על חוק הפורנו, והחירות

פעם כשהייתי נורא צעיר, והאינטרנט רק בא לעולם, נכנס אלי שכן שהתעניין בחומר איטום, וביקש לערוך חיפוש במנוע חיפוש איך בדיוק מכינים את התערובת (אלטה ויסטה! המנוע שהשתמש בו ההומו ארקטוס כדי לחפש אתר שמסביר איך מסתתים את ראשי החץ האלה מאבן צור). בשיא התמימות הקשנו את שמו של חומר החיפוש – WET LAID, וקיבלנו הצצה לעולם המופלא של האינטרנט. רוב האתרים לא עסקו באיטום.

ואכן, האינטרנט הוא מקום בו הפורנוגרפיה נדחפת אליך בכל מקום, בפרסומות או בתוצאות של מנועי חיפוש, אם אתה רוצה ואם לא. דעתי על פורנוגרפיה ידועה – זו תעשייה של עבדות אנושית שיש לחשוב על דרכים לעקרה מן העולם, בדומה לזנות. ואכן לעזרתי באה חברת הכנסת שולי מועלם (ורשימה של רבים אחרים, ביניהם כמה מאוד אהובים עליכעאידה תומא סלימאן שזה עתה לפני שבוע בדיוק לחצתי את ידה בהתרגשות בבית הפרקליט בנצרת)והציעה את חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים). הרעיון הוא מאוד פשוט – כל ספק יסנן אתרים פוגעניים במין מנוע כזה כמו 'רימון'. אם מישהו לא רוצה, שירים טלפון לספק האינטרנט ויסביר שהוא נורא רוצה לראות את אינגה המתהפכת. טריק דומה הרג את אזור חיוג 056 שיחות ארוטיות בשנות התשעים. מעט מאוד אנשים אוהבים לדבר על הרגלי צריכת המין הווירטואלי שלהם עם הנציג של הספק.

מה הבעייה? הבעייה היא שהחוק לא מדבר על פורנו אלא על 'תוכן פוגעני'. מה זה תוכן פוגעני? אני נורא נפגע, למשל, מכל הקטע של יהדות-דם-אדמה שכל כך עושה טוב לשולי מועלם. אני בטוח שכל מה שאני כותב נראה לה פוגעני. אבל היא לא לבד שם. אמרנו שיש שם גם את עאידה תומא סלימאן שגם היא כמוני לא משתגעת על הכיבוש. אז נאמר שאם לוקחים את רשימת חברי הכנסת מימין ומשמאל שחתומים על ההצעה, אפשר לחשוב שפוגעני זה באמת אתרים שמציגים תוכן פורנוגרפי ונאמר אפשר לראות בהם תחת.

כאן יש בעייה. כי הספק לא יכול להחליט מה זה אומנות או ביטוי לא פורנוגרפי, ומה זה פורנוגרפיה. 'אימפריית החושים' היה נפסל ביחד עם 'צעירות ולוהטות II' או 'שולי ואיילת עושות את עמונה'.

הפוסט הקודם שלי היה פוסט בסידרת 'טוהר הוואגינה היהודית'. נושא הדגל שלי כאן, שמראה איך הלהב"יסט הקטן שנורא רוצה שיהודיות תזדיינה רק עם יהודים קופץ מכל מיני מקומות כמו המכנסיים של ארי שביט. אז הפוסטים האלו כוללים מטבע הדברים ביטויים די קשים, ונהגתי בימים היפים של ישראבלוג לסיים אותם באיור אנטישמי ופורנוגרפי, שמראה את היהודי השפל עם האף הארוך מזיין את הארית התמימה עם השיער הבלונדיני. יש כאלה די הרבה ברשת. בקיצור התוצאה הייתה שאינטרנט רימון פסל אותי. בזמנו התייחסתי לזה כאות כבוד, עכשיו אני מבין שזו צנזורה, ושאם החוק יתקבל אלו שיוכלו לקרוא את המילים האלה ממש שאתם קוראים יהיו רק החרמנים שהתגברו על הבושה וביקשו מספק האינטרנט שימשיך להזרים אליהם ציצים. והיי, רק לפני שבועיים פירסמתי כאן ממש תמונה של בחורה עם הציצים בחוץ, בהקשר של התכנית של פרס לקנות את גיאנה הצרפתית, ששם מה לעשות הבחורות עוד לא למדו ללבוש את החלק העליון, וזו הייתה באמת תמונה של תושבת המושבה הזאת, בלי שום כוונה אירוטית.

תקראו את הפוסט הזה ממש בעיניים של מנוע סינון אינטרנטי. יש בו המון מילים גסות, ואני עוד באמצע הכתיבה אבל הוא יסתיים בקריקטורה פורנוגרפית ואנטישמית. תוכן פוגעני פאר אקסלנס – נכון? אבל זה בדיוק חופש הביטוי שלי שהחוק הזה הורג. החוק הזה הוא חוק נגד חופש הביטוי נטו. אוכל להמשיך לכתוב, אבל לעצמי.

דרך אגב, האדם שבדיוק החוק הזה מתכוון אליו, בני בן ה-15, ימצא דרך לעקוף את הסינון בתוך שתי דקות. הוא מתכנת אתרים בג'אווה וכל מיני דברים כאלה שאני לא מבין. קטן עליו שולי מועלם.

בואו ניקח את שרת המשפטים. זאת שכתבה את המאמר הנפלא ב'השילוח' על איך זה שכל חקיקה תהא הטובה והראויה ביותר פוגעת בחירות. הגברת נורא עסוקה בחקיקה. אני לא יכול לפתוח חדשות בלי לשמוע על יזמת חקיקה שלה. אתמול כמדומני היא העלתה את הרעיון שזכות הווטו שיש לנשיאת העליון על מינויים לעליון תוסר. כנראה כדי שניתן יהיה להציף את העליון במינויים פוליטיים מהזן שאיילת כל כך אוהבת. עכשיו, הגברת שקד שהיא שרת המשפטים העבירה את החוק הזה בוועדת השרים לחקיקה. יש עוד כמה דברים נורא מגבילי חירות כמו חוק הטרור הליברמניסטי וכל מיני כאלה שצצו בימים האחרונים, וגם שם שרת המשפטים אוהבת החירות שלנו מעורבת עד מאוד.

כשהאנשים האלה מדברים על חירות הם מתכוונים לדבר אחד – לדרוויניזם חברתי ליברטריאני שנותן לך את החירות למות מרעב ברחוב בלי התערבות של המדינה. הא ותו לא. זו 'החירות'. אני לא רוצה לדבר במילים גבוהות של פרידריך פון האייק וכאלה, אבל יש זרם חשיבה מאוד מסויים שנוקט בעמדות האלה. כשהאנשים האלה אומרים 'חירות' הם מדברים על מדינה נוסח סינגפור – קפיטליזם מוחלט, תוך אכיפה מטורפת של נורמות מוסריות דכאניות ושלילת חוקי אזרח באמצעות מנגנוני משטרה חזקים. זה יגיע גם למלקות בכיכר העיר למי שלועס מסטיק ברחוב. זו 'חירות' נוסח הבית היהודי.

איך הסולידריות והלכידות החברתית שליוו את הציונות הדתית והיו תמיד הפנים היפות שלה, פינו את מקומם לדרוויניזם של 'אכול או היאכל'? איך את מוסר הנביאים של 'על מכרו בכסף עני ואביון בעבור נעליים' החליף פרידריך פון האייק? יש לי ניחוש שמישהו שם קרא יותר מדי והבין פחות מדי, ואיך שהוא הם קושרים את הרעיון של סולידריות ולכידות חברתית עם 'שמאל' שזה הדבר הזה שמתנגד לכיבוש שהוא הפטיש שלהם והם לא יכולים בלעדיו. אבל זה בנורא קצר. הבטחתי קריקטורה פורנורפית אז הנה. תיהנו כל עוד שולי מועלם נותנת לכם. זו קריקטורה שליוותה פוסט שלי מלפני שלוש שנים שעסקה בזה שאנשים שחושבים כמו שולי מועלם או אפילו ממש מהמפלגה שלה לא אישרו לבנות שירות לאומי לעשות משמרות לילה מחשש שאלו תנצלנה את ההזדמנות ממש להזדיין עם ערבים. אז הנה לכם האמנות הנהדרת של האנטישמי הרומני מיכאי זיכי שלקחתי בהשאלה מוויקישיתוף. תיהנו כל עוד שולי מועלם מאפשרת לכם

מבזק אורן חזן מהיר בלי התחכמויות

ככה. שלב העדויות במשפט הדיבה של סגן יושב ראש הכנסת נגד אורן חזן נמשך. אתמול העיד שם אדם בבית משפט בדלתיים פתוחות כי רכש ביחד עם אורן חזן סם מסוג קריסטל מת'. אחרים העידו על מעשי סרסרות.

מסע  מהיר בחוק הישראלי –

האם זה פלילי מה שחזן עשה, לפי חוקי מדינת ישראל?

על פי סעיף 15 לחוק העונשין, "דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירת-חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה בידי אדם שהיה, בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראלי או תושב ישראל" אבל זה מותנה בתנאי סעיף 14(ב) שהעבירה:

(1)   היא עבירה גם לפי דיני אותה מדינה; (2)   אין חל לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; (3)   האדם לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה.

אני לא מכיר את החוק הבולגרי, אבל אני מוכן להמר בקזינו של חזן בשארית כספי שסחר בסמים קשים וסרסרות לזנות הן עבירה גם לפי החוק הבולגרי ואין עליהם סייג לאחריות פלילית. לא בעייה לברר דרך אגב. כאן נמצא חוק העונשין של בולגריה און ליין באנגלית. רוצים להיות ממש סגורים? תרימו טלפון לשגרירות. כשהיה לי סיפור בדוקטורט עם פסק דין תורכי שהתפרסם כמה ימים לפני כן זה בדיוק מה שעשיתי.

אז התשובה לשאלה שהצבתי בראשית הפיסקה היא כן, הוכח שחזן עבר על חוק, ומה שעשה הוא פלילי גם אם עשה אותו בחו"ל.

אפשר להעמיד לדין? על פי סעיף 9 לחוק העונשין –  לא תהיה העמדה לדין על עבירת-חוץ אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, אם ראה כי יש בכך ענין לציבור. גם יועץ משפטי נאמר מאוד ליברלי יצטרך להסכים שכאשר אדם המכהן כיום כסגן יושב ראש הכנסת עבר עבירה של סחר בסמים קשים וסרסרות לזנות, המדובר במעשה שיש בו עניין לציבור בהעמדה לדין. לא ניכנס כאן למבחנים שקבע בג"צ בנקודה הזו. חזן עובר אותם בקלילות ובהצטיינות כמו מתעמלת ישראלית שכבר כמעט חשה את העקב של המאמנת בעכוז.

אז גם כאן התשובהה היא כן, אפשר להעמיד לדין, ראוי ורצוי להעמיד לדין.

אז?

על פי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי – נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה.

הלו! אלשיך! אתם קוראים מעריב? אולי אתם רואים מאקו? חדשות ערוץ 2 מישהו? קוראים את אבו אלמוג בוורדפרס? או שצריך לגשת להגיש תלונה?

מילים אחרות – כרגע יש בסיס חוקי לקדם את העניין. מכאן והלאה זו שאלה של רצון לשחרר אותנו מהחרפה הזו.

קאנט, מלול, צפת

משהו מהיר ולא פוליטי –

זכות גדולה נפלה בידי לפרסם מאמר על אתיקה רפואית ברבעון האינטרנטי של מכללת צפת, שעורכת חברתי הטובה ואישה מאממת בזכות עצמה וגם דוקטורנטית בחסד, ואחות מוסמכת, לימור מלול.

אז מי שמעניין אותו אתיקה רפואית מוזמן ללחוץ על הקישור וגם מי שלא מעניין אותו אבל רוצה לקרוא עוד משהו קטן שכתבתי. תמצאו שם את החבר שלי עמנואל קאנט. מקומו של ד'אהר אל עומר נפקד מהמאמר כי בחיי אלוהים אמת התורה לא הצלחתי למצוא דרך סבירה לקשר אותו.

ממתק? אין קשר לשום דבר שכתוב בשורות הקודמות סתם בא לי להשמיע.

מותו הבודד של הצדק השיפוטי

הפוסט הזה מתחיל בקטע מוזיקלי. אפילו די ארוך. מי שמכיר את 'מותה הבודד של האטי קרול' מוזמן להגיע לגוף הפוסט. אז זה שיר של דילן, מ-1964, שמספר על רצח שאירע בבולטימור, מרילנד, כמה שבועות לפני שהוקלט השיר.

השיר מספר על בחור לבן צעיר בשם ויליאם זנזינגר, שהיה בן להורים עשירים ורבי השפעה, שבאירוע חברתי נוצץ היכה למוות משרתת שחורה במקל, ולאחר מכן נדון לשישה חודשי מאסר. אין ספק למי ששומע את השיר שהמדובר בעוול שאין דומה לו, ושזנזינגר יצא בעונש קל מאוד על עבירה חמורה רק בגלל הנסיבות – לבן עשיר שרצח 'סתם כי הרגיש כך' שחורה ענייה. דילן לא חוסך את שבטו מהשופט. אנסה את כוחי בתרגום –

כבוד בית המשפט בפטיש הלם / להראות שהחוק הוא שווה לכולם;

ושאת לשון הספרים לא ניתן להטות / וגם עשירים כפופים למרות;

ואם נתפסו על ידי השוטרים / אין בחוק עליונים ותחתונים;

הביט באדם שרצח בלי סיבה / רק כי הרגיש כך בלי אזהרה;

ובקול עמוק עטוף בגלימה / דיבר על עונש ועל כפרה;

ודן את זנזינגר לחצי שנה.

מקומם, נכון? אז זהו שיש כאן כמה בעיות. אחרת לא הייתי כותב את הפוסט הזה. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. האירוע האמיתי, שהתרחש ב-9 בפברואר 1963, באירוע חברתי במרילנד, היה מאוד שונה מהטקסט הדילני. דילן עומד כמה פעמים על כך שהרצח היה באמצעות הכאה במקל. כך בשורה הפותחת – William Zanzinger killed poor Hattie Carrol With a cane that he twirled round his diamond ring finger. זה תיאור מוחשי עד כדי כך שניתן לראות את הסצינה אל מול העינים. כך גם בהמשך מספר פעמים (Got slain by a cane). האמת היא קצת שונה. זנזינגר הגיע לאירוע חברתי כשהוא מחופש לרקדן סטפס ועמו מקל צעצוע. במהלך האירוע שתה בכבדות, ואז תקף כמה אנשים במלון באמצעות המקל, וקילל אותם באופן גזעני וביניהם האטי קרול. קרול, שהייתה בת 51,  חזרה למטבח והתלוננה בפני חבריה שאינה מרגישה טוב. לאחר מכן אושפזה ומתה כעבור כמה שעות משבץ. שלושה שופטים במשפטו של זנזינגר קבעו כי סיבת המוות הייתה שבץ, שאולי אירע בשל ההתעללות שהתעלל בה זנזינגר ואולי לא.

הבאתי את עובדות המקרה בפני כמה עורכי דין פליליים (סוג של אדם שמסיבה לא ברורה נפוץ מאוד בסביבתי הקרובה) והם אמרו שלו היה זנזינגר נדון בישראל, סביר להניח שהאשמה בה היה נאשם היא 'תקיפה סתם', עבירה שעונשה שלוש שנות מאסר. הבעייה העיקרית בתיק הזה היא כמובן קביעת הקשר הסיבתי בין ההכאה במקל ובין השבץ, אותו יש להוכיח מעבר לספק סביר, דבר שהוא כנראה בלתי אפשרי. אם נשלל הקשר הזה, לא ניתן להאשים בעבירת המתה. מה שיש לנו זה מכה עם מקל צעצוע, שלוותה בקללות גזעניות. העונש המתקבל ב'תקיפה סתם' לו היה העניין נדון בבית משפט בישראל, היה כנראה דומה מאוד לחצי השנה שישב זנזינגר בבולטימור.

אז? אין ספק שזנזינגר היה חרא של בנאדם. בשנות התשעים בילה עוד זמן מה במאסר לאחר שרימה דיירים עניים שחורים בבית דירות שהיה בבעלותו. אין לי גם ספק שדילן היה בטוח שהוא ממלא תפקיד חברתי חשוב ומייצג את הצדק עלי אדמות, צדק שחמק מהשופטים בבלטימור. רק יש בעייה קטנה – דילן מעוות את האמת. זנזינגר לא היכה בהאטי קרול למוות. במשך קרוב לארבעים שנה, עד מותו ב-2009, רדף השיר הזה את זנזינגר, שריצה את עונש המאסר שהוטל עליו, ויצא לחופשי כשהוא קורבן למסע שלילי שגרם לו להיות אחת הדמויות השנואות ביותר באמריקה. בית המשפט של דילן, בלי ראיות, בלי הליך הוגן, בלי זכות להישמע ולהיות מיוצג, דן את זנזינגר בהיעדרו, ושפט אותו למאסר עולם בכלא הבושה והנידוי החברתי. האלבום 'The Times They Are a-Changin מכר מיליוני עותקים, ונחשב לאחד הטובים והקלאסיים של דילן. השירים מושמעים עד היום ברדיו, ובהופעותיו של דילן, חמישים ושתיים שנים לאחר צאת האלבום.

דילן הוא לוחם. הוא ענק. מאבקים אחרים שנאבק היו הרואיים ממש, כמו המאבק נגד הרשעתו של רובין קרטר, 'ההוריקן'. אבל אסור להשאיר לדילן, ולדילנים, את זכות המילה האחרונה. אסור להאמין לדילן, ולדילנים, בלי לבדוק את העובדות. הדילנים לפעמים קצת מעוותים את העובדות, כי הם כל כך בטוחים שהם צודקים. יש לנו מנגנונים אחרים בשביל זה, כמו בית המשפט. בית המשפט שומע ראיות בצורה אובייקטיבית. בוב דילן לא אובייקטיבי ולא שומע ראיות. הוא מציג את העובדות איך שנוח לו. בוחר מה להכניס לפורמט המצומצם של שיר בן שלוש דקות, ומה להשמיט. באיזה קישוטים רטוריים להציג את הדברים. ולפעמים, אם עובדה קטנה לא ממש מסייעת לנרטיב, כמו זה שזנזינגר לא ממש הרג את האטי קרול עם מקל, אז אפשר פשוט לשקר. אל תאמינו לדילנים. תקשיבו להם. זה חשוב. לפעמים הם באמת מצליחים להאיר אמת שחמקה מהמערכות הממוסדות. אבל תזכרו שהם לא אחראים כלפי אף אחד, כותבים פחות או יותר מה שהם רוצים, ותפעילו את חוש הביקורת.

יש שופטים בירושלים

אופוריה של ממש, בג"צ של מתווה הגז. אפשר לכתוב עכשיו הרבה על טייקונים, ועל איך צריך להתנהל משק ואיך צריכה להתנהל מדינה, ועל הערך של מאבק אזרחי, ועל יחסי בג"צ כנסת וכנסת ממשלה.

אבל אין לי היום הרבה זמן אז אכתוב דבר אחד. ראש הממשלה שכשל בכל מעשיו. שזרק מיליארדים על מלחמה שלא הייתה, שהסתיימה בחורבן פוליטי ומדיני וכישלון כל מדיניות החוץ שלו מיום שנבחר ועד היום. שהנהגתו הפוליטית הביאה אותנו לאינתיפאדת היחידים והנהגתו המוסרית למעשה הרצח בחברון אתמול, ששם את כל משקלו על הפחדת שופטי בג"צ והביא לתוצאה ההפוכה, כן זה שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל. זה שהסביר לנו איזו קטסטרופה תהיה אם לא יתקבל מתווה הגז, ובהנהלה כושלת, בשרשרת של החלטות שגויות מבחינתו – כולל בחירות תמוהות שהביאו לקואליציה רופפת ונגועה בניגוד עניינים בה תלוי ראש הממשלה בקולו של אורן חזן, דווקא בעיתוי הרגיש ביותר מבחינת מתווה הגז, והתנהל והתנהלות דורסנית ותוקפנית שהביאה לתגובת הנגד, כן, האיש הזה צריך להתפטר. עוד הערב. צריך להחליף אותו באדם המסמן יעדים ויכול להשיגם.

שחרורו של האזרח קצב

בסוף החודש תתכנס ועדת השחרורים כדי לדון בעניינו של האזרח משה קצב שנדון על עבירות מין לעונש של שבע שנות מאסר. המדובר, לטעמי, בעניין פרטי של אותו עבריין מין ובני משפחתו. עם זאת, אמירה שנויה במחלוקת של שרת המשפטים שלנו ולפיה תתמוך בחנינה אם ועדת השחרורים תחליט שלא להעניק שחרור מוקדם, הציתה מחלוקת. בניגוד למוצג באמצעי התקשורת – ובבית הדין הגבוה ביותר בעולם ערכאה דצוקרברג – אין המדובר בעניין של 'טוב' מול 'רע', ואם קצב יצא בשליש השמים לא יקרסו.

אין המדובר בהכרעה עקרונית הנוגעת למעשיו, אלא בהכרעה שנוגעת בעיקר לנסיבות אישיות שלו, שלאזרח שאינו מקבל גישה לחומרים שעומדים בפני הוועדה קשה לדעת מה הן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 נוקב ברשימה ארוכה מאוד של קריטריונים לשחרור מוקדם שהוועדה צריכה לדון בהם. רובן נסיבות אישיות, ותוצאות של חוות דעת, שאף אחד מחוץ לוועדה, לרבות כל השופטים העליונים בפייסבוק, וביניהם כב' השופטת העליונה ביותר שלי יחימוביץ' לא יכול לדעת. שחרורו של האזרח קצב אינו עניין ציבורי, אלא עניין פרטי.

אגב, כדי להרגיע את הרוחות לכל מי שחושש שקצב יחזור על המעשים (ואיזה אישה שפויה תישאר איתו בארבע עיניים ולו לדקה?) הרי שיש חוק העוסק בפיקוח על עברייני מין שיצאו לחופשי, והוא חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. אחת מעובדות הטריוויה המשפטיות המשעשעות ביותר שאני מכיר, היא שעל חוק זה חתום נשיא המדינה משה קצב, הוא ולא אחר.

אז למה בעצם התכנסנו כאן? כי כאן יש כבר עניין אחר, והוא התבטאותה של שרת המשפטים איילת שקד, שבניגוד להכרעתה של וועדת הערעורים בעניינו של האזרח קצב (עד כמה אני נהנה לכתוב צמד מילים אלו! כמו בית הדין במהפכה הצרפתית ששב וכינה את לואי ה-16, נינו של מלך השמש, בכינוי 'האזרח קאפה', על שם אבי אבותיו איג קאפה) כל כולה עניין ציבורי ולא פרטי.

חומרה יתרה יש לראות בעיתוי של אותה הדלפה מכוונת היטב ממשרדה של השרה. יש טעם לפגם באמירה המגיעה לאזניהם של חברי ועדת השחרורים, בהם שופטים שהם במובן ידוע עובדי משרד המשפטים, התלויים במידה ידועה בשרת המשפטים לשם קידומם, מהי התוצאה שהשרה רואה אותה כחיובית בדיון בעניין זה. 'רוח המפקד' הנושבת מן השרה נושבת בכיוון ברור, וכל חבר ועדה הקורא עיתון או צופה בטלוויזיה יכול לדעת בדיוק מה רוצה השרה שיחליט. מעבר לכך, אומרת השרה כי תהיה אשר תהיה הכרעת הוועדה, היא מעמידה את שיקול דעתה מעל הוועדה, ותפעל למתן חנינה בכל מקרה.

מדוע זה מצאה השרה לנכון לפעול באופן הפסול בו היא פועלת? מסתבר ששותף לעמדתה הנשיא ריבלין. ריבלין, בן דורו של קצב בהיררכיה הליכודית, וכמוהו שר בדרג בינוני שמסלול הקידום הפוליטי שלו נחסם ומצא דרך עקיפה להגיע לראש הפירמידה, הוא ודאי בעל רגשות עזים וסנטימנט ברור בעניין ולא אופתע אם יתבטא באופן חריף כנגד השחרור או בעדו. עמדתה של שקד מוקשית יותר, ויש לחשוב כדי להגיע למניעיה.

כאישה צעירה בעלת עמדות שניתן לכנותן פמיניסטיות, יש להניח שהמקום הטבעי של שקד הוא בקרב המקהלה הפמיניסטית (קוראי בלוג זה יודעים שבכל מקום בו מוזכר פמיניזם הכוונה היא לסופרלטיב) היוצאת כנגד השחרור המוקדם, ולא בקרב מחייבי השחרור המוקדם. מבחינה פמיניסטית המדובר באדם שביצע כל חטא שניתן לבצע כנגד אישה – לא רק שאנס בנסיבות חמורות מאוד, אלא גם יצא במסע ציבורי להכפשת המתלוננות, דבר המביא לסיכון שמתלוננות אחרות שיראו את שנעשה למתלוננות אלו יחששו מלהגיש את תלונתן. מקומה הטבעי של שקד הוא בדיוק לצד הנשים הצעירות שנפגעות מעבירות מין, ולא לצד האנסים. לכל הפחות היא יכולה לשתוק. לא רק זה, אלא שמפלגתה, הבית הלאומי, הביעה עמדה ברורה מאוד בעניין עבירות המין כשהקיאה מתוכה את יינון מגל, שנחשד במעשה שאינו מתקרב מבחינת חומרתו למעשים בהם הורשע קצב. עמידתה לצד קצב לא יכולה להוסיף לה נקודות בקרב האלקטורט שלה – אנשי הבית הלאומי שערכי המשפחה קרובים ללבם, וליבם גס באנסים ועברייני המין. יש להניח שעמדה ציבורית בעד קצב לא נותנת לה נקודות גם בקרב אנשי משרדה שעמלו מאוד על מנת להביא את קצב למקום בו הוא נמצא.

אז מה גרם לה לנקוט בעמדה ההפוכה? איזה אינטרס עומד מאחורי ההצהרות? לטובת מי פועלת השרה? או כמו שלנין היה ודאי שואל – QUI BONO?

עד כמה שחשבתי אני יכול להגיע רק למסקנה אחת. היא פועלת לטובת הגילדה. זו של הפוליטיקאים המקצועיים. זו נקודת ההתייחסות המשותפת. היום קצב מחר אני. וכשיגיע תורי ארצה ששר המשפטים ינהג עמי ברחמנות. פוליטיקאי צריך להיות מורם מעם. לקבל סדרי דין מיוחדים, הקלות מיוחדות, יחס מיוחד. זה ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לעמדה הזו. אם מישהו יכול לתת הסבר אחר  (כולל השרה עצמה. איילת – תהיי בנאדם ותסבירי. נורא קשה לי לחשוב עלייך את הדבר הזה. את שרת המשפטים שלי.) אז הוא מוזמן. יש כאן מנגנון תגובות.

ממתק? יאללה, למה לא. כמה שהיא עצבנה אותנו השקד מגיע לנו להאזין למוזיקה טובה. יש איזה להקת פאנקי שנקראת סולייב שהוציאה ב-2010 תקליט של ביצועי פאנקי אינסטרומנטליים של הביטלס שנקרא ראבר סולייב, במחווה ל'ראבר סול' הקלאסי של הביטלס שזה עתה מלאו חמישים שנה (אוי לנו ואבוי לנו) ליציאתו. רוב הביצועים שם לא משהו לדעתי, למרות שהחברה מסולייב הם גדולי הפאנקי עלי אדמות, אבל 'שיז סו האבי' כנראה נורא מתאים לפאנקי, ויצא להם משהו מאוד מגניב. כמובן אין הכוונה לשרה שקד, שאינה כבדה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו.

הידד לרבנות!

בשבוע האחרון הפייסבוק התמלא בתמונות של בחור סימפטי וחובש כיפה ולצידן טקסט של הרבנות הראשית המסביר כי הבחור, ד"ר עודד גז, הוא סרבן גט, ולפיכך יש להחרימו. התגובות התחלקו לשני גורמים – לאנשים ונשים שבאמת הפיצו את הפוסט על מנת לעודד את הד"ר הטוב לעשות מעשה וליתן גט לאשתו, בדרך של אם בית דין רבני לא עוזר, בית הדין של הפייסבוק הגוזר את עונש השיימינג שכמותו לא היה בימי התלמוד, אולי יעזור. בפיד שלי היו אלו בעיקר פמיניסטית דתיות, טיפוס אנושי מאוד רווח בין חברות וחברי הפייסבוק שלי מסיבה שעד היום אינה ברורה לי. אחרים יצאו בשצף קצף נגד מוסד הנישואים הדתיים, נגד הרבנות, וטענו בעוז כי זהו שורש כל רע, ושהבעייה היא הכפיפות לשירותי הגוף המסואב הזה בנישואים וגירושים.

אז ככה. מתמונתו של הבעל אני מניח שהזוג שייך למגזר הדתי לאומי. החבר'ה האלה לא מתחתנים ברבנות כי מישהו מכריח אותם, אלא כי הם באמת מאמינים שזה המקום בשבילם להתחתן בו. זה שהם חושבים שזה גם המקום בשבילי להתחתן בו זה כבר סיפור אחר וויכוח אחר. כך שהגעתו של הזוג למקום הייתה מבחירה. ולכן גם דרך היציאה שלהם מהקשר היא מבחירה דרך הרבנות. ולכן הבעייה כאן היא לא עם הרבנות. הרבנות כאן דווקא בסדר.

אומר את זה בצורה הרבה יותר ברורה – הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה בעצם ההחמרות האלה בנישואים וגירושים. למה הרבנים עושים כאלה חיים קשים, מקפידים על קלה כחמורה, ולמה הציבור שלהם משחק את המשחק הזה ולא מעיף אותם לעזאזל? הרי הציבור הדתי לאומי, תגידו עליו מה שתגידו, הוא ציבור מאוד מודרני בדברים מסויימים. לא חי בגטו המחשבתי של הציבור החרדי. התשובה שלי שהגעתי אליה אחרי המון שיחות ומחשבה היא חד משמעית – הם באמת באמת מאמינים שאם כתוצאה מפעילות של בית הדין יבוא לעולם ממזר זהו חטא נוראי שלא ניתן לכפרה. גם הרבנים וגם בני הזוג מאמינים באמת ובתמים שלפעילות בית הדין יש ממד מטאפיזי שהוא מעבר להכרעה המאוד אנושית בסכסוך בין בני זוג שנישואיהם לא עלו יפה, ושאם הם עושים משהו לא נכון הם חוטאים ומחטיאים ומביאים לעולם שיקוץ שאסור לו לבוא לעולם.

אני לא מזלזל באמונה הזו, כשם שאיני מזלזל בשום אמונה. מי שמאמין ובוחר להכפיף עצמו מרצון לסט של כללים ותוצאות אפשריות שנובעים מהאמונה הזו, יש לי את כל הכבוד כלפיו. הגב' גז מסורבת הגט יכולה להלכה לחיות חיים שלמים ומלאים גם בלי לקבל את הגט, ולו הייתה חילונית הייתה מן הסתם עושה כן. אבל היא לא חילונית, היא דתייה, ואינה יכולה להמשיך בחיים, מבחינתה, בלי שבעלה ייתן לה גט. אז כאן צריך בית הדין לתת יד כמה שאפשר, אבל גם הוא לא יכול להגמיש את הכללים. יש כללים ברורים מאוד, הלכתיים, מתי ניתן לתת פסק דין של גירושין, והם חייבים מבחינתם לעמוד בהם.

שוב – צריך להפריד בין השאלה הזו לבין השאלה האם צריך לכפות גם על הציבור החילוני הרוצה לנהל את חיי האישות שלו ללא הממד המטאפיזי ואינו חושש מייצורם ובואם לעולם של ממזרים את הכללים האלה. כאן אני חושב שהתשובה די ברורה, לפחות לקוראי הבלוג הזה. אבל האמירה 'תכבדו את הדרך בה אני בוחר לנהל את חיי האישות שלי' צריכה ללכת לשני הכיוונים. אני צריך גם לכבד את אלו שרוצים לחיות לפי הכללים האלה. ולכן טוב עשתה הרבנות שהשתמשה בכלי המודרני של הפייסבוק לצורך אליו שימשו בעבר כתלי הבתים בשכונות החרדיות. השיימינג בפייסבוק יעיל ומהיר יותר מהשיימינג בפשקוויל, כנראה.

מה שכן, לא הכל סבבה אגוזים ברבנות. זה גוף דוחה, מגעיל, ארכאי ומסואב. צריך לתת להם אפשרות להשתפר ולשנות, וצריך לתת להם את הכלים לעזור לסרבניות גט במסגרת כללי המשחק. בעבר, כשעונש המלקות היה נהוג, הדברים היו קצת יותר פשוטים. כמו שכתב הרמב"ם – "מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר." אי אפשר לקחת מבית הדין הרבני את עונש המלקות, ואחרי כן להתלונן שהמדובר במוסד לא יעיל. זה כנראה פיצ'ר הכרחי של המערכת, וככל שאני חושב יותר על סרבני גט, כך אני תוהה יותר ויותר אם אין מקום לאיזה גירסה מודרנית שלו – בפיקוח רופא וכאלה. במדינה שמאפשרת לשירות הביטחון הכללי שלה עינויים, לתת סמכות למלקות לבית דין רבני בנסיבות האלה זה לא איזה צעד יוצא דופן. וביני לבינכם – שיימינג באינטרנט כנראה כואב יותר.

אבל גם מי שנפשו סולדת מעונש המלקות צריך לחשוב איך לתת לרבנים את האפשרות לפתור את בעיית סרבנות הגט. יש דווקא כמה דרכים שמדברים עליהם, שאם תהיינה שגורות יותר, אז הבעייה תהיה כנראה קטנה פחות. אז כך, למשל, לדעתי אסור לזוג להתחתן בלי 'הסכם לכבוד הדדי' שפחות או יותר הופך סרבנות גט למאוד בלתי כדאית מבחינה כלכלית. הדף שאני מפנה הוא של ארגון 'קולך' שמקדם מאוד את הפתרון הזה, וגם נשען על בסיס הלכתי מוצק. יש רבנים שאוהבים את זה יותר, ויש רבנים שאוהבים את זה פחות, אבל כמה שההסכם הזה יהיה שגור יותר בבתי הדין הרבניים, ויגיעו יותר זוגות שיבקשו לאכוף אותו, ככה יהיה עוד כלי לגיטימי ועובד לבית הדין למנוע סרבנות גט.

וכן – שיימינג בפייסבוק. הרבנות הגיעה למאה ה-21 וזה סבבה. זה ממש נהדר. ומסתבר שזה אשקרה עובד כי הבחור עתר לבג"צ נגד זה. הו – מי יתנני שופט בהרכב שידון בעתירה! ד"ר תומר פרסיקו כתב – "אין לי שום סימפטיה למי שמתעלל באשתו, אבל האם אף אחד לא שם למחזה הגרוטסקה שהמהלך הזה מעלה? מיילא שההלכה האורתודוקסית עדיין לא מצאה שיטה להתיר אישה מנישואים ללא הסכמת בעלה, זאת היתה יכולה להישאר הבעיה של מי שבוחר להתחתן כך. אבל שרשות ממלכתית במדינה מודרנית מגיעה למצב שאין לה שום מוצא אלא לפנות לציבור כדי לערוך שיימינג קולקטיבי על אדם פרטי? זה הפתרון שלכם?" למה גרוטסקה? במה זה נבדל ממשטרת ישראל המעלה באופן שגור לפייסבוק תמונות של נעדרים? גם זו רשות ממלכתית במדינה מודרנית המבינה את הכוח העצום של המדיום הזה ומשתמשת בו לצרכיה. להיפך. שיפתחו דף ובו פוסט יומי עם תמונות של סרבני גט ונראה כמה זמן הם יחזיקו מעמד בסרבנותם. אני אישית מתחייב לשתף את כל התכנים של הדף הזה.

ממתק? זה כב' האדמו"ר חצקעל רבינוביץ' זצוקלל"ה נבג"מ זיע"א המכונה בפי הגויים לו ריד, שכנראה הבין משהו בפירוק של קשרים, וזה אחד מהשירים היפים יותר שאני מכיר שגבר כתב לאישה שנמאסה עליו. כך צריך לפרק קשר. תן לה גט וכתוב עליה שיר –

The Ozone lair has no Ozone anymore, and you're gonna leave me for the guy next door? I'm sick of you!

גל בק

בימים האחרונים משתפים חברים שלי בפייסבוק תמונה של צעירה נחמדה וחייכנית עם פוסט שמאשים אותה בהריגת אדם בנהיגה בשכרות ולאחר מכן שימוש בקשרים של אביה לטייח את העניין. כל אדם סביר היה נחרד מהתנהגות כזו, מגנה אותה, ותומך בחשיפתה. אז לייק או שייר? ואם רואים אותה במקרה ברחוב או שהיא יושבת בבית קפה לידך אולי לגשת לשם ולהגיד לה בדיוק מה חושבים עליה? ואולי אפילו לנסות ליצור איתה קשר ולדרוש ממנה להתוודות?

ואז צריך לשאול. קראתי את חומרי הבסיס? את תיק החקירה? את פסק הדין? אני מכיר אישית את המעורבים? או שאני חי מתכנים בתקשורת ושופט לפי פייסבוק? אדם סביר בודק וחוקר לפני שהוא חורץ  דין. בואו נתחיל מהשאלה פרקליטות או תקשורת.

זה שסגרו את התיק – פעמיים – יכול להוביל למסקנה של טיוח. יכול להיות. טיוח זה לא דבר בלתי סביר במציאות שלנו. התחקיר ששודר בטלוויזיה היה מאוד קשה. גם זה נכון. אז למי להאמין, לפרקליטות שבטח הפעילו שם לחצים וקשרים או לתקשורת האובייקטיבית? לאיילה חסון שכבר הראתה כמה פעמים שהיא עיתונאית חוקרת שאין לה אלוהים וחשפה את פרשת בראון-חברון?

בואו נתחיל מכאן. עובדות. הקישור הזה, שאני מתחנן בפני הקורא שילחץ עליו, מוביל להחלטת פרקליט המדינה בערר על סגירת התיק. חייבים להתחיל כל דיון מקריאה ביקורתית של החלטת הפרקליטות שסוגרת את התיק. והנה כבר הפתעה ראשונה. שי נשר, בעלה של איילה חסון, היה שותף עסקי של האב של הדורסת, והיחסים התערערו. אז האובייקטיביות של התקשורת כבר לא מה שהייתה. ויכול להיות שהפרקליטות היא לא המקום היחידי שיש שם אינטרסים ולחצים. אופסי.

עוד משהו? כן, מי שקורא את ההחלטה רואה בדיוק את שיטות העבודה של התחקיר. הגירסה של נהגת המונית שהייתה עדה לתאונה ונטען כי עדותה לא הייתה אמת היא כי "למחרת בלילה התייצבו אצלה בפיצוציה איילה חסון, יפעת גליק ורוני, הטיחו בה האשמות שקריות לפיהן היא תודרכה על ידי המשטרה, רצחה ילד וכי היא קשורה למשפחה העשירה (משפחת החשודה), הגם שכלל אינה מכירה את משפחת החשודה. עוד סיפרה, כי דרשה מהם לעזוב את המקום, אך הם לא עשו זאת ואיילה חסון אף ניגשה לנהגי מוניות ששהו במקום, סיפרה להם כי נהגת המונית משתמשת בסמים ומעורבת בפלילים, ושאלה אותם האם נהגת המונית קשורה לקציני משטרה ו/או לעולם התחתון. בהמשך, כשלא שמה לב, חיטטה לה יפעת גליק בפלאפון ללא רשותה." אז? אז יכול להיות שהיא משקרת עוד הפעם. מה שכן, עובדה שלא ניתן לערער עליה היא שהצוות הזה של תכנית הטלוויזיה יצר קשר עם עדים עוד לפני שיצרה איתם המשטרה קשר, וזה מערער מאוד את הערך של העדות שלהם.

אבל… אבל… איילה חסון היא לא עורכת דין! היא חוקרת ובודקת את האמת! כן, אבל בהחלטה להעמיד לדין כן לוקחים בחשבון שיקולים משפטיים. וכאן הפייסבוקיסט עם היד על כפתור השייר צריך לשאול את עצמו, אני באמת בקיא במה שקורה בתיק מהרגע שהאירוע מתרחש עד ההחלטה להעמיד לדין? כך, למשל, האם אני באמת יודע הליכים של בדיקת אלכוהול? אני באמת יודע מה קורה ומה צריך לקרות לבדיקה כדי שתחזיק בבית משפט? אני יודע מי צריך לדבר עם עד ועל מה מותר לדבר ומה אסור? אני יודע איך עובד בוחן תנועה? אני יודע מה בדיוק קורה בצומת מרומזרת?

אם אין לי תשובה לכל השאלות האלה, אני באמת לא יכול להחליט שהיה טיוח. אני לא חייב לקבל את העמדה של הפרקליטות. אני לא חייב להאמין לכל מילה שאומרים אנשי החוק. להיפך – ראוי להטיל ספק. אבל בין הטלת ספק לחריצת דין יש הבדל ענקי. ברגע שלחצתם 'לייק' או 'שייר' חרצתם דין. ועשיתם את זה בלי לדעת את העובדות, על סמך דעה – שיכולה להיות נכונה או לא – למי יש חיוך יפה יותר לאיילה חסון או לשי ניצן. תזכרו שבבסיס יש ילד שמת, עם משפחה. אבל יש גם אישה שהייתה מעורבת בטרגדיה וודאי תסבול מכך כל חייה. ויש ים של אינטרסים. והמון המון אנשים שרוצים שתחשבו כך ולא אחרת, ולפעמים קצת משחקים גם ברגשות שלכם, וגם קצת מטפסים על הגב של המשפחות האלה שאיבדו את יקיריהם. וכן, זה ממש מועיל למשפחה וצדק דמוקרטי מהמדרגה הראשונה שאוהדים של קבוצת ספורט אחת מקנטרים את הקבוצה השנייה תוך שימוש בתמונות של הילד שנהרג בתאונה. וואלה. כך אני רוצה לראות את החברה הישראלית.

אז כללי הבסיס הם נורא נורא פשוטים – מכיר את העניין באופן אישי? ספר לנו מה שאתה יודע. קראת את התיק ויש לך תובנה? אהלן וסהלן. לא מכיר, לא קראת, ניזון משמועות? אל תשתתף בשיימינג באינטרנט עד כמה שזה נראה מפתה. אני לא רוצה לדבר על מה שאנשים שמכירים אותי בטח מנחשים שעומד ברקע הדברים, אבל בואו נאמר שלהיות הקורבן של שיימינג באינטרנט זה לא החוויה הכי נעימה שאפשר לעבור. גם כשאתה חזק. גם כשאתה בן של בנאדם מאוד עשיר. גם כשאתה למשל פרקליט שסגר תיק. או שניהל תיק. זה באמת באמת אחת החוויות הכי קשות שאפשר לעבור. אני לא מוכן להעביר מישהו את החוויה הזאת. לא על סמך פוסטים בפייסבוק. לא על סמך תחקירים בתקשורת. אף פעם.

פסטאפרי, יה!

חברי כת הדוקיניאנים, האתיאיסטים הלוחמניים, הם בדרך כלל חבר'ה נחמדים. מתנשאים אבל נחמדים. אי אפשר לומר שאי פעם נמניתי ממש על שורותיהם, ובשנים האחרונות האתיאיזם הלוחמני שלי פינה מקומו להרמת גבה מהורהרת מלווה בציטוט – "There are more things in heaven and earth, Horatio, Than are dreamt of in your philosophy." בכל אופן שמתי לב שהסוג הזה של חוסר אמונה דווקני מלווה בדרך כלל גם בכל מיני דברים שפחות מדברים אלי כמו ליברטריאניזם איין רנדיאני של אני ואפסי עוד וכאלה, מה שבדרך כלל מתחבר עם יצור אנטי חברותי שיושב ליד מחשב במרתף של אמא שלו ושונא את כל העולם. זה כמובן סטיריאוטיפ שנכון רק באחוז מסויים מהמקרים, ויש ביניהם גם כאלו המסוגלים לקשרים חברתיים ובעלי יכולות סוציאליות ברמה סבירה. וזו הסיבה שמאוד שמחתי שניו זילנד התירה לאחרונה לחברי כת הפסטפארי המאמינים במפלצת הספגטי המעופפת לערוך טקסי נישואים.

מפלצת הספגטי המעופפת היא קטע של ניגוח אתיאיסטי שכאילו מאמינים במפלצת ספגטי מעופפת העשויה כמובן מספגטי עם גוף של כדורי בשר. משהו שהתחיל כנראה במלחמות על לימוד בבתי ספר על 'התפתחות תבונית' בארצות הברית במאה שעברה, ומשמש את האתיאיסטים הלוחמנים מהסוג הזה כדי להראות לאחרים עד כמה האמונות שלהם מגוחכות לעומת חוסר האמונה של האתיאיסטים. לאחרונה ניו זילנד התירה לכהני הדת הזו לערוך טקסי נישואים כנראה כי מישהו שם שכנע את הפקידים שם שהמדובר בארגון המקדם אמונה דתית או שיטה פילוסופית או הומניטרית.

האם זהו תקדים היסטורי? האם נפרצה הדרך למהפיכה הפסטפארית וחובבי המפלצת יוכלו בעתיד לערוך טקסי נישואין גם בישראל (כשמסננת פסטה הפוכה על ראשם והם לבושים בבגדי פיראטים כנהוג?). האם יוכר המילט הפסטפארי?

לא ממש.

במדינות שאינן נוהגות על פי השיטה הנהוגה במדינות האסלאם יש בנישואים שלושה שלבים. רישוי – מראש. עריכת הטקס. רישום – בדיעבד. בדרך כלל המדינה שומרת את השליטה ברישוי ורישום, מה שנותן את התוקף החוקי לנישואים (שהם מערכת של זכויות וחובות שהמדינה מכירה ואוכפת אם הם רושו מראש ונרשמו בדיעבד) ופחות איכפת לה מי עורך את הטקס ואיך, ואם מישהו מרגיש שלערוך נישואים עם מסננת פסטה הפוכה על הראש נורא מגדיר את הזוגיות שלו (וממש מצא אישה שמסכימה להיות חלק מהזוגיות הזו…?!) אז בסבבה.

וכך בארצות הברית למשל, יש מדינות שמאפשרות לכל אדם שהוא לערוך טקס נישואים (אלסקה, מסצ'וסטס, ורמונט ווירג'יניה), ושש מדינות (קולורדו, קנזס, מונטנה, פנסילבניה, ניו יורק וויסקונסין) מאפשרות לזוג הנישא לערוך את הנישואים של עצמו.  ב'מפץ הגדול' בחתונה של הווארד וברנדט, שאירעה בלחץ של זמן, כשהסתבר כי התור באולם העירייה גדול מדי, הסמיכו שלדון והחבר'ה את עצמם ככוהני דת, וביצעו את הטקס כ- 'Newly ordained ministers', למרות שעל פי עלילת הסידרה הווארד הוא יהודי כשר, וחברו ראג' הוא הינדי. זו רמת ההפקרות שניתן להגיע אליה כשאין מילט שמסדר את כולם לפי ארבע עשרה עדות דתיות. ותראו לאן עוד זה יכול להגיע.

באינדיאנה התירו לכל 'כוהן דת' לערוך נישואים, ואז מישהי, שהייתה ספרנית וחברה בארגון הומניטרי, הגישה שם בג"ץ מדוע לה אסור לערוך טקסי נישואים, ולכוהנת הגדולה של כת השטן השואבת את סמכותה מיחסי המין שהיא מקיימת עמו תדירות – מותר. בית המשפט העליון של אינדיאנה תהה גם הוא על אותה שאלה בדיוק, ומאז מותר גם למי שמייצג השקפה חילונית והומניסטית, ולא רק למי שמקדם השקפה 'דתית' לערוך טקסי נישואים באינדיאנה . ׁׁ(מי שרוצה לחפש אז פסק הדין נקרא -CENTER FOR INQUIRY, ET AL V. MARION CIRCUIT COURT CLERK, ET AL) אני מעריך שהתפתחות חוקית דומה הייתה בניו זילנד, וחוק הנישואים שם מאפשר לכל מי שמייצג אגודה הומניסטית לערוך טקס נישואין, וכך נכנסו לעניין גם הפסטפריאנים. לא חידוש גדול.

דרך אגב מי שמתעניין בנישואים לפי כת השטן מוזמן לקרוא איך טקס כזה מתרחש כאן וסך הכל זה נשמע די כיף ולא מזיק. התפלאתי לראות שגם כאן הזוג מתחייב לאהוב ולהוקיר אחד את השני ולא למשל לעקור זה לזה את הלב או משהו שיותר קשור בשטניות. אבל סך הכל זה נראה טקס די חמוד ואפילו מצחיק, ואני אישית הייתי מעדיף טקס כזה על חתונה אצל אברי גלעד או יאיר לפיד.

ואצלנו? מי אמר מילט ולא קיבל? אין רישוי של הנישואים. הרישום הוא 'לצרכי סטטיסטיקה בלבד' ולא קובע כלום. הדבר היחיד הקובע את תוקף הנישואים הוא עריכת הטקס על פי חוקי אחת מארבע עשרה העדות הדתיות המוכרות לפי דבר המלך במועצתו 1922. למדינה אין ממש אמירה. כך למשל אם יימצא הרב השיכור או הכומר השיכור (לקאדי אסור אלכוהול) שישיא זקן בן תשעים לשתי אחיות בנות 13, וזה יהיה מוכר על פי הדין המהותי של אותה עדה, אז  עורך הנישואים וגם המעורבים בחתונה עצמם יהיו צפויים לכל מיני עונשים פליליים אבל החתונה עצמה תופסת והזוג (או השלישיה) המאושרת ראויים יהיו להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין.

אז עד כמה שניו זילנד עם כל הפסטה נראית מוזרה, אולי כדאי ללמוד משם משהו? פסטאפרי! יה!

Loving Day

היום ה-12 ביוני הוא בארצות הברית 'Loving Day', היום לציון הסרת המכשולים הבין גזעיים לנישואים, וחגיגת האפשרות להינשא גם למי שאינו בן הגזע שלך – ובקרוב כך אני מקווה גם למי שהוא בן אותו מין כמוך. פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, מ-12 ביוני 1967, שאיפשרה לבני הזוג הבין גזעי מילדרד וריצ'רד לאבינג להינשא, על אף החוק הגזעני של מדינת וירג'יניה שלא איפשר נישואים בין גזעיים, אמרה את המובן מאליו – אין סיבה שאנשים בעלי צבע שונה לא יוכלו להינשא. הזוג לאבינג פתח את הדלת למיסוד האהבה של רבים, בני גזעים שונים, ולפריצת מחסומים של אפליה וגזענות.

ואצלנו? אצלנו שוררת שיטת המילט, פרי הגיגיו של ג'ורג' החמישי שישב במועצתו בשנת 1922, והגה את דבר המלך במועצתו המחלק את תושבי פלשתינה א"י ל-14 עדות שונות, היכולים להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין של עדתם הדתית. פרט למובן מאליו, הכפפת אוכלוסיה חילונית בעיקרה לשיפוטם של בתי דין דתיים הפועלים לפי הדין הדתי הארכאי והפטריארכלי (תחרות משמעותית בין השריעה, ההלכה והדין הביזנטי היווני אורתודוכסי, דיני הגירושים של מי ארכאיים ופטריארכליים יותר. הקתולים פרשו מן התחרות עוד בטרם החלה, שכן אצלם אסור להתגרש), תוצר הלוואי החמור של שיטה זו הוא אי האפשרות של בני העדות הדתיות (הסוואה דקה לחלוקה אתנית) להינשא אלא לבן עדתם. כן, יהודי אינו יכול להינשא למוסלמית, בהאי ליווניה אורתודוכסית, דרוזי לאוונגליסטית-אפיסקופלית. איש מהם אינו יכול להינשא לבן או בת הציבור הגדול של 'חסרי הדת', שלוש מאות אלף איש מאיתנו שהגיעו לארץ כזכאי שבות, אך אינם יהודים על פי ההלכה. לאלו אין מסגרת בה הם יכולים להינשא במדינת ישראל לאיש. יש להם חוק מיוחד מ-2010 המאפשר להם לבוא ב'ברית זוגיות' שמעמדה נחות מזה של הנישואים, אך רק עם 'חסר דת' כמותם. רוסי – בוא בברית הזוגיות עם רוסיה. הוואגינה היהודיה הכשרה (או הדרוזית, הבהאית, המוסלמית, האוונגליסטית אפיסקופלית, הכשדית אוניאטית וכיוצא בזה) אינה יכולה לסבול אותך ושכמותך.

הממד ההצהרתי הוא חמור. הוא מהווה בסיס לאפליה, ולחנה ארנדט הוא הזכיר את חוקי נירנברג (אייכמן בירושלים עמ' 16, תרגם מאנגלית אריה אוריאל, הוצאת בבל) –

"היה משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשמצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."

ועדיין, תאמרו, יש זוגות מעורבים. אלו נישאים בקפריסין ובצ'כיה (פראג היא לאחרונה בירת הנישואים האזרחיים בישראל) ונרשמים במשרד הפנים על סמך תעודת נישואים זרה. נכון. אבל פרט לכך שאזרח צריך להיות בעל הזכות להינשא במדינתו, הרי שכל הנוהג הזה של נישואי חוץ לארץ מבוסס על פסיקת בית המשפט העליון בעניין פונק שלזינגר האומרת כי הרישום במשרד הפנים אינו הכרה בתוקף הנישואים, אלא 'לצרכי סטטיסטיקה בלבד'. נכון, מזה חמישה עשורים שמעניקים לזוגות זכויות מתוקף פסיקה זו, אבל – וזה אבל גדול – זו אינה אמירה משפטית על תוקף הנישואים, אלא החלטה מינהלית. הפה שהתיר הוא גם הפה שיכול לאסור. המהירות שבה השתלטו בנט ורגב על שדה הצנזורה על התרבות בארץ, והנוחות שהם חשים בהרס של בסיס הדמוקרטיה – חופש הביטוי, גורם לי לחשוש שלא ירחק הזמן ושר פנים זה או אחר יכריז שהגיע הזמן להפסיק להעניק לזוגות אלו מעמד של נשואים, ולבחון את תוקף הנישואים על פי ההלכה.

בקיצור – תנו לי קצת לאבינג!