omne animal

אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.

היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.

אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).

אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.

כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.

הקדשה

מלאכת כתיבת הדוקטורט עוד מעט והושלמה, ואני חושב למי להקדישו. את התזה הקדשתי לידידתי הטובה השופטת נסרין בשארה-כרייני ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים שבועות ספורים לפני שהגשתי את העבודה. על מנת שלא להשאיר מקום לפעולת עין הרע, מיהרתי להקדיש את הדוקטורט ולכרוך אותו כל עוד כל ידידי והיקרים לי שלמים ובריאים. הרבה הפכתי בשאלה מיהו שיפתח את הדוקטורט, ועמו ייפגש הקורא עוד לפני שייפגש עם הסולטאן עבד אל-מג'יד השני, ויליאם מונטגומרי ואט וז'אן בודן.

אבי סבתי, שלמה אלטר הלוי סגל היה דמות מיוחדת. כל ילדותי שמעתי מסבתי ומדודיה של אמי כי היה אחד מחברי נילי. התפקיד המדוייק שלו השתנה מסיפור לסיפור. סבתא סיפרה לי כי היה בקשר עם האוניה האנגלית. אחרים סיפרו שהיה עובר בכפרי הערבים, ואוסף ידיעות. הוא היה נפח במקצועו, אמן בפרזול סוסים, ואף המציא המצאה מיוחדת – תבנית מברזל בה היה יוצק סוכריות על מקל בדמות תרנגול שהיה סובב בכפרים ומוכר. דוד שלמה שהכיר אותו סיפר לי שהיה מעשן כרוני, לבוש בגלבייה, ודובר ערבית רהוטה.

כשהגעתי, ואני בוגר, למוזיאון נילי בזכרון יעקב, ציפיתי שאמצא פסל גדול בדמותו בכניסה, ולפחות לוח מתכת הקבוע בקיר המספר על עלילותיו הנועזות. לא היה פסל. לא היה שום אזכור בכתב. שום תמונה. כשפניתי לארכיון המוזיאון נאמר לי שבשריפה גדולה שהייתה שם בשנות החמישים נשרף עיקר הארכיון והסיכויים למצוא דבר מה הם קלושים.

או אז התחלתי להטיל ספק בסיפור, במיוחד שהוא נישא לאשתו השנייה (סיפור נישואיו הראשונים, והטרגדיה שבינו ובין בנו מנישואים אלו הוא סיפור אחר ויובא כאן אולי בפעם אחרת) בשנת 1919, וממנה נולדו לו כל ילדיו שהיו בחיים כשהייתי ילד. כל מי ששמע ממנו את סיפור נילי לא נוכח בשעת מעשה, אלא שמע זאת לאחר שהצד הנכון ניצח במלחמת העולם הראשונה. חיפושים רבים בארכיונים לא העלו דבר, והספק חלחל בלב.

והנה, ספר זכרונות של ברוך בן עזר (ראב) בשם שרה, על שרה אהרונסון ופרשת נילי שהועבר לדודה של אמי, יהודה, מאהוד בן עזר, העלה אוצר גדול. ברוך בן עזר, ממיסדי פתח תקווה, היה מקורב לאנשי נילי, ובמיוחד לשרה אהרונסון. וכך הוא כותב – (הסיטואציה היא כי שרה רוצה לצאת לטיול לילי לאור הירח, נשמה רומנטית. ראב קצת עייף) – "'לא איכפת לי, אני רוצה ליסוע…' מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – 'סגל, סגל, נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי, בבקשה מהר, מהר!' סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אלי ומסבירה כי האיצה בו כדי שהלבנה לא תברח.'לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש עד שסגל יחבוש את הסוסים. שמע – אתה תיקח את הרובה שלך איתך, וכן את הכאפיה והעקאל שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאיה החומה של אבשלום…"

הסצינה שהמ"פ מעיר בבעיטה את החימושניק כדי לצאת לטיול לאור הירח עם הפקידה הפלוגתית מוכרת היטב לכל חייל. עד כמה יצאה נפשי לאבי אבותי זה! וכן, הוא הסתובב שם בסביבה של נילי.

את ימיו האחרונים בילה בדלות הרעיונית והחומרית של שכונת מאה שערים. הוא חזר בתשובה, והתחרד. סבתי ספרה לי כי אסר עליה להצטרף ל'בני עקיבא' בשל החשש כי שם יש פעולות מעורבות לבנים ולבנות. היידיש, כך נדמה לי, החליפה את הערבית. לאחר מותו, ב-1941, התפרקה המשפחה. סבתי נישאה לאיש, ואחיה הקטנים נשלחו לבית היתומים דיסקין, עליו רצים סיפורי זוועה במשפחתי מזה שמונים שנה. הנה תמונה שצולמה בסמוך לפטירתו. הוא כמובן אינו מופיע בה אלא סבתי, היא בתו, ואחיה, רוב המופיעים בתמונה כבר אינם בין החיים.

נקודת הכובד ההיסטורית והרעיונית של הדוקטורט הוא הרגע אותו אני מכנה 'הבין אימפריאלי' בו נכנס אלנבי דרך שער יפו אל העיר העתיקה בירושלים. האם היה אלתר עד לאירוע זה? אירוע שהיה לו חלק ולו קטן בהבאתו לעולם? משהו מרוחו נמצא בין השורות.

הרבה דברים לא אדע עליו. כיצד נראה? מכיוון שאם סבתי הייתה בעלת מאפיינים חיצוניים ייחודיים שאף אחד מהם לא עבר לילדיה, אני יכול לנחש כי היה דומה לבניו שכולם, כך דומה, נוצקו מתבנית אחת. גם מסע חייו, מסימטאות טבריה של היישוב הישן שם היה סבו הרב האשכנזי בשנים שלאחר הרעש הגדול ב-1837, אל זכרון יעקב, ומשם לירושלים, ובחזרה ליישוב הישן ואורחותיו, מסע שהביא לעולם שישה ילדים משתי נשים, על המסע הזה לא אדע דבר. כמו שלד של יצור פרהיסטורי שנותרו ממנו אך חוליות, שיניים, ושבריר של עצם הירך, נותר לי רק לדמיין את הענק המיתולוגי, הגדול מהחיים, שפעל פעם ואיננו עוד.

מצבתו נמצאת היום בהר הזיתים, לצד בנו יוסף שנפטר ממחלה לפניו. מצבה של עניים, מאבן ולא משיש. בתקופת הכיבוש הירדני, כשנעקרו מצבות שיש רבות, נותרה מצבתו מצבה יחידה שלא הושחתה בטווח של עשרות מטרים. ביום שישי, כשתעלה המשפחה אל הר הזיתים לבקר את האבות הרבים הקבורים שם, אומר תהילים אף לזכרו.

הדוקטורט מוקדש, אם כן, לשלמה אלתר הלוי סגל, נתין עות'מאני, חולם ולוחם.

בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

בהאים, דוקטורט, טיפול שורש

ה-22 לחודש היה אצלי יום מורכב. הייתי צריך יום או יומיים כדי לעכל כמה דברים ולהעלות כאן נוסח מתומצת. אירועי השעה הגדולים שאירעו באותו יום משחקים תפקיד מאוד משני. מי שמתעניין רק בפוליטיקה יכול לעבור לממתק.

הייתה לי פגישה בעיר התחתית עם כמה לקוחות. הקניון בשדרות בן גוריון שנמצא בבניין של לשכת עורכי הדין נפתח רק בתשע וחצי, אז ישבתי ושתיתי קפה בארומה לפני שחן הצטרפה אלי והגענו ללקוח. הייתי אמור לסיים את הפגישה ולעלות לאוניברסיטה. כשהלכנו ברגל בין ארומה ללקוח, בשדרות בן גוריון, קרץ לי מקדש הבהאים. כשסיימתי את הפגישה נותרו לי כשעתיים עד הפגישה המיועדת באוניברסיטה ולכן נפרדתי יפה מחן ועליתי לאוניברסיטה דרך מקדש הבהאים.

הייתה לי מחשבה שהיום הוא יום יפה להרגע בגנים, וגם רציתי לשאוב קצת השראה לקראת הפגישה. סך הכל חלק מהדוקטורט עוסק בבהאים, שעל אף שאוכלוסייתם בישראל אפסית, שכן הבהא אוללה עליו השלום אסר על מגוריהם בארץ הקודש (הצוות המפעיל את הגנים והמקדש הוא מתנדבים מתחלפים מרחבי העולם) יש להם עדה דתית מוכרת, מה שלפרבוסלבים למשל, עם כמה מאות אלפי מאמינים, אין.

כשהגעתי הייתה במקום קבוצה גדולה של בהאים ממדינה בדרום אסיה. הייתי מהמר על הודו או פקיסטן, אך לא העזתי לשאול. הם היו אנשים שחומים ויפים, שסימנו עצמם במשיחה של פס אדום על מצחם. פשוט נכנסתי לקבוצה והלכתי בעקבותיהם עד המקדש. הסרתי את נעלי כשהסירו נעליהם, ונכנסתי אחריהם אל קודש הקודשים. המדובר בחדר גדול ולא מאוד מעוטר, שממנו ניתן לצפות במערכת של חדרים הנכנסת לעומק המקדש, חדרים המופרדים זה מזה בווילונות חרוזים דקים. שטיחי קיר, ושורות של מנורות המזכירות מאוד חנוכיה, רק עם הרבה יותר קנים מילאו את החדרים. הסימבוליקה הייתה זרה לי, ולא הבנתי מה כל דבר מסמן. המאמינים לא התפללו, או כרעו או עשו שום דבר חוץ מלעמוד ולהסתכל בשקט. הרגשתי זר ומוזר, ואחרי דקה בערך יצאתי.

כששבתי למכוניתי שמעתי את החדשות, ואז כבר יצא לי החשק לכלום. בכל אופן עליתי לאוניברסיטה. היה עוד מוקדם. עברתי דרך מרכז הכרמל וקניתי שם אזני המן אצל אוטומזגין. חלק לצריכה עצמית וחלק כתשורה לפניה לרגל החג. אכלתי צהריים באוניברסיטה ואחרי כן ישבתי קצת בספריה ועברתי על העותק של טיוטת הדוקטורט.

הפגישה עצמה הייתה מהירה ועניינית. קיבלתי שלוש או ארבע הערות (בנוסף לדברים שגיליתי בעצמי) שוחחנו קצת על הא ועל דא, ובסופו של דבר סוכם שאגיש לה עותק כרוך לחתימה עם שובי משירות מילואים ב-13.4.

גם במשפטים קטנים כמו זה שלמעלה יש דרמה גדולה.

סיימתי את ענייני באוניברסיטה (קשקשתי קצת עם שירי במזכירות ואחרי כן הסתובבתי בעוד כל מיני מקומות ועשיתי כך ואחרת). והגעתי לעפולה בערך בשעה חמש וחצי, ואז היה לי תור לרופאת שיניים בשש.

כמובן שכשכואבות לי השיניים אני מחכה כמה שבועות, ואז מתקשר לרופאה, וזו קובעת לי תור לעוד שבוע. התוצאה היא שאל הפגישה איתה הגעתי אחרי כמה לילות ללא שינה. לא נורא, את לילותי אני מבלה בוויכוחי אינטרנט עם עמוס שוקן. מסתבר שמושבה של עששת חדרה אל מתחת לסתימה ועשתה מלאכה איומה באין רואה. מה שמצריך טיפול שורש. אינה היא נהדרת. בעלה היה מתמחה במשרד שלי לפני עשרים שנה, ואנחנו חברים נורא טובים. היא מסבירה כל דבר שהיא עושה. דווקא כשדיברה על הרדמה ואם היא עובדת או לא, היא הגיעה כנראה לחלק מהעצב שההרדמה לא הצליחה להגיע אליו וחשתי דקירת כאב. היא ראתה שאני סובל ושאלה אותי אם הכל בסדר ואם צריך להפסיק. אמרתי משהו על תותחנים ושעברתי יותר גרוע והיא המשיכה. באמת רציתי שייגמר מה שיותר מהר, ויחסית לרופאים אחרים היא יודעת יפה מאוד להרגיע ולא להכאיב. אבל בלב חשבתי שאולי הייתי צריך את דקירת הכאב הזו כדי לרדת קצת מהענן הוורוד שעוד הייתי עליו, ושצריך לפעמים קצת כאב כדי להרגיש ממש חי. באותו רגע הבנתי את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהתיישבתי ב'ארומה' בשדרות בן גוריון, ועד לנגיעה בעצב החשוף.

ממתק – זו להקה לא נורא מוכרת אבל נהדרת בשם LCD סאונדסיסטם, ששמעתי די במקרה באיזה תחנת רדיו אינטרנטית אמריקאית והתאהבתי בה נורא. אני שוקל לכתוב גירסה עברית על אשחר – אשחר אני אוהב אותך אבל את מדכאת אותי נורא, אבל לא אצליח להגיע לעצב והייאוש של המקור.

פלשתינה – א"י

אני מאוד אוהב להחליף 'תמונת נושא' ו'תמונת פרופיל' בפייסבוק. לאחרונה עברה העיזה באר מהמשכן הזמני העשוי מעץ, שהיה בלתי אפשרי להפעיל בחורף, למשכן חדש בבית הכנסת הישן. אז עשינו פתיחה חגיגית, ולכבוד זה שיניתי את 'תמונת הנושא שלי' לאיזה פירסומת לעיזה (עזר. באו ארבעים אנשים לערב הפתיחה. היה גם יומולדת של ש'. נורא שמח) והיום כשזה נגמר והעיזה שוב פתוח שיניתי חזרה.

האמת אם אני כותב כאן כבר אחד הדברים המגעילים בחיים שלי שעשיתי זה להעביר את העיזה לפאב החורף אחרי שהצריף היה סגור משהו כמו שלושה חודשים. בית שימוש לעכברים, בחיי! אני באמת לא מבין את זה. חרא של עכברים בכל מקום. מרימים כוס, ומתחתיה יש. איך זה נכנס לשם? ובתוך המקרר. שלא לדבר על התכולה. אנשים פשוט זרקו לשם כל מיני דברים שכבר לא היו כל כך מזוהים. זה מזכיר לי שכשהייתי צעיר ויפה ובן 17 בקיץ שלפני הגיוס עבדתי במושב בערבה בתור גנן בגן ילדים בחופשה. הייתי שם עם אורית ב'י' ועם שאהבה נפשי דאז, ועם עוד מישהי, וסידרו לנו איזה בית שעמד שם ריק. מסתבר שחודשיים לפני כן בעל הבית נורא התעצבן על הבעלת בית והיכה אותה בפטיש בראש בארוחת הבוקר, וכשהגענו לשם אז ארוחת הבוקר עוד הייתה על השולחן. אז את העיזה העברתי ביחד עם חני ועם שאהבה נפשי דהיום, ואשקרה היה לי חתיכת דז'ה וו מהסרטים, למרות שאת העיזה העברנו בקור המקפיא של אשחר בפברואר, והחוויה הקודמת התרחשה בערבה ביולי וזה סרט לגמרי אחר.

ולעייננו. אז אחרי שכאילו הייתה הפתיחה החגיגית וזה, החלפתי את התמונת נושא לתמונת הנושא הרגילה שלי שהיא בעצם זה –

טוב. התמונה הזו אומרת לי המון המון דברים על עצמי ועל הדוקטורט שלי. על העיסוק שלי בפסיקה עתיקה ובהיסטוריה של המשפט וכל זה. וזה החזיק מעמד כתמונת הנושא שלי כמה וכמה חודשים אם לא יותר, ואף אחד לא אמר כלום. אבל עכשיו כשהעליתי את זה שוב זה הקפיץ את זה, ורצה הגורל שזה קרה בסוף השבוע ובו הדוקטור הטובה עינת ברקו קישקשה את השטות שלה על הפלסטינים ( דוקטור לקרימינולוגיה! כי סך הכל הקרימינולוגיה ממש מסמיכה בנאדם לקבוע כל מיני דברים בהיסטוריה ובמדע המדינה כמו להעלות את התמיהה אם אין פ' בערבית אז איך זה שיש פלסטינים?).

אז פתאום העלאת התמונה התמימה הזו נראתה כמו איזה אמירה פוליטית נועזת, אוונגרדית. המטורף השמאלן הזה ממש העלה תמונה שיש בה את המילה האסורה! וכך גם הייתה ההתכתבות הדי מוזרה בפייסבוק על הרקע של התמונה, שבה אני מנסה להסביר שזה כאילו הדבר הכי תמים בעולם, ולא התרסה כנגד היהדות, הציונות, הסדר הנכון של הדברים, אם תרצו ושרה נתניהו. שוין.

אז זה לא אמירה פוליטית מתריסה. זה חלק מההיסטוריה. באמת! פעם למקום הזה קראו ככה. לא יעזור בית דין. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, בערבית זה היה ממש הרבה יותר גרוע, כי בערבית השם הרשמי של הטריטוריה שניתנה תחת חסות מנדט בריטי על ידי חבר הלאומים ב-1922 היה ממש כאילו הדבר הנוראי עצמו – فلسطين.

אז הרגשתי לרגע שאני במין עולם מצחיק כזה של 1984 שבו כאילו אמירת העובדה הטריוויאלית ההיסטורית הכי פשוטה היא משהו אמיץ ואוונגרדי, התרסה נגד האח הגדול וכל זה. שהעיסוק בעבר הוא בעצם חתרנות. כי אפשר ממש לגלות דברים שהם נגד כאילו הגירסה הרשמית. ואין את האנשים הטובים במיניסטריון האמת שישתלו את העובדות הנכונות במקומות הנכונים. ואעמוד לבדי, עירום בכיכר העיר ואצעק – פלשתינה! וההרגשה הזו לא חלפה. חי ד'אהר! אלוהים יודע אם איזה קרימינולוג אחר או קרימינל אחר מהליכוד – האמת היא שבליכוד ובכלל בקואליציה לד"ר לקרימינולוגיה יש ימבה עבודה – לא יתחיל לדבר על ד'אהר ואלוהים יודע איזה סוג של שמאלן עוכר ישראל ייראה מי שעוסק בענייניו. לא אבל ברצינות. האנשים האלה לא מפחדים להחזיק עם שלם תחת כיבוש, לא מפחדים ממלחמת נצח, מטרור יחידים ואלוהים יודע מה. אבל הם מפחדים ממילה אחת קטנה. מצחיק. עצוב. מפחיד. לאי'ודע. קחו אותי החוצה ותירו בי על שכתבתי את המילה فلسطين. אם לא אמות מצחוק קודם לכן.

ממתק? נכון שלא נמאס לכם מווילי דיקסון? עקרונית לי לא נמאס, וזה ייקח לי עוד יום יומיים אז תסבלו בסבלנות. אז הינה ההוצ'י קוצ'י מן. בשעה השביעית ביום השביעי בחודש השביעי שבעת הרופאים אמרו –

עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.

זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.

כנס 'להשיח את הדעת'

היום, 23.11.2015, מתקיים בחיפה כנס 'להשיח את הדעת'. זו איזו הפגנת שרירים של הסגל הזוטר של הפקולטה (ולכן הוא נקרא גם 'כנס זוטר') ואיכשהו אני רוכב על הגל הזה. מישהו השקיע בכנס הרבה זמן ומאמץ, החל מעיצוב לוגו של פיל ורוד (כזה המזכיר את מותג הבירה הבלגי דליריום טרמנס…) כולל סיורים ולהקות וחידונים בפאבים ןקאוץ' סרפינג וסרטונים וכל מיני דברים כאלה. כל חיפה מלאה בפירסומות לדבר הזה.

אני מדבר על הנושא המאוד סקסי של חקירה גנאלוגית של מונחים משפטיים. זה נושא כל כך מעניין ומרגש שאני בטוח שבבוא השעה היעודה 11:30 בקמפוס הנמל בחדר 63 – זה שיש בו מקרן אך אין בו מחשב – יהיה האולם מלא מפה לפה. לטובת אלו שייאלצו להישאר בחוץ, אני מביא תקציר קצר ביותר של ההרצאה שלי. אלו שיגיעו – זו רק טעימה. ההרצאה עצמה כוללת גם רכילות מדהימה על קוונטין סקינר ומשולש האהבים שלו עם פטרישה לאו וברנרד ויליאמס, וגם את הבדיחה על הסולטן, הרב הרפורמי ורקדנית הבטן הקופטית. וברצינות – ההרצאה עצמה תכלול גם דוגמה מאירת עיניים לניתוח גנאלוגי שלא מופיעה בתקציר הזה, ומהווה למעשה את עיקר ההרצאה. אז הנה –

תובנה מרכזית העולה מעבודת המחקר שלי היא כי הפעלת ההסדר החוקי המכונה 'הסדר העדה הדתית, בישראל, סותרת מושגי יסוד של ריבונות המדינה.

מכאן ניתן להסיק קיומה של 'מדינה' שהיא בבסיסה יש קבוע, א-היסטורי, בה שולט 'ריבון', שאף הוא מהות קבועה ובלתי משתנה. האמיתות הנוגעות ל'מדינה ו'לריבון' אינן ניתנות להפרכה, שהרי הן 'מובנות מאליהן' כלשון הצהרת העצמאות האמריקאית. ישים א-היסטוריים אלו אינם מצויים מעל או מעבר להיסטוריה. אלו הם כוחות פועלים המניעים את ההיסטוריה עצמה לעבר תכלית קבועה מראש. ראייה זו כמעט ומתחייבת מעיון משפטי, המבקש לבחון ולהציב גבולות ברורים למושגים כגון 'ריבונות', למשל בהקשר להוראת חוק העונשין ולפיה הפוגע בריבונות המדינה דינו מוות. אך בהקשר אקדמי יש להעמיק הרבה מעבר לכך.

על חקירה בעלת נפח ועומק לראות מונחים כ'מדינה' ו'ריבונות' כתלויי הבניה חברתית וניתנים לשינוי, לוותר על היחס לישים אלו כאמיתות מובנות מאליהן, וכן על המבט הטלאולוגי על ההיסטוריה, הנגזר מראיית מונחי הבסיס כישים קבועים על-היסטוריים.

שלושת אלו – הנומינליזם, המנוגד למהותנות; הראייה של ההיסטוריה כשרשרת אקראית של מקרים, שינויים ומעברים שאינם מונעים על ידי תכלית כוללת או עקרונות על, המנוגדת לנרטיב טלאולוגי של ההיסטוריה, והאפשרות להפריך את הנחות הבסיס, המנוגדת לתפיסת 'האמיתות המובנות מאליהן' – הם מאפייניה של גישה פילוסופית המכונה 'היסטוריציזם רדיקלי'. הוגים ביקורתיים באסכולה זו מכנים את גישתם 'גנאלוגיה'.

הוגה מרכזי בזרם זה הוא פוקו, שה'גנאלוגיה' הייתה אחד מכלי הניתוח העיקריים בהם השתמש. אך מחקר מן הסוג שאני עורך אינו יכול לקבל את כלל המערך המחשבתי הפוקויאני. עלי לאמץ גישה ביקורתית המוצאת השראה בכתביו המאוחרים של פוקו, אך מעצבת את המתודה הגנאלוגית לצרכיו המסוימים של המחקר שלי. מורה דרך בכיוון הוא ההיסטוריון קוונטין סקינר (Skinner).

סקינר מגיע מגישה מחשבתית המכונה 'קונטקסטואליזם' (פרשנות הקשרית), שפותחה בבית היוצר של 'אסכולת קיימברידג", שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-20. השיטה אותה מיישמת אסכולה זו מתוארת על ידי פניה עוז-זלצברגר כ"היסטוריה של הקשרים, החושפת בפרוטרוט את רשת ההקשרים הרעיוניים של כל הוגה והוגה וממקמת אותו, ואת מדף הספרים שלו, עמוק בתוך תקופתו-שלו ולנוכח שלל מקורותיו. אבל דווקא בשל כוחו הרב של חקר ה'הקשר' עולה לעיתים באוב העוצמה, הקוהרנטיות והרלוונטיות העמוקה של רעיונות פוליטיים מדורות עברו."

סקינר מחוייב לרעיון לפיו בפרשנות טקסט ניתן לעמוד על כוונת המחבר. בכך הוא סוטה מתורת פוקו, המבוססת על הרעיון ולפיו הידיעה (Connaisance) אינה דרך לגילוי אמת אובייקטיבית על עולמנו, אלא דרך להבניה של יחסי כוח, ומכאן שכל ניסיון שלנו לעמוד על כוונתו המקורית של מחבר טקסט כלשהו נועד לכישלון. סקינר, לעומתו, קובע כי יישום גישה קונטקסטואליסטית בדקדקנות, בתום לב, ובהסתמכות על מספק מספיק של מקורות, מאפשר בסבירות גבוהה לעמוד על כוונתו של מחבר טקסט היסטורי הן מבחינת אוצר המונחים שלו ופרשנותו למושגים, והן מבחינת האג'נדה הסמויה והגלויה שלו כלפי בני שיחו בעבר ובהווה שלו. קביעה זו סותרת את המהלך המחשבתי של פוקו, גאדאמר ודרידה, אך מאפשרת את המהלך המחקרי אותו אני רוצה ליישם.

בעקבות סקינר יכול מחקרי לכלול ניתוח גנאלוגי קצר של מושג המדינה, החל מהמושגים המעורפלים המופיעים בכתבי 'ספרי היעץ לנסיכים' באיטליה בסוף ימי הביניים, דרך תורתם של מדעני המדינה האבסולוטיסטים במאה ה-17, ועד ימינו, על מנת להראות כיצד ניתן לעיין במושג זה ולבחון את גבולותיו רק בשעה שנותנים לו הקשר היסטורי וגנאלוגי ברור.

נכון שעשה לכם חשק להגיע? ממתק? מגיע לכם. אם תבואו. יעקב ז. אני יודע שאתה בא. תן אחרי כן איזה פידבק כאן, או יותר טוב תפוס אותי לקפה מייד אחרי ההרצאה.

ביי!

מילת מילט ביום

אני מנוי על די הרבה דפי פייסבוק שמתיימרים ללמד אותי דבר אחד קטן על משהו שאני אוהב פעם ביום. יש את הדף המקסים כלמה/מילה ערבית ביום, בהנהלת חנין מג'אדלה הנהדרת, יש את הדף חדית' אחת ביום, שמוסיף לי הרבה, שכן בניגוד לקוראן ששני תרגומים שלו לעברית פתוחים על שולחני בזה הרגע, החדית' היא הרבה פחות נגישה לקורא העברי, ועוד דפים כמו ספר של רסלינג ביום המאוד משעשע וגם כל מיני 'מילה אכדית ביום', 'שיר אחד ביום', 'ח"כ אחד ביום' (בונה על בחירות אחת לרבעון?) מחקר אחד ביום ועוד ועוד.

אז חשבתי על 'מילה על המילט ביום', ופירסמתי בפייסבוק שאלה מי בכלל יקרא את הדבר הזה. זה לא שוס היסטרי כמו 'ספר של רסלינג ביום' והרבה פחות נגיש, אבל לדעתי יש כאן צירוף של רכיב מאוד בסיסי בחיים ובזהות שלנו, שאף אחד לא ממש יודע עליו כלום, ושאני יכול ליצור תערובת של מידע אינפורמטיבי נהדר, עם זוטות נוסח 'הידעת' ('הידעת – המילט הקטן ביותר במדינת ישראל הוא המילט הבהאי, שהוכר על ידי המדינה בשנת 1971. בשל כך שהבהא אוללה עליו השלום אסר על מאמיניו לגור בישראל בקביעות, מספר האזרחים השייכים למילט הבהאי הוא אפס) עם כל מיני דברים נורא אבסורדיים שתפסו לי את העין (נוסח 'אשת איש הנשואה לרווק' בפונק שלזינגר שהוא להיט היסטרי משנת 1962 ועד היום ואנשים ממש ייגנבו אם אני אסביר את זה כמו שאני יודע) ושאנשים יבינו באיזה מערכת הם בדיוק חיים, מה הכללים, מה הגבולות ובכלל.

אז ככה. קיבלתי כל מיני תשובות מתחכמות נוסח 'אם יחשבו שזה 'מילה ביום על המילף' אז יהיו לך הרבה קוראים'. אז אני מסתייג מהביטוי הסקסיסטי והשוביניסטי מילף, על אף ההכרה הטמונה בו שהאישה מגיעה לשיא חיוניותה ויופיה בגילאי ה-40+ ובמיוחד בגיל 48, ומי שמחפש חומר על מילף שילך למקום אחר.  האמת, אני לא מתפלא שזה נמאס על הסובבים אותי מי שנמצא בעיזה בר מספיק זמן יודע שאחרי כוסית או שתיים ולרוב גם בלעדיה, השיחה תמיד מגיעה לזה. היו שניים שהביעו עניין אמיתי וכן, וסך הכל לא משהו שמצדיק פתיחת דף.

וחבל, כי זה הדברים הקטנים והסמויים מהעין שמכתיבים את עצם ההתנהגות היום יומית שלנו, הסדר משפטי ששולט ביד רמה בכל תושבי הארץ הזו משנת 1922, ושרד מלחמת עולם, מלחמת עצמאות, ושבעים בערך שנות מדינה, ולא מתכוון ללכת לאף מקום, למרות שמבקשים ממנו יפה. ואני מוכן להתערב שאפילו הקוראים המאוד אינטליגנטים והמאוד ידענים של הבלוג הזה לא מנחשים אפילו עד איזה עומק מגיעה מאורת הארנב.

אני מסוגל להבין מי שנמצא בסביבתי הקרובה שמסתייג, כי בכמה שנים האחרונות זה כל מה שאני מדבר עליו או עושה (נוסח ש', שכשאמרתי לה שאני בטוח שלדף שאפתח יהיו הרבה קוראים ושהוא יהיה ויראלי, אמרה 'גם איידס זה וירוס'.). אבל סתם אנשים מהיישוב שלא צפויים להתקפות המילט שלי בארוחת צהריים למשל, למה שלא ידעו? אם להישאר בעולם המונחים של המטריקס, כולכם לוקחים את הגלולה הכחולה, כשמוצעת לכם הגלולה האדומה, וחבל.

ומגדול ועד קטן

אבוי לנו מן השולטאן

כי לא ניתן להימלט

מדין ודוולט

מולכ ומילט.

זה שיר נהדר שכתבתי שאני חושב שישמש כדברי סיכום בדוקטורט, ומי שלא מבין מה כתוב שלא יבוא בטענות כי אם הייתי פותח דף ומסביר אז הייתם מבינים ובסבבה (הארבע שורות האחרונות זה הסיסמה של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. דין – דת. דוולט – מדינה. מולכ – קניין. מילט – עדה דתית.)

 אגב. נפתח מכרז פתוח לכל לפיסקה שתהיה המובאה בתחילת הדוקטורט – קטע משיר או מספר. עקרונית חשבתי על משהו מרומאו ויוליה (קללה על שני בתיכם! או על ארבע עשרה עדותיכם הדתיות!) אבל קראתי ולא מצאתי משהו מתאים. אני חושב על משהו של אדוניס. אם למישהו יש רעיון אחר זה הזמן והמקום.

ודווקא, לאור התגובות, כמה שתתחננו לא אפתח את הדף. רק אני אדע. ומי שיקרא את הדוקטורט. היתר בעיה שלהם. נעלבתי. גל אמיר לא חברה וגל אמיר לא משחקת.