עדכונים, תכניות לעתיד, וכאלה

שמתם לב שהפסקתי לכתוב פה? זה כי הבת שיחקה לי עם המחשב איפסה את כל ההגדרות, ובשביל להיכנס לבלוג אני צריך סיסמה, מה שאני לא זוכר ולא בא לי לשחזר. כותב בין לקוח ללקוח ממחשב בעבודה שאיך שהוא שומר על הססמה הסודית. מה שגורם לזה שהקטע הבא יהיה מורכב מקטעים שברובם עדכונים ותכניות. וגם הרהורים והסברים.

* נתתי ואחד הרצאה על המילת. באמת כולם נהנו והשכילו. היה כנס סבבי. חבל שלא באתם. כשיעלה בווידאו אני אקשר. הכנס נקרא 'נשים במלכוד' ודיבר על נשים ודין דתי. נושא חשוב ועמוק מכדי להתייחס אליו בפוסט הזה, אבל אכתוב על זה עוד הרבה אם לא כאן אז במקומות אחרים.

* המתים המהלכים השאירו אותי במתח שנה שלמה. זה הסתיים שכולם עומדים בשורה ואיזה פסיכופט עושה אן דן דינו את מי מהטובים הוא יהרוג עם אלה. אז מי שספויילר לו שיעבור לפיסקה הבאה. בכל אופן הרג את אייברהם שלא כל כך היה לי איכפת ממנו, ואת היפני שממילא הרגו אותו כבר בעונה הקודמת, ובאיזה טריק תסריטאי החזירו אותו שוב, והניחוש שלי הוא שהשחקן העלה דרישות כספיות להפקה. אז בשביל זה קמתי בשלוש בבוקר? כן, בסבבה. ואחרי כן נהגתי שלוש שעות לתל אביב ודיברתי בכנס כמו אריה.

* משמש השנה כסגן עורך של 'הארת דין'. זו לא רק עבודת עריכה אלא ממש הוראה, ועבודה עם סטודנטים מצטיינים. ואני נורא מתרגש וזה מתחיל ביום שישי. אני רוצה להוציא מוצר על רמה מאוד גבוהה, וגם לתת כל מה שאני יכול לסטודנטים שלי.

* אז מתי יבדקו את הדוקטורט? אני חי בלימבו. כמו המתים המהלכים. לא מת ולא חי. אבל זה יקרה יום אחד. אני אפתח את המייל וזה יהיה שם. מקווה שלא אהיה אז זקן ועייף, או מת או משהו.

* שבע עשרה בחודש הסטרנגלרס! ש' החליטה שהולכים כי שמעה קצת ביוטיוב ובא לה. לא ממש ציפיתי, אבל אם זה קורה אני קופץ על ההזדמנות.

* יבול חדש של תנינים הולך ומבשיל. זה תנין של 'אוקטוברפסט' בנוסח בירת חיטה גרמנית.

* בניו אינגלנד אהבתי את סמיואל אדמס שיש להם IPA שחבל"Z. אבל יש גם מבשלה מקומית שנקראת 'סי דוג' שהיא משהו ממש טוב. האמריקאים אוהבים את הבירה שלהם הרבה יותר קלה ופחות אלכוהולית ממה שאני התרגלתי מהבירות הבלגיות והצרפתיות שאני אוהב, כנראה כי אחרת אי אפשר לשתות את כל הסיקס פאק, אבל בז'אנר הזה סמיואל אדמס שולטים, והסי דוג נותנים מוצר ממש טוב.

* אני חושב שהדרך הכי טובה להנציח את שמעון פרס זה לקרוא לכל דבר שהוא 'שמעון' על שמו. כמו למשל 'קבר רבי שמעון בר יוחאי על שם שמעון פרס'.

* בשמיני בחודש הבחירות. לא שאני לחוץ או משהו. אבל בכל אופן שיעבור כבר.

* בשישי בחודש חנוכה של בית הכנסת שלנו בכרמיאל. עד עכשיו התפללנו באולם ריקודים בנעמ"ת. עכשיו בנו לנו חת'כת בית כנסת עם ממש אתם יודעים כל מה שיש בבית כנסת. אנחנו מתפללים שם כבר כמה שבועות, ומה שכיף זה שמגיעים תושבים מקומיים משכונת המכוש ומתפללים איתנו, שזה הדבר הכי נהדר שהיה יכול לקרות לקהילה שלנו, אז בשישי בחודש יש חנוכת בית עם כל הגדוילים של התנועה הרפורמית גלעד קריב וכאלה. יהיה נחמד מאוד.

* הבת מתגייסת ב-14. אני התגייסתיב-12.11 והיינו באוהלים בשטחים המחורבנים וירד עלינו כל הזמן גשם. היא תעשה טירונות וקורס בעיר הבה"דים שזה חדרים עם תנור ומיזוג. שיהיה בסבבה בקולולולו ובמזל טוב. גם זה נושא שקצת קשה לי לכתוב כאן אבל אתם יכולים לנחש מה אני מרגיש.

* הסיסמה שלנו זה 'ראינו דם ראינו גם אש עד מתי נובמבר חמש'. זה עובד גם עם נובמבר שש. אני לא יודע מה עושים עם שש עשרה. מאחל לה שלא תראה דם ולא אש.

* המקום המסריח והמגעיל ביותר בעולם זה המטבח של בט"ר חת"ם בשבי שומרון, שאני מקווה שהחזירו לפלסטינים או הרסו עד היסוד או משהו כזה. בכל אופן משמרות שם היו נמשכות עשרים וארבע שעות נוראות של העבודות הכי קשות והכי שחורות שעבדתי בחיים, כשכל טבח שאתמול התגייס יכול להגיד לך מה לעשות, ולרוב לא בא לך לעשות את זה. ועשרים וארבע שעות מסביב לשעון השמיעו שם קלטת של פופ יורוטרשי גרמני זוועתי. שנת 85 הייתה שיא השפל שהאנושות ירדה אליו במוזיקה. 'מודרן טוקינג' זה רק ההתחלה. בקיצקיצור יש שלושה ארבעה שירים שאיך שאני שומע אותם אני חוזר ישר למטבח הזוועתי הזה, כאילו לא עברו שלושים ואחת שנה. זה אחד השירים האלה. בחורה ששמה סנדרה ששרה את השיר הזה ולא שמענו עליה כלום מאז מעניין למה. בטח היום בת שישים חיה מביטוח לאומי באיזה פרבר נידח של פרנקפורט או משהו. או שהיא חיה מהתמלוגים על השיר הזה. אז אם סידרתי לה עוד שלוש ארבע צפיות ביוטיוב שיהיה לה סבבה.

החיים שלנו תותים

הראיתם פעם משהו חסר משמעות יותר מהמצעד השנתי של גלגלצ? ואשקרה שמעתי את הדבר הזה. כי היו לי סידורים ונסיעות ובישולים וכל הזמן הרדיו היה פתוח על זה. נכנס מאוזן אחת יוצא מאוזן שנייה. הדבר העיקרי שהותיר עלי את רישומו הוא שירה של אגם בוחבוט 'כמו בריו' שלא הכרתי, אבל הזמרת היא בת 12 וביליתי דקות ארוכות בלשאול את עצמי אם זה עושה לה טוב השיר הזה או לא. אין שום סיבה שבעל בעמיו, בן חמישים (עוד מעט אבל מנסה להתרגל) יקדיש אפילו שנייה מזמנו לעניין הזה, אבל מסתבר שזה יצר איזה שיח מטורף, שהשיא שלו לדעתי הוא בפוסט פרוגרמטי של רות גביזון שמנתח לעומק את 'החיים שלנו תותים' וקובע, בהמשך למאמר של אלון עידן ב'הארץ' שגם אם המדובר בחוד החנית של הימין המתנחלי המשתלט על כל חלקה טובה, הרי שהתרופה לכך היא שגם השמאל יתחיל ליצור שירי פופ קליטים.

גביזון (וגם 'הארץ' וכל היתר) קצת מפספסים את העניין. היא הודתה שלא הקשיבה לשיר מעולם, ומן הסתם היה לה משהו טוב יותר לעשות בערב ראש השנה מלהקשיב למצעד. אני הקשבתי וזו הייתה חוויה מוזרה. זה היה כמו ילדה בת שלוש שמסדרת את הבובות שלה בשורה ובוחרת את איזה בובה היא הכי אוהבת. 'השיר האהוב ביותר' הוא 'השיר המושמע ביותר' מהסיבה הפשוטה שגלגלצ טוחנים אותו במוח מהבוקר עד הערב בלי הפסקה. בניסוח אחר – הבחירה ב'שיר השנה' משקפת פחות או יותר את הטעם האישי של דלית רוצ'סטר. או יותר נכון את מה שדלית רוצ'סטר חושבת שהמאזינים שלה רוצים לשמוע, כי אני סומך על אישה כזו שעיסוקה במוזיקה שכשהיא חוזרת הביתה מהעבודה ורוצה קצת להירגע היא לא שמה את חנן בן ארי במערכת. יש כאן איזה מעגל שוטה, כי היא משמיעה להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע, ומה שהם אולי רוצים לשמוע נובע בדיוק מזה שמשמיעים להם את זה כל היום.

נכון, נוצר כאן קורפוס של יצירה ישראלית לא יותר מדי מפוארת, שמדברת פחות או יותר על אותם נושאים – ענייני דור ה-Y שנורא קשה כאן אבל בסוף יהיה בסדר כי – ניו אייג' כלשהו. חנן בן ארי לא שונה מ'התקווה שש' או קפה שחור חזק או כל הזוועות האלה שהילדים האלה שומעים כי גלגלצ משמיעה להם. לא משהו מאוד עמוק. נכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה. פופ קליל עם נגיעות קלילות של לפעמים רגאיי אבל לא ממש, לפעמים היפ הופ אבל לא בדיוק. קצת גיטרות אבל לא בדיוק רוק. כי חייבים להגיע לאמצע המושלם אחרת גלגלצ לא תשמיע אותך כל היום. אני מסרב להאמין שזו 'המוזיקה' של הדור הזה. הם שומעים גם דברים אחרים. בטוח.

כי אני שומע דברים אחרים. זמן הרדיו שלי הוא בדיוק שעתיים ביום כשאני בנסיעה, וגם אז אני שומע גם תכניות מלל ולא רק מוזיקה. את גלגלצ אני שומע רק כשמכריחים אותי (לבת שלי יש נטייה כזו). המוזיקה שלי כבר לא מגיעה מהרדיו. עברנו את שנות השמונים. אני שומע מוזיקה ממיליון מקורות אחרים. מיוטיוב וג'נגו ותחנות רדיו אינטרנטיות מחו"ל ודברים שחברים מעלים בפיד בפייסבוק, והמלצות של 'קולומבוס' ואנ'לא יודע מה. למה שדלית רוצ'סטר חושבת שאולי אני רוצה לשמוע יש מעט מאוד מקום בחיים שלי. וכך גם בחיים של הבת שלי. למרות שהיא מתה על גלגלצ. אפשר להיגנב על זה ולהעביר עם זה נסיעה ארוכה. אבל כשרוצים להתרגש או להעמיק הולכים למקום אחר.

אז יש לזה משמעות כלכלית אדירה – כי בסך הכל שורה תחתונה גם בגלגלצ זה כסף. ויש לזה משמעות מבחינתו של חנן בן ארי שלמרות שהוא קצת מעצבן בקטע של לא לשיר עם נשים (אבל נחסך מאיתנו הדואט המרגש עם נינט טייב מצד שני) אני מאחל לו כל טוב. אין לזה שום משמעות אחרת. לא מוזיקלית. לא תרבותית. זו בועה עם שפה משל עצמה (מאגניבה. בעצם לא בטוח. שמעתי שעות של שדרנים וזמרורים המשבחים זה את זה. איני סגור על הטרמינולוגיה המדוייקת) ומעט מאוד משמעות מחוץ לבועה. מסמן שאיבד את המסומן. סימולקרה שפירה. לא משהו לענות בו. גביזון – רוצה לעשות טוב לעולם? תעזבי את חנן בן ארי. נראה אותך מתייחסת למאמר של איילת שקד ב'השילוח'. עם בן ארי את מבזבזת את הזמן.

ממתק לסיום. בארצות הברית הייתי בעיירה נורא עלובה שנקראת פרנקוניה, ניו המפשייר. יש שם 1,104 תושבים. נקלעתי בטעות לפאב שלהם, שבדיוק הייתה שם מסיבה מטורפת שכל תושבי העיירה מתחפשים לפיראטים ורוקדים ושותים כל הלילה. באמת! היה נורא סבבי ולא צפוי. וגם נורא שמח. הם יודעים לשתות שם בפרנקוניה – הבירה המקומית מבשלה מאוד לא מוכרת עם כמה סניפים בניו אינגלנד (ובפלורידה!) היא ה-SEA DOG שעושה נורא שמח, למרות שיותר התחברתי לסמואל אדמס הממוסדים יותר אבל עם IPA בועט וקטלני. והייתה אווירה נהדרת שאני מנסה (ולפעמים מצליח) להשיג בעיזה-בר של אנשים שגרים ביחד ואוהבים לבלות אחד עם השני. בהתחלה באמת הרגשתי שאני בסרט סוריאליסטי, אבל אז הבנתי שאלו פשוט האנשים הטובים של פרנקוניה שאחרי שבוע עבודה פשוט מתחפשים לפיראטים ושותים ורוקדים, וכמה שזה היה נהדר. אז הופיעה שם להקה איומה (אחת הסיבות שעזבתי את המקום בסופו של דבר) שנקראה 'ואן ביורנז' ששרה שירים די זוועתיים. אבל אף אחד לא שם לב כי כשהם הגיעו זה היה שעתיים אחרי שהכל התחיל וכולם כבר היו תחת השפעה זו או אחרת. אז הנה הואן ביורנז. לא משהו שיזכה בגלגלצ במצעד השנתי, או במקביל שלו בניו המפשייר. גם הסולנית הדי מדליקה שיש להם בקליפ הזה לא טרחה להגיע, ונשארנו רק עם הגברים שהם פחות מדליקים. השיר הזה הוא תאמינו או לא שיר אהבה לאייב לינקולן, עם מילים די מתחכמות ורמיזות מיניות שלא הבנתי, אבל שיהיה בסבבה. הנה נחשפתם למשהו שלא תחשפו לו בגלגלצ. או שתקשיבו עוד פעם לחנן בן ארי. לגיטימי.

תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

הוא אף פעם לא היה יכול לסבול את הכלב

יש לי חברה שקוראים לה ציפי שכותבת על מוזיקה במגזין שנקרא 'קולומבוס' שיש לו בלוג פראי ומאמם, אבל גם מהדורת דפוס – שלא כוללת את החומר בבלוג אלא חומר ממש מקורי לגמרי מהתחלה – שיוצאת לחנויות המובחרות, שאשקרה לא קראתי כי לא השגתי עדיין כי די צריך לחיות בעיר גדולה בשביל זה, אבל בפעם הבאה שאני בחיפה אעשה את המאמץ. אז ציפי שמעה פחות או יותר בפעם הראשונה את 'Frank's Wild years' של טום וייטס, וזה פחות או יותר מה שהיא כתבה על זה. מכיוון שאני כתבתי על טום בערך רבע שעה לפני כן בפוסט הקודם אז זה התחבר לי וזה והנה פוסט על טום וייטס.

אז כאילו אני וטום זה כבר שלושים שנה ביחד. יותר בעצם. זה התחיל בכיתה יב, עם 'זרים' של גארמוש. ואז התאהבתי בגארמוש, וכשהגיע 'נרדפי החוק' ב-1986 אז הלכתי וגיליתי את טום. כל הפסקול של הסרט הזה זה 'RAIN DOGS' שזה לא רק האלבום הכי טוב של וייטס, אלא האלבום הכי טוב בעולם. ועוד מעט בספטמבר ימלאו לו בדיוק שלושים שנה. אז כבר שלושים שנה שאני שומע את האלבום הזה בשחור לבן, עם תמונות של לואיזיאנה דרך המצלמה של גארמוש עוברות לי בראש. וזה תמיד מושלם.

אז אחרי ששמעתי אותו, הייתי חייב למצוא את טרומבונידגחרב, שזה הקודם שלו, שקוטנר כתב עליו במוסף 'ראש בראש' של ידיעות (אנחנו ב-1986 -7, כן?) שזה הכי הכי. וזה באמת היה הכי הכי. השניים האלה – כלבי גשם וטרומבונידגחרב זה בעצם המשך של אותו תקליט. השנים הפרועות של פרנק בא אחריהם, ויצא לאור ב-1987, והוא בערך חלק מאותה סריה אבל פחות מוצלח. זה לא שאני לא אוהב את טום לפני (פעם שמעתי בלילה אחד מאוד בודד את 'The Piano has been drinking' וזה משהו שלא אשכח. תנסו פעם) או אחרי (במיוחד BONE MACHINE שהוא מאוד מוזר ומורכב ולא כל אחד יכול) אבל שלושת האלבומים מ- 1984 – 1987 האלה זה שיא פאר היצירה העולמית. משהו כמו עראק חדאד באלכוהול, או בירה תנין בבירות, או דני דנון בשגרירות או משהו כזה.

מטרומבונידגחרב הכי טוב שיש זה 'חופשת חוף' שזה שיר שמספר על מלח שיורד לחוף רחוק, ויש לו חברה שנקראת סאלי, והוא יודע שאותו ירח שהוא מסתכל עליו מסתכל למטה ורואה אותה. וזה תפס אותי מאוד חזק, כי הייתי בבופור, וזה היה דצמבר 1987 עם ליל הגילשונים המחורבן וההתחלה של האינתיפאדה, והייתה לי חברה, והיה בינינו גבול שזה יותר מאוקיאנוס. והייתה מגיעה חייגנית אחת לשבוע שבועיים, כי אז עוד לא היו סלולריים. והיו מחכים לה מיליון אנשים, והבופור היה אז פעילות מסביב לשעון אז לא הייתה שעה מתה שאפשר להשתלט על החייגנית ותמיד היה תור. הייתי מדבר איתה דקה אחת לשבועיים. אבל אותו ירח צהוב וגדול שהסתכלתי עליו היה גם הירח שהסתכל עליה למטה בבסיס השריון שם היא הייתה. רומנטיקה בגרוש. זה לא החזיק מעמד ארבעה חודשים אחרי כן, כי אי אפשר לשמור על יחסים בצורה כזאת, וגם כי סך הכל אני לא סגור על זה שכשהמלח של טום וייטס הפליג בחזרה למולדת סאלי חיכתה לו בנמל ונופפה במטפחתה. אבל לפעמים כשאני רחוק מש' אני אוהב לחשוב את המחשבה הזו, שהירח שאני מסתכל עליו מסתכל עליה למטה בחזרה.

אז השיר 'שנות הפרא של פרנק' מ'טרומבונידג חרב'. זה סיפור שוויטס מספר בקול הצרוד שלו שמאוד נגע לליבי כשהייתי בן 20, ורק היום אני יכול להבין אותו לגמרי. אז אם ציפי שואלת מי זה פרנק מהאלבום, ותוהה אם זה לא סינטרה, אז לא. זה זה. ברבאק תלחצו על הקישור, כי זה פחות משתי דקות וזה הדבר הכי טוב שתשמעו היום. רציתי לתרגם את זה לעברית אבל כל כך הרבה הולך לאיבוד בתרגום שזה לא שווה. אז הנה המקור –

אז שני דברים – הכלב היחיד שכתבתי עליו אי פעם, זה של האישה הרעה מ'השלישית בשורה השנייה' נקרא קרלוס, והוא צ'יואווה. בקטע של הסופר ומקורות השראתו. בספר יש לו תפקיד חשוב. הפאם פטאל המרשעת שם, ששמה כמדומני 'איריס זהוב' מסתובבת איתו עם קולר כחול כל ימות החודש, וקולר אדום כשהיא במחזור החודשי.

ולגבי השיר – הסיבה שזה לא קורה לי מה שקרה שם לפרנק בשיר, למרות שאני שונא את החיים הבורגניים שלי בערך כמו פרנק, ועוסק בעיסוק הרבה פחות חכם ממכירת רהיטי משרד, זה שש' לא מכינה אולי בלאדי מרי טובים (אבל אין כמו המרגריטה שלה) ואי אפשר להגיד עליה כמו על אשתו של פרנק ש'היא סותמת את הפה רוב הזמן', אבל איתה אף פעם שנות הפרא לא נגמרות, ותמיד יש למה לחכות.