רואים ב-HBO, אבל עדיין נורא מענג ושווה צפייה.

משחקי הכס עונה שישית פרק ראשון

הכותרת היא סתם טיזר. משהו שאמור לגרום לקוראים להיכנס לכאן. לא תהיה כאן אף מילה על הפרק הראשון, חוץ מזה שראיתי אותו והייתי יכול נורא לקלקל לכל מיני אנשים, אבל זה לא מעניין אותי ברמה הזו.

בהעדר דוקטורט לכתבו, וכאשר הפרויקטים הבאים מבוששים לבוא מכל מיני סיבות שבעולם (ספר אין לי יכולת להתחיל עכשיו ואני לא פנוי לכך מבחינה מנטלית כל עוד הדוקטורט לא נבדק. מחזה נכתב עם שותפה די בעצלתיים. שני מאמרים מתבשלים לאט על אש קטנה ואין לי כוח להתחיל. עוד פרויקט ענק אולי יתחיל ואולי לא) ביליתי, לבשתי ולחרפתי, את השבועות האחרונים בצפיית בינג' מטורפת ביחד עם פלג בכל חמש העונות של 'משחקי הכס', ששולבה בקריאה של החלק השלישי והרביעי של 'שיר של אש ושל קרח'.

סך הכל התבטאתי כאן כמה פעמים שמרטין הוא סופר נהדר. אני חושב שפיצחתי את העניין ומצאתי גם את החולשה, אבל זה בהמשך. כמה מילים – לא יותר מדי – על הסידרה בטלוויזיה. מוצר אמריקאי די משובח מבחינת הפקה. תלבושות תפאורות צילום סבבי. עריכה לא משהו. דיאלוג מביך. תסריט קלישאי ולינארי. אלמלא ידו המכוונת של מרטין הסידרה הזו הייתה שוקעת, כמו שקצת קורה לה בעלילות המשנה שעברו את מה שהוכתב להן בספרים – או – אלוהים ישמור – הלכו בניגוד למה שכתוב בספרים (ג'יימי וברון בדורן. או כמו שיש בלוגרית מעניינת שקוראת למקום הזה Porne). סך הכל מוצר HBO טיפוסי – המון ציצים עם או בלי סיבה. ג'ון סנואו חי או מת? ברבאק. את הטריק הזה די מיצו ב-1980 עם ג'יי אר.

הספרים? נורא סוחפים ומעניינים. אבל עדיין מוצר אמריקאי נחות לעומת אפוסים אדירים אחרים שבאים בחשבון נוסח שר הטבעות. מרטין מצליח להדהים בכל ספר באירוע שהורג גיבור ראשי ולוקח את העלילה למקום אפל ובלתי צפוי. זאת אומרת הוא מצליח לעשות את זה אפילו יותר מפעם אחת בשלושת הספרים הראשונים וקצת נכשל ברביעי אבל עד כמה ששמעתי קצת חוזר לעצמו בחמישי. זה טריק די קשה. אני ניסיתי את זה באחד מספרי. הגיבור הטוב, עידו ממן, הולך לעולם שכולו טוב הרחק מהאקסית הפסיכוטית שלו בערך בשני שליש של 'לילה אדום' ומשאיר אותה להמשיך את העלילה ולנקום את דמו. לא כל כך הלך. אנשים שקראו את הספר אמרו שזה מאוד הפריע להם כי הם נקשרו אליו, וסך הכל קיבלתי כמה תגובות שליליות על הטוויסט הזה המסויים בעלילה. אז אדארד סטארק (ורוב סטארק, וקטלין סטארק, ורנלי ברתיאון ובעצם גם ג'ון סנואו…) הוא הצליח לעשות את זה כל כך הרבה פעמים מרטין שכנראה הוא למד את הטריק. זה הופך את הספרים למאוד כיפיים ומותחים. זה גם מחזיק מעמד בערך שלושה ספרים וקורס ברביעי. עדיין לא קראתי את החמישי, וגם את השישי והשביעי שטרם נכתבו (מרטין חמוד למה אתה מחכה? גם בעולם שלנו ולא רק בעולם של משחקי הכס לא כל אחד זוכה לסיים את כל התכניות עד הסוף. הסופר שלנו קצת יותר אכזרי וקצת פחות צפוי ממך) ועקרונית צריך לראות את כל השבעה כמקשה אחת, אבל זה בערך הכל. זה סוד הקסם של הספרים. אם זה החזיק אותי עד לכאן שלושת אלפים חמש מאות עמוד במצטבר (ובאנגלית. התרגום העברי הוא לצערי מוצר נחות ולא אחיד – מספר מתרגמים שונים למספר ספרים שונים ואחרי הספר הראשון וחצי הספר השני – המו"ל הגרגרן של התרגום בעברית חילק כל ספר לשני חצאים – נקעה נפשי והתחלתי לקרוא באנגלית.) אז סימן שיש בזה משהו.

העניין הוא שמרטין לא נושא איתו מטען אינטלקטואלי כדי ליצור עולם שלם וקוהרנטי, שהנקודות בהן הוא משיק לעולמנו יוצרות עניין ומביאות לתובנות. התחושה של הכובד נוצרת מזה שאין נקודת משקל עלילתית של גיבור אחד שסוחב את העלילה, וזו מתפצלת לנקודות ראות של עשרות דמויות. מאות, אם לא אלפי דמויות מוזכרות בשמן ובתארן. זה טריק, ואני יכול לדמיין שאת רשימת אילנות היחס והווסאלים של בתי האצולה השונים כתב אפילו בטרם התחיל בכתיבה עצמה. זה נותן תחושה של מרחב ועומק, אבל זו אשלייה.

העולם שיצר דומה מדי לעולמנו מכדי להיות מקורי ממש. שלוש היבשות המוכרות בעולם שלו מזכירות בקווי המתאר הכלליים את דרום אירופה (אסוס) צפון אפריקה והאי הגדול באיים הבריטיים (ווסטרוז). העולם הזה אינו שונה דיו מעולמנו אלא בפרטים שמרטין לא חשב עליהם עד הסוף. מה גורם לעונות להיות ארוכות יותר? ייתכן שנדע בסוף וייתכן שלא, אבל איך אנשים סופרים את שנות החיים שלהם? הם מחשבים שנת ירח? שנת שמש? אין לזה ממש תשובה. לוח השנה הווסטרוזי נותר מעורפל. אנשים חוגגים שם את 'יום השם' אבל לא ברור מתי ואחת לכמה זמן. וזו רק דוגמה אחת.

הבעייה העיקרית היא בעייה לשונית. בואו נשים את הסידרה בצד עם הדות'ארקית והווליריאנית המומצאות (כמובן שהשפה המצויה – הקומון ת'אנג, היא אנגלית. בהוליווד הרעים הגרמנים מדברים אנגלית במבטא גרמני. החייזרים מדברים אנגלית. אז גם הווסטרוזים מדברים אנגלית). הספר עצמו הוא בעייתי מאוד מהבחינה הזו, וזה פחות או יותר הורס לי את הקריאה. ווסטרוז היא תוצר של שלוש פלישות (פחות או יותר כמו אנגליה. עד ויליאם הכובש שהוא אאיגון הכובש. ההקבלות האלו להיסטוריה האנגלית ולמלחמת השושנים היו יכולות להיות משעשעות – לניסטר לנקסטר – אם היה מאחוריהן תוכן או מחשבה. אין. מצטער. הן לא מובילות לכלום. גם כשאתה מבין שלנקסטר מקביל ללניסטר אתה לא יכול למצוא את המשותף בין שני הבתים פרט לשמם, וזו רק דוגמה). שלוש הפלישות הביאו לכך שווסטרוז מאוכלס על ידי 'ראשוני האדם', 'האנדאלים' וה'רוינארים'. היית מצפה שכמו האוכלוסייה המקומית של אנגליה, מעל לשכבה הלשונית הקדומה, הוולשית, תבוא השיכבה הלשונית הקלטית ועליה השכבה הלשונית הנורמנית הלטינו-צרפתית. לא עובד. לא ניתן להבחין בין שמות של ראשוני האדם, של רוינארים ושל אנדאלים.

השמות של המקומות ושל הגיבורים הם אוסף די אקלקטי, אבל הם בעיקר שמות בריטיים שעברו איזה טוויסט באיות. לפעמים יש מאחוריהם איזו אמירה או מחשבה. סרסיי מהדהדת בפירוש את קירקה מהמיתולוגיה היוונית (אין יוונים בווסטרוז. בעייה. עוד נחזור לזה). ובליזה טאלי – ארין מהדהדת אשתו הראשונה של מרטין, לייזה טאטלי. אז זה משחק ניחושים נחמד, אבל זו גם רשלנות כתיבתית של מי שלא הקדיש מאמץ – או היה חסר את היכולת – ליצור באמת מגוון של שלוש לשונות שונות זו מזו ושלובות זו בזו באופן שניתן לזהות את התרומה של כל אחת מהן לכל שם נתון. זה ממש נופל עם שמות מהתנ"ך (אדם מרברנד, או אפילו פטיר בייליש, כשפיטר הוא כידוע פטרוס הקדוש) או שמות שמקורם בלטינית או יוונית, שלא קיימות בעולם של משחקי הכס אך איכשהו הצליחו לחלחל אליו. מדוע שמקדש השבעה ייקרא 'ספט' אם אין בעולם הזה יוונית?

משימה ענקית ובלתי סבירה? טולקין הצליח. אבל הוא היה בעל השכלה קלאסית. מה שמאוד מאוד חסר למרטין כדי להצליח במשימה שנטל על עצמו. פרנק הרברט הצליח, עם המון עזרה מעמנואל לוטם. מרטין נכשל. וזה חבל, כי זה הגרוש לשקל שצריך כדי לעשות את הספרים לגדולים באמת.

ואחרי כמה שבועות של צפייה וקריאה רצופה המוח שלי הפך לגבינה שווייצרית. זה כמובן רוקן אותו מכל תוכן אחר, והביא אותי להארת זן. מכאן עלתה תובנה אחת ענקית – הלהקה הגדולה ביותר שפעלה אי פעם ביקום הזה היא מוט דה הופל. לא מאמינים? תקשיבו.

קריניזמים

מעטים הפוסטים בהם מראש אפשר לחזות מראש שהכותב ייפול לכל מלכודת פוליטיקלי קורקט אפשרית, מעניינים של דימוי גוף ועד ענייני מגדר, ובכל אופן, בואו ננסה?

אז ככה – הבייקאוף וקרין גורן. דבר ראשון – ראיתי פרק אחד ולא אראה את השאר. למקור האנגלי (המשודר נדמה לי ב-BBC או בערוץ האוכל) אני מכור. ההבדל בין הגירסה הישראלית לזו הבריטית הוא כמובן כמו הבדל בין כוס תה אנגלית עם קיוקמבר סנדביץ' לבין מנה שווארמה. לא רק שהתכנית ארוכה פי שתיים ומספיקים חצי, מחלה מוכרת של התאמת פורמטים לישראליות הגרגרנית, לא רק שהאנדרסטייטמנט הבריטי הידוע שהוא שנותן לתכנית את קסמה נעלם לגמרי במעבר לישראל, אלא שפשוט העוגות נראות לא טעימות. המקור הבריטי משאיר אותי מרייר, רעב לפחמימות, ועם ריח של עוגות טריות. הגירסה הישראלית השאירה אותי אדיש. לו גם היו כל העוגות שנאפו שם מונחות לידי לא הייתי נוגע ולו באחת מהן. הן נראות מלאכותיות, לא טעימות, מתוקות מדי, לא מאתגרות. כאילו כולן נוצרו באותו פורמט לא מאוד מוצלח. ממש לא בא לי. לא נורא – כרגע אני צופה במקביל בשלוש עונות של ריאליטי בישול (הבייקאוף, המטבח המנצח 6 שאני רואה רק כדי ללמוד את התרבות והגיאוגרפיה של אוסטרליה, נשבע! ומשחקי השף) אפשר להוריד אחת.

אז קרין גורן. – שהופיעה כמנחה בגירסה הישראלית וספגה טוקבקים מעליבים ומשפילים שהתייחסו למשקלה. אגב, התגובה הכי נחמדה לעניין הייתה של אחת מחברות הפייסבוק שלי – 'קרין, תעשי לי עוגה!'

אז זה נורא לא בסדר שירדו עליה בטוקבקים ובפייסבוק. דבר ראשון – אין שום סיבה שאדם בשום משקל שהוא לא יופיע בפריים טיים טלוויזיוני. מבחינת דימוי הגוף יש פלוס אדיר שהצופים והצופות במיוחד בגילאים הרגישים, יראו אדם שלא מתבייש במשקל שלו, שגאה בגוף שלו, שחוגג את אורח החיים שלו.

כמובן שיש כבר כמה כאלה, והבולט ביניהם הוא כמובן מושיק רוט מ'משחקי השף'. גם רושפלד מ'מאסטרשף' סוחב איזה כרס קטנה. זה בא עם הג'וב. הסיבה שאף אחד לא מדבר על זה היא שהם גברים. לאישה אפשר לעשות את הביוש הפומבי הזה. כי אישה צריכה להיות רזה. לגבר מותר לעשות עם הגוף שלו מה שהוא רוצה ואף אחד לא יגיד על זה כלום.

אז יצאנו נורא פוליטקלי קורקט ובסדר, הערונת אחרוננת לסיום כדי לקלקל את הטעם הטוב – בכל אופן יש קשר בין אפיה ומשקל גוף. 'בישול' באופן כללי יכול להיות בריא. יכול לכלול איזון בין אבות המזון, להיות מגוון, ובאופן עקרוני לא לשדר את השחיתות הדקדנטית שתכנית העוגות משדרת. אפיה זה דבר אחר. זה מבוסס פחמימות, וספציפית לגבי המתכונים שהופיעו בתכנית – כמויות של סוכר וחמאה שרק מלצפות בהן עולים קילו והעורקים נסתמים. נכון, יש שוני עקרוני. 'בישול' יכול להיות על פי חוש. אפייה היא מדע מדוייק של זמנים וכמויות. אבל זה עניין של פורמט טלוויזיוני. באופן עקרוני קשה לי לראות תכנית אפייה שמשדרת בריאות או איזון. כל העוגות שנאפו בתכנית שראיתי היו מתכונים עשירים בסוכרים ובחמאה (ובקצפת, ובאבקת סוכר ובשוקולד ומי יודע מה עוד). משקל הוא לא רק עניין של דימוי גוף. משקל הוא גם עניין של בריאות. מה לעשות שיש קשר בין צריכת סוכר ובין סוכרת, שבאותו יום הכריז עליה אירגון הבריאות העולמי כמגיפה בינלאומית. מה לעשות שיש קשר בין עורקים בריאים וכמויות החמאה שצורכים. זה לא עניין אסתטי. קרין היא לדעתי אישה מאוד אסתטית. צריך ואפשר לבוא ולהגיד – כל אחד, גבר או אישה, שצורך את מה שרוקחים שם בתכנית, צפוי לכך שיעלה במשקל. יש קשר ישיר בין איך שנראים ומה שאוכלים. אי אפשר למכור לעולם עוגות קצפת באבקת סוכר עם חמאה ושוקולד, ולהוריד לגמרי את שאלת המשקל העודף מהשולחן. אפשר להגיד – אפשר להגיד – 'אני חיה בגוף שלי ונהנית ממנו וטוב לי עם זה'. אבל זה משהו שחייבים לדון בו. נגדיר את זה אחרת – העלאת הנושא כשמדובר במגישת חדשות, מגישת תכנית אירוח, או אפילו מגישת תכנית בישול היא שילוב של גסות רוח ושוביניזם. כשמדובר בתכנית אפייה, יש מקום לדיון. יש מקום לבוא ולאמר – יש קשר בין מה שאת עושה ומה שאת מוכרת לצופים לבין איך שאת נראית, ואיך שהצופים ייראו. לא כדחקה על חשבון אישה שמנה. לא כאמירה שוביניסטית או מתנשאת. כחלק מהאחריות של הזכיין כלפי הצופים שלו.

כמובן שמתבקש ממתק של מאמא קאס או קארן קרפנטר, שני הקורבנות האיקוניים של אכילה לא מאוזנת. אבל אני מביא לכם את בובי בראון גואינ' דאון של זאפה מתוך האלבום הקלאסי "Have I offended someone?" שאסף את כל השירים הפוגעניים של פרנק זאפה לחבילה מושלמת אחת. העלבתי כאן מישהו? מקווה שלא.

דג בלי אופנים

 ערוץ 20! טלוויזיה מאוזנת באמת. סך הכל חשפתי כאן בפוסט הקודם את העדפות הטלוויזיה שלי שעוסקות בעיקר במכר גרוטאות, אבל זה לא הגרוטאות שמוכר ערוץ 20. חשבתי שבאיזה מקום שהוא יהיה בינינו יחסים קורקטיים שהם מתעלמים ממני ואני מתעלם מהם, אבל הם החליטו להעליב אותי ולא יפה, אז החלטתי להגיב.

וכך כותב ערוץ 20 בדף הפייסבוק שלו:

"מנכ״ל התנועה הרפורמית בישראל, גלעד קריב, מקום 14 במפלגת העבודה, דורש מהמדינה לשלול את רשיונו של ערוץ 20, ערוץ המורשת, מאחר והוא לא נותן במה מספקת לתנועה הרפורמית בישראל שהינה, לטענתו, זרם מהותי ביהדות ובמורשת. מר קריב, אתם אולי זרם, אבל אתם לא באמת זרם ביהדות. לבנות לעצמכם מתחם נפרד בכותל – זו לא יהדות. לפעול להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת – זו לא יהדות. ואתם גם לא מורשת. יותר משלושת אלפים שנה היהדות עוברת מדור לדור, מאב לבן. היא זו ששמרה עלינו כעם אחד. לפצל כעת את עם ישראל במקום הכל כך קדוש לו, בכותל המערבי, זו לא מורשת. אז אנחנו אומרים כאן בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג נסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל.  מזייפים בעולם שעוני רולקס, מזייפים נעלי אדידס, אבל בואו לא נזייף אנחנו את היהדות, בואו לא נחלק את הכותל לשניים. אם אסור לחלק את ירושלים, ואסור, אז בטח שאסור לחלק את רחבת הכותל. זו תחילת הסוף.ואם בגלל מר קריב יקחו לנו את הרישיון, שיקחו. שלמות העם היהודי ואחדות רחבת הכותל חשובה וגדולה מכל דבר אחר. גם מאיתנו."

להתייחס לגופו של עניין? לא ממש כי איך אני ממש יכול להגיב למישהו שקורא לי מזוייף ונוצרי? די ברור לי שהמישהו הזה גם לא נכח מעולם בשום טקס דתי רפורמי, ורגלו לא דרכה בבית כנסת רפורמי. אבל בואו נדבר על כל מיני זיופים אחרים, כמו ערוץ מורשת  שחלק ניכר מפעולתו היא לקדם דעות של זרם פוליטי מאוד מסויים המקושר לזרם דתי מאוד מסויים. ואכן, הסכנה שאני רואה היא לא רק זו שרואה כב' הרב גלעד קריב (שערוץ 20 מתעקש לקרוא לו 'מר'. אני בטוח שלישעיהו פינטו הם בכל אופן יקראו רב.) של קישור ה'מסורת' לאורתודוכסיה. הילדים שגדלים במערכת החינוך של בנט מקבלים את הקישור האוטומטי הזה גם בלי ערוץ 20. הסכנה היא של קישור ה'מסורת' לדעות הימין הלאומני. תדעו משהו שלא מספרים לכם בערוץ 20. יש גם דתיים שמאלנים. באמת! ראיתי אחד או שניים כאלו. המסורת היא לא שרון גל, לא יינון מגל, לא עירית לינור ואפילו לא ליאור דיין. בשבילי המסורת היא למשל ליאו בק, שבניגוד לכמה רבנים אורתודוכסיים שאני מכיר, הלך ביחד עם צאן מרעיתו לטרייזנשטדט, או ארתור בירם. אבל הם 'מזוייפים' ו'נוצרים'. שרון גל לעומת זאת 'יהודי' ו'אותנטי' והתכנית הכלכלית שלו היא 'מורשת' לשמה.

אז מי שלחץ על הקישור ראה שם גם תמונות של נשים עם טלית ותפילין. ליהודי רפורמי אין בזה חדשות מרעישות. אני לא יכול להגיד שזה אסתטי או יפה במיוחד בעיני, כי זה נראה לי טבעי. תפילין הם דבר יפה על יהודי בין אם הוא גבר או אישה. אני מניח שלאנשים הטובים מערוץ 20 שרגילים לראות נשים בכל מיני הקשרים אחרים זה נראה זר ומוזר, ולכן הם פרסמו את התמונות האלה בקטע של תראו אצל הנוצרים האלה גם נשים מניחות תפילין. בכל אופן בין הנשים הללו יש גם את סתיו שפיר, העטורה בטלית. וזה מביא אותנו ממש לנושא הבא – שפיר העזה להתראיין ל'הארץ' ולספר כי רכיבה על אופניים מסבה לה אושר. בתכנית המסורת היהודית 'הפטריוטים' הופיע אראל סג"ל כשהוא לבוש בפאה ג'ינג'ית חיקה את שפיר והעלה ספקולציות על העונג המאוד מסויים שגורמת רכיבת האופניים לסתיו שפיר. כך מתארת את העניין שפיר בפוסט בפייסבוק. מי שרוצה לחזות בזיוו של המקור מוזמן לראות את הדבר עצמו בפוסט מתרברב של ערוץ 20.

הבדיחה המדוייקת למי שהתעצל ללחוץ על הקישור, או שטרם לקח את הגלולות נגד בחילה, היא כי שפיר רוצה לרכב על אופניים בלי כיסא. הבדחן, אראל סג"ל, נבחר לא מזמן להיות משגיח הכשרות מטעם הימין על תכניתו של רזי ברקאי בגל"צ, לאחר שזה האחרון כשל בלשונו והעז לומר שהאבל בחברה הפלסטינית זהה לזה שבחברה היהודית. ושוב – מסורת. מסורת מסורת מסורת. אצלי בבית סבא, האדמו"ר מסטרעטין, היו יושבים במוצאי השבת בטיש ומפנטזים על הדרכים בהן חברות הכנסת מגיעות להנאה מינית. העיקר שאני נוצרי, מפלג ומזייף. חי ישוע! מרבית הנוצרים שאני מכיר לא היו מגיעים למקום הנמוך שהקטע הזה הגיע.

היא שאמר האלטער רעבע מסטרעטין בישיבתו במתיבתא הרפורמית בסח'נין שעל נהר החילזון – אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים; ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים,לא ישב. לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לדעת את זה. אראל סג"ל. זה הפסוק הראשון בתהילים. אפילו הרפורמים מכירים.

אם כבר בענייני אבות אבותי, אז סך הכל אני וקרל מרקס מוצאים שורשים משותפים אי שם בהורוביצים בפראג במאה ה-16, ואני ממש חש קרבת משפחה לבחור המזוקן הזה. הוא קרא לדת 'אופיום להמונים', וכאן אפשר להביא את כב' הרב ניק קייב (ממתיבתא דקייב) ששר על 'אופיום טי'. זה גם סבבה של שיר. הקישור קצת מאולץ, אבל לפחות הצלחתי לעבור הלאה מווילי דיקסון. סך הכל איך שהבנתי את השיר הוא מתאר מצב של אסיר בכלא בהודו או משהו כזה. אבל הרעיון של I am what I am and what will be will be הוא רעיון נהדר. למרות שהוא רחוק מהחשיבה הדתית הרפורמית שהיא פחות בקטע של נירוונה וקארמה וכאלה. שחק אותה ניק.

כל עפולה דודו מעפולה

הכותרת הזו נשמעת כמו איזה ניסוח נורא מתוחכם, נכון? משהו נוסח הפרדוקס של ראסל שהאם הקטלוג של כל הקבוצות שכוללות את עצמן צריך לכלול את עצמו. ובאמת אם מנתחים את המשפט הזה (לא מבחינה תחבירית. הוא לא תקין מבחינה תחבירית. אין שום דרך להפוך אותו לתקין מבחינה תחבירית. הוא לא אומר כלום. אנומליה פרגמטית) אז יש כאן איזה אמירה תיאולוגית כמעט על איזו מהות דודואית עפולאית שניתן לייחס אותה לכל מונאדה לייבניציאנית קנטיאנית שנמצאת באותו מרחב מטאפיסי / ממשי / וירטואלי הקרוי 'עפולה'. אז זהו שלא.

דודו הוא מתמודד באח הגדול וכל עפולאי באשר הוא מתבקש להצביע לו, וגם כל עפולה מלאה שלטים שהניחה העירייה עם הניסוח הזה, העילג משהו, רומזת שמי שאינו מצביע לדודו מעפולה אינו עפולאי.

סך הכל עולם הריאליטי הוא די מאוס, והוא הביא עלינו את הדונלד טראמפ, שזה סכנה עולמית ברמה של האנטיכריסט, ואלוהים ירחם עלינו אם זה יהיה נשיא ארצות הברית. אם מישהו נורא רוצה להשקיע בריאליטי אז הוא צריך לצפות גם בהישרדות (שני פרקים של שעתיים ועשרים כל שבוע) והאח הגדול (שידורים עשרים וארבע שעות ביממה) והדבר הזה שבוחרים זמר ואחרי כן אף אחד לא זוכר מיהו (לא יודע איפה זה משודר ומתי). וזה די נטל אם רוצים גם לנהל למשל חיי משפחה תקינים, או שהמוח לא יירקב לגמרי. אני אישית ויתרתי על שלושתם לטובת התכניות האלה בערוץ ההיסטוריה שקונים ומוכרים גרוטאות, אבל זו ההעדפה שלי וקשה לי להסביר אותה, ובקטע של באמת רלטיביזם תרבותי אין לי יכולת לנמק במה זה עדיף על זה (חוץ מזה שאת הגרוטאות מוכרים וקונים באשקרה חצי שעה והאח הגדול וההישרדות זה מינימום שעתיים) אז בכל אופן יש לזה בטח מיליונת'לפים צופים וכנראה שנורא חשוב שהזוכה של האח הגדול יהיה מעפולה.

זה משהו שלא הבנתי אף פעם. מי שזוכה במאסטר שף יודע לבשל, ומי שזוכה בכוכב נולד או איך שלא קוראים לזה היום יודע לשיר והזוכה בהישרדות יודע להדליק אש ולשרוד על אי בודד ולאכול ג'וקים או עיניים של פרות או מה שמסדרת שם ההפקה. מה יודע מי שזוכה באח הגדול?

מה אומר על תושבי עפולה שהזוכה באח הגדול הוא מעפולה? שהחינוך העפולאי משובח? שהעפולאים יודעים לכבוש לבבות? האם הוא 'רגיש' ו'אותנטי' יותר מאחרים וכך גם העפולאים? אותנטי, במובן של אידיאל הפרא האציל של רוסו? אדם שהולך עם האמת של עצמו, וכך גם כל העפולאים? רגישים, אותנטים? האם הכוונה ב'כל עפולה דודו מעפולה' הוא שכל העפולאים הם כדודו מעפולה?

אני לא סך הכל. לא רגיש. לא אותנטי. ובסך הכל עפולאי מאז שסבי נסחף לחופי הכרך הגדול בחיפושו אחר טחנת הקמח של קרמרמן שם שימש אחיינו כמנהל חשבונות, בשנת 1937. אבל אני מבין למה ראש העיר רוצה להשקיע בתדמית. וסך הכל יהיה ממש טוב לגאווה של העיר אם דודו מעפולה יזכה, וזה מצדיק את התקציב שהוצא לפירסום השלטים 'כל עפולה דודו מעפולה'.

אז זהו שאני לא ממש סגור על זה כי כאילו יש לעפולה בעייה תדמיתית מסויימת שנובעת מזה שלאחרונה היא עולה לכותרות בקטע של האנשים האלה שלא רוצים לגור עם ערבים, והערבים שזכו במכרז. והמון אנשים שמחוץ לעפולה שיודעים שאני עפולאי (סוג של. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.) שואלים אותי על הקטע הזה ונורא דואגים. וגם קצת מזלזלים. באמת. סך הכל גם לראש העיר זה מלכודת. אם הוא ידבר נגד זה ויגיד שכאילו זה בסדר שיהיו בעפולה תושבים ערבים, אז העפולאים לא יצביעו בעדו. מצד שני לבוא ממש ולהגיד שלא רוצים ערבים בעפולה… לא נעים. אז ככה מנסים ללכת בין הטיפות.

לא שזה מצליח. לפני כמה זמן היה חנוכה של היכל התרבות שעבר שיפוץ, והוציאו המון הזמנות והביאו את דני רובס שסך הכל אמנם שיאו מאחוריו אבל בכל אופן איך הוא שר וכל זה, וגם שלמה גרוניך שאין טענות ואל נא תלך מעמי דודי ומאוד מכובד. ופתאום במקום לחגוג ולשמוע את הזמרים הבאמת מכובדים, ולשתות את הקוקטיילים וליהנות מתאורת נורות הלדים המאממת, עומדים אנשים וצועקים ומניפים שלטים שרוצים צביון יהודי והחגיגה התקלקלה.

אז יש לי רעיון. כי כאילו גם אם יזכה דודו מעפולה אני לא ממש סגור שזה יעשה טוב לעפולאים ולתדמית שלהם. כי מי זוכר מאיפה מגיע כל זוכה מהאח הגדול? מי זוכר מי זכה בעונה הקודמת ומאיפה הגיע? אז היחס בין השקעה לתמורה בשלטי החוצות הוא ספקולטיבי משהו. אז יש לי רעיון ממש פיצוץ. שראש העיר של עפולה יחסוך את הכסף על השקלים ועל האסמסים (ככה מצביעים?) ויעשה מין אסיפה כזאת שיזמין את החבר'ה הערבים שזכו במכרז לגור בשכונה בעפולה, ויסביר יפה מאוד שעפולה היא עיר המקדמת בברכה כל אזרח שרוצה לגור בה, ושלא מבדילים בין יהודי וערבי, ויש מקום לכולם. וזה יעשה יופי של יחסי ציבור ולא צריך להשקיע אפילו שקל.

אבל זה לא יקרה. זה לא הבון טון, הצייטגייסט. אנחנו יותר בקטע אחר בישראל 2016 ובטח בעפולה 2016.

סך הכל אני לא אומר שלא צריך להצביע בעד דודו מעפולה, כי אין לו קשר לכל העניין הזה והוא נורא רוצה לזכות באח הגדול ולקבל את הפרס ואולי גם תכנית בערוץ 24 או משהו כזה ואני מפרגן לו כי סך הכל גם אני עפולאי אותנטי ורגיש עמוק עמוק בלב השחור שלי. זה לא שאני אצביע לו, כי אני לא רוצה לבזבז על זה את החצי שקל על האסמאס ומספיק לי מה שראש העיר בזבז על שלטי החוצות, אבל אני בהחלט מפרגן. אז סיימנו בצורה חיובית ומפרגנת ואפשר לסיים עם ממתק.

מי שחושב שנפטרנו מווילי דיקסון אז הוא טועה. זה הספונפול שהוא כתב להאולינ' וולף מתי שהוא בשנות השישים. יש בזה איזה תובנה שנוגעת באופן עקיף לאח הגדול. או שלא. תעשו חיים ותצביעו לדודו מעפולה. למה לא?

אופטימיות קוסמית

די ברור לי שחלק גדול מהמלחמה של המדינה שלי כרגע הוא בחזית ההסברה. ויש לי הרגשה שלשלוח את דני דנון לאו"ם שישים כיפה ויקריא מהתנ"ך במועצת הביטחון לא ממש עושה את העבודה. אבל עדיין אין משהו מאוס מסרטוני ההסברה האלה שמתרוצצים ברשת. בדרך כלל הם מביעים עמדה מטומטמת ומבוססת על שילוב של שקרים וצדקנות שאני לא הייתי מעלה בוויכוח פנימי בישראל, ובטח לא מפיץ בחוץ לארץ, אני חושב למשל מה הייתי חושב על סרטון שמנסה להראות את צדקת העמדה הסרבית בוויכוח על קוסובו, או מסביר למה הרוסים צודקים במזרח אוקראינה. לא הייתי מקדיש לזה את הדקה וחצי שזה דורש. שלא לדבר על הסרטונים המדממים של הפיגועים, וכל מיני דברים כאלה שפשוט מגעילים אותי ומזהמים לי את הפיד.

גם הפחות מגעילים הם עדיין מטומטמים במידה שקשה לתאר. המון חברים שלי שיתפו תמונה של גולדה שאומרת 'אם הערבים היו אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים את ילדינו, היה מגיע השלום'. גולדה. באמת. ראשת הממשלה הגרועה ביותר אי פעם, בהפרש של ערימות גוויות וטנקים שרופים מביבי. היא פשוט ישבה שם, סירבה לכל הצעת שלום, חיכתה שהערבים יפסיקו לשנוא את ילדיהם, ושלטה בדמיונה על אימפריה ישראלית מתעלת סואץ ועד קונייטרה, עד שהכל התפוצץ לנו בפרצוף. לשתף את האימרה הזאת שלה זה פשוט לירוק על הקברים של הרוגי מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על הגזענות הדוחה.

אבל הנה סיפור קטן על הסברה שלא במתכוון. כאן המקום לווידוי קטן. אני מעריץ שוטה של הסידרה 'המפץ הגדול'. אין לי כוח להסביר למה, אבל זה פשוט קרה. אז במסגרת הזאת אני גם חבר פייסבוק של מיים ביאליק, השחקנית היהודיה הנפלאה שמשחקת את איימי פארה פאולר, חברתו הלא מסופקת של הגאון שלדון קופר (בעונה הזו האקס, אבל אני אופטימי בשביל שלדון שהם יחזרו להיות ביחד תוך פרק או שניים). בסידרה הם נקראים שלדון ואיימי, וביחד – שיימי. אז אתמול היא כתבה בפייסבוק שהם מצלמים פרק נורא מצחיק עם הרבה שיימי. הייתי בקטע של רחמים עצמיים אז כתבתי לה שבמצב הגרוע שיש בישראל הפרק השבועי של המפץ הגדול הוא בערך אחת ההפוגות היחידות שיש לנו מכל הזוועה שמסביב. תוך שנייה התחילו לזרום תגובות. מאות לייקים, ועשרות תגובות אוהדות. הנה הקישור, והנה צילום מסך למי שמתעצל.

BIALIK

כל התגובות – עשרות כאמור, היו אוהדות מאוד. חלק, כמובן, נשאו אופי דתי, יהודי או נוצרי, אבל חלק הביעו סתם סימפטיה והזדהות. אף אחד לא הביע כעס או שנאה, היה שם חיבור אנושי ברמה הכי בסיסית, לאדם שלא יכול לצאת מהבית בבוקר ולהבטיח לעצמו שיחזור בחתיכה אחת. אני חושב שהתוצאה הזו הייתה בגלל שלא יצאתי צדקן, או כועס, או מטיל אשמה, אלא סתם בנאדם שרוצה לחיות בשקט ולראות טלוויזיה. אגב, אני די בטוח שקהל הצופים של הסידרה (שהם כנראה קהל העוקבים של מיים ביאליק בפייסבוק) הוא לא אותו סוג של רפובליקן פונדמנטליסט שאצלו הקרב התקשורתי הוכרע מראש לטובתנו. המדובר בסדרה שיודעת לצחוק לא רע על האנשים האלו, ויש שם דמות (אמו של שלדון) שמגחיכה אותם באופן שלו הייתי נוצרי פונדמנטליסט, הייתי קצת מתעצבן.

אנ'לא יודע. לי זה עשה טוב. וזה ממשיך. התגובות ממשיכות לזרום ולהגיע. עדיין מחכה לתגובת אורן חזן, אבל אולי הוא עסוק בלחגוג מאה שלושים ושישה ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהאשים אותו בכל מיני דברים איומים אבל זה לא הזיז את הצ'ופצ'יק של הקומקום לאף אחד, והוא עדיין סגן יושב ראש הכנסת. אבל יש המון תגובות נהדרות אחרות. חמוד.

הממתק הוא כמובן הקטע האהוב עלי בסדרה בכל הזמנים. אני לא סובל את REM. אף פעם לא קניתי את הפוזה הבכיינית שלהם, והמילים והמוזיקה יותר מדי שכלתנים בשבילי. אין שם רגש אמיתי. אבל מה שמיים ביאליק עושה מ'אבריבדי הרטס' הוא פשוט נהדר. היא מפגינה כאן יכולת קומית מדהימה, כמו גם יכולת נגינה מפתיעה בנבל. ארבעים ושלוש שניות של תענוג.

נשמה כשרה – המילט מכה שנית

הבלוג הזה משתדל לשדר טעם אנין ואיכותי. כך זה עם ספרות, מוזיקה, קולנוע. במשך שש השנים שהבלוג הזה פועל על גלגוליו השונים נחשפו הקוראים לאהבתי הגדולה לגבריאל גרסיה מרקז ורוברטו בולניו, פרנסואה טריפו ובכלל גל חדש צרפתי, מבחינה מוזיקלית נחשפתם בכל פוסט לקליפ אחר, לעיתים קרובות לא מוזיקה מאוד פופולרית, אבל תמיד מעניינת. כך אומרים. לכל זה יש חריג אחד – טלוויזיה. מעולם לא טרחתי, ולהיפך, הבלטתי, את טעמי ההמוני משהו – ריאליטי טראש, ומה שיותר נמוך יותר טוב.

לפני שנה בדיוק הפציעה בחיי שמש חדשה. ערוץ הביוגרפיה הפך לערוץ 'לייף טיים' (או טיים לייף?). התהליך היה של יושרה אינטלקטואלית וכל הכבוד לפרנסי 'יס'. ערוץ ההיסטוריה למשל כבר מזמן לא משדר היסטוריה (פרט לחריג של הכנה לבגרויות) ונתחים מאוד משמעותיים של השידורים שלו מוקדש לאיך למצוא דברים משומשים ולקנות ולמכור אותם ברווח. אותו דבר קרה גם עם ערוץ הביוגרפיה שהלך ושידר פחות ביוגרפיות, עד שלבסוף נפלה ההחלטה הישרה והקנטיאנית, שלא נפלה בערוץ ההיסטוריה (שלא שינה את שמו ל'ערוץ האיך לקנות דברים משומשים) והוא הפך רשמית לערוץ ה'לייף סטייל' שזה ריאליטי טראש – וגאה בזה. ואיזה ריאליטי טראש! גמדות! ונשים שחורות! ונשים של אסירים! וילדות קטנות שמשתתפות בתחרויות ריקודים! ויצאתי עם פסיכופט! והשכן שלי עקב אחרי! הידיים רועדות מהתרגשות. האמת שגם הם לא ממש מתנזרים מ'איך לקנות דברים משומשים בזול' ויש שם כמה עונות במקביל של 'ציידי המציאות'. אבל זו מגפה שתפסה את כל הערוצים התיעודיים מנשיונל ג'אוגרפיק ודרומה בשלט של יס.

אז במסגרת הזו משודרת דווקא תוכנית דווקא חמודה שנקראת בעברית 'אהבה כשרה'. אבל כמו ש'המעמד האישי' לא מצליח להעביר את עומק המשמעות של 'personal status', או ש'כלבי אשמורת' לא מתקרב ל-reservoire dogs, כך השם של התכנית במקור הוא Kosher Love. זה מספר על סטייליסטית יהודיה בשם מרים שמתחתנת עם קומיקאי כושי בשם אוניל.

התכנית אמורה להראות מפגש של תרבויות, ועושה את זה באופן הכי סטראוטיפי והכי ירוד, כולל אין סוף בדיחות שאמורות להסביר בדיוק מה עושה הכלה הזו מתחת לחופה המסויימת הזו (כמובן סטראוטיפים על עצמתו אונו וגודלו של אבר המין השחור, בו נחן אוניל). אז בפרק האחד שראיתי אוניל מנסה לשכנע אותה לבשל סול פוד (היא מבשלת שפמנון, אחרי שמסבירה לו שזה לא כשר, ואומרת שזה יהיה רק פעם אחת) והוא מנסה לאכול כבד קצוץ. ברמה הזו.

טוב. יש אנשים שזה מכעיס אותם. רבקה היא אחת מהן. היא צייצה בטוויטר 'יהודים ושחורים זה לא מפגש של תרבויות זה החיים שלי!'. ונראה לי שהיא צודקת באיזה מקום, למרות שסך הכל אם מסתכלים על התרבות השחורה האמריקאית ועל התרבות היהודית המדובר בשתי תרבויות שונות באופן מובחן, ואני מניח שברי המזל המעטים (יחסית. אמריקה, מקום גדול) ששייכים לשתי התרבויות, רואים אותן כאחת, וגם לא אוהבים מי יודע מה את הדרך ששתיהן מוצגות בסדרה הזו. את יודעת מה, רבקה? מרגישה קצת גזענות שם? בואי תבלי כאן בישראל יום יומיים כיהודיה שחורה, ואחרי כן נדבר.

זה מה שעשה לי את הרעיון מה היה קורה אילו. מה היה קורה אילו מרים ואוניל היו באמת עולים למדינת המילט הגזענית שלנו, שם שחור ויהודי הולך טוב ביחד, ובאמת תרבות אחת של לחטוף מכות מהמשטרה ולהיות מופלה בכל תחומי החיים.

אז ככה. נראה שהאדון אוניל עובר הליכי גיור, ושהחבר'ה מתחתנים בחתונה יהודית. התמונות מהחתונה מראות את מרים חותמת על כתובה בנוכחות רבה חובשת כיפה. יש רק זרם אחד ביהדות שמגיע לשפל המדרגה הזה, וזה כמובן הרפורמים. כך גם הליכי הגיור של מר אוניל נראים לי לא אורתודוכסים משהו, למרות שאין לי ספק בכך שמר אוניל באמת באמת רוצה להיות יהודי, ועובר תהליך רוחני, ולראיה שהוא עובר איזה סימולציה של ברית שכוללת הקזת דם מאבר המין, ותאמינו לי שגבר צריך להיות מאמין מאוד גדול בשביל לעשות את זה מרצון, בגיל מבוגר, במדינה שבה 'יהודי' זה לא שייכות לקאסטה שלטת אלא רק דת.

אז יש להניח שמרים הייתה מקבלת אזרחות מכוח שבות. לגבי אוניל אני לא סגור. נראה שהוא התגייר גיור רפורמי בחו"ל שלפעמים תופס כאן, אבל דורשים כל  מיני דרישות במשרד הפנים כמו קשר לקהילה בארץ וכאלה. אז ההימור שלי שהיא תקבל אזרחות מכוח שבות ואוניל קשישא מעמד שוהה עם אשרה מסוג א/5 של שוהה ארעי בדרך לקבלת אזרחות של קבע. אז הוא יכול להיאבק ולהפעיל קשרים ולקבל אזרחות מכוח שבות אם הוא יתאמץ, אבל אם הוא לא יתאמץ או לא יצליח הוא יהיה שוהה זמני לתקופה של כמה שנים (תלוי בפקידים) בלי זכויות מינימליות ועם בעיות מכאן עד הודעה חדשה עם ביטוח רפואי, וביטוח לאומי וכאלה, שבמהלכן אם חלילה יקרה משהו למרים והיא תלך לעולמה (חס ושלום!) או שהם יתגרשו, הוא ימצא את עצמו על המטוס הראשון בחזרה לארצות הברית.

אגב גירושים, אם חלילה זה יקרה (ואין סיבה שזה יקרה – השניים נראים נורא נורא מאוהבים ונורא מתאימים ותראו איזה יופי של שמלה לחתונה), אז כמובן שהם הולכים לבית  הדין הרבני, שם יסבירו להם יפה יפה שהאדון אולי התגייר אצל איזה רבאיי בארצות הברית, אבל להם זה לא מזיז, ותלכו לבית המשפט לפי חוק התרת נישואים מקרים מיוחדים, כי גיור רפורמי אולי טוב בשביל משרד הפנים וגם זה אחרי שבג"צ אמר להם, אבל אנחנו בקשר ישיר עם אלוהים והוא אמר שאסור. שזה בסך הכל אומר לאדון אוניל שנורא רצה להיות יהודי – גיי היים שווארצע. צריך יותר מזה כדי להיות יהודי. כן, וזה מכוער כמו שזה נשמע.

אבל זה יכול להיות יופי של עונה שנייה. עם כל מיני טוויסטים בעלילה כמו מלחמה אזורית, ומשטרת ההגירה חושבת שאוניל אריתראי, והוא נקלע לפיזור אלים של הפגנת אתיופים, או סתם מבקש משהו במשרד הפנים. זה יכול להיות להיט בארצות הברית, ולהקפיץ את האחוזים של הערוץ לייף סטייל הזה שזה נראה לי ערוץ נישה למטורפי ריאליטי כמוני, ובטח היו מתים לשבור את האחוזים של הנישה המסויימת הזו. אני מקווה שמישהו בערוץ לייף סטייל באמת יקרא את הפוסט הזה וירים את הכפפה, למרות שאני לא סגור שזה עובר טוב בגוגל טרנסלייט.

ממתק? הוא יהודי, הוא שחור, הוא קומיקאי. ואם מישהו חשב ששמואל דוד זה רק הרב של עפולה, קבלו את סאמי דייוויס ג'וניור. אני חייב להיות אני. גם אני.